השיחים הנמוכים שעל גדות הנחל התנפנו ברוח החזקה של החורף, והמים גאשו ועלו על גדותיהם. זה היה מראה לא רגיל באזורים הפרימיטיבים של באנגאלו, ולפי האגדה, הדבר מנבא שנה פוריה וטובה. אוטאר, הנער הצעיר שבהה במחזה בסקרנות, לא האמין באגדות. אוטאר היה נער שונה; הוא האמין באלים. אף אחד לא האמין באלים באזורים הפרימיטיבים, ובכלל ביבשת באנגאלו היה מקובל שהמאמינים באלים הינם מטורפים או חולים. אוטאר לא הסתדר עם שאר בני השבט. כל המבוגרים קראו לו "תינוק" וכל הנערים קראו לו "כסיל". אבל היה זקן אחד, מתולאמיאו שמו, שאהב את אוטאר אהבת אב. מתולאמיאו היה זקן השבט, אך לא ראש השבט; איש לא קיבל אותו. מתולאמיאו הפסיק לצאת מהאוהל מאז שהתחילו לקרוא לו "משוגע זקן". הזקנים האחרים מספרים שמתולאמיאו היה פעם ראש השבט, חכם וחזק, והוא שכבש את האדמה עליה הם עומדים כיום. מתולאמיאו, כך אומרים, היה כה גדול וכה מדהים, כה חזק וחסון, כה חכם ונבון, כה דייקן וכה כביר, עד שגדולי האבות היו משתחווים לו בלכתו לישון. אך הוא היה צנוע, צנוע מאין כמוהו, עניו ועוזר לזולת. בתקופת שלטונו לא היה איש רעב, לא היה ילד אחד שפתח ידו בבקשה ללחם. אך הגיע היום, כך הם אומרים, בו מתולאמיאו היה כה נואש להביס את אויבינו הכמעט בלתי-מנוצחים, עד כדי שימוש בקסם. מאז הוא היה יושב באוהל הישן והמרופט שלו, בין ערימות של ספרים, כתבי-קודש ומגילות, והיה לומד ושונה יום וליל. הוא היה מתייצב תמיד במשימות ובישיבות, והמשיך לכהן כראש שבט אדיר ונפלא. אך בני השבט נעלמו עם השנים, ודור חדש הגיע. דור שלא ידע על גדולתו של מתולאמיאו, דור שלא הכיר בו כאדם משכמו ומעלה, אלא כאדם משוגע וקשיש. אך אוטאר הכיר בו כאדם גדול ודגול, ומתולאמיאו אהב את אוטאר כמו בן שמעולם לא היה לו. איש לא ידע כיצד שרד מתולאמיאו בלי לצאת מאוהלו, בלי לקנות אוכל ובלי לשאוב מים.

משב רוח עז פגע בפניו של אוטאר והחזירו למציאות. אוטאר היה נוטה להתבודד ולחלום בהקיץ. אמנם הוא לא היה מתבודד כמו מתולאמיאו, ובני השבט הכירו בו כאחד משלהם, נער שעוד יגדל ויהיה גבר חזק וחסון. אוטאר היה לוחם מיומן, בין הטובים שבנערים. הוא יכול היה להרוג איילה ממרחק חמישים מטרים על ידי חץ אחד. אבל הוא לא נהג לעשות זאת, כי אוטאר אהב חיות. כל עולמו היה הטבע. זאת הייתה אחת הסיבות שהנערים לעגו לו; הוא לא רדף אחרי בנות, הוא לא השתתף בקטטות, והוא לא התפלח למקומות אסורים. עוד משב רוח פגע בו. אוטאר הרים את מבטו, ונדהם. הר הגעש התפרץ. הוא רץ אל עבר השבט, אבל איש לא היה שם. כולם כבר ברחו. כולם חוץ מאחד, מתולאמיאו. אוטאר פרץ לתוך האוהל של הקשיש והזהיר אותו, אך מתולאמיאו לא הקשיב. הוא כבר ידע מזמן, לפני כולם. ידיים צנומות תפסו את מותניו של אוטאר, ידיו של מתולאמיאו. אוטאר ניסה לברוח, אך אחיזתן של הידיים הייתה חזקה. חזקה יותר מכל דבר אחר שאוטאר נתקל בו. חזקה יותר מכל אדם אחר שאוטאר הכיר. אפילו אומאסא, ראש השבט שזכה לתואר "האיש החזק ביותר באזורים הפרימיטיבים" לא היה חזק כמוהו. עכשיו האגדה הכתה בו. אכן, מתולאמיאו היה חזק. הוא היה אדיר. גם קוסם וגם לוחם, גם תבונה וגם כוח. שילוב הרסני. הלבה הגיעה, ואוטאר ניסה נואשות להחלץ. הוא היכה בהסטריה וניסה לברוח. עוד רגע והוא יהיה שלד, מאובן, לא כלום. הלבה התחילה לנזול דרך האוהל. שניות נותרו. אבל לא. הלבה עקפה אותם והמשיכה, כאילו היא חברה שלהם, כאילו היא חסה על חייהם. אוטאר הסתכל על מתולאמיאו והבחין במשהו מוזר; עיניו של מתולאמיאו זהרו באור סגול עמום, וערפל השתחרר מהן. לפתע עינו של מתולאמיאו חזרו לעצמן, וגם הלבה הפסיקה. כשף.

לפתע הוא הבין. מתולאמיאו לא יכול להיות כה חזק וכה נבון, ומכשף כה אדיר. וברור שאין איש בעולם שיכול לעצור התפרצות הר געש. מתולאמיאו הוא לא אנושי. מתולאמיאו הוא אל.

"נכון מאוד", אמר פתאום מתולאמיאו, "אבל אתה לא הראשון שגילה את זה".
"מי היה לפני? ומה קרה לו?" שאל אוטאר.
"אתה מכיר את האגדה על מירנדה?"
"מירנדה... האישה... הצווחת?"
"נכון מאוד", אמר מתולאמיאו וחייך.



תודה למי שהשקיע את לבו, גם אם למעט זמן, בי וביצירה שלי,
puzpuz.

ושמחתי להשקיע מעט מליבי לסיפור מהאגדות. רואים שיש לך דמיון פורה.

אני נשבעת - בחיי ובאהבתי לחיים - שלעולם לא אחיה למען אדם אחר,
וגם לא אבקש מאדם אחר לחיות למעני.

תודה רבה על שהשקעת מעט מליבך,
puzpuz.

קצת קיצ'י מידי (מה לשעות, אני אוהב סגנון עגמומי) ופיתוח הסיפור נעשה מהיר מידי לדעתי. אבל אולי זה הסגנון שלך.
יישר כוח על הדמיון- זה הדבר הכי חשוב.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

אם הייתי עושה מזה ספר, הקטע הזה היה מתפרש... אוו-ווא...

הסגנון שלי הוא לפרט כמה שיותר, פה זה לא כל כך עבד, אבל בספר שאני כותב זה עובד וזה טוב (לדעתי, זה כמובן לא ברמה מקצועית).

בכל מקרה תודה שהשקעת מלבך,
puzpuz.

פוזפוז...

זה הסיפור הראשון שאני קוראת משלך...ולא ממש אהבתי....מתנצלת ...אולי בסיפור הבא...

אבל הרשתי לעצמי לתקן לך כמה שגיעות כתיב....ועוד כמה מילים...

השיחים הנמוכים שעל גדות הנחל התנפנו {התנפנפו} ברוח החזקה של החורף, והמים גאשו געשו ועלו עלגדותיהם. זה היה מראה לא רגיל באזורים הפרימיטיבים {הפרימיטביים} של באנגאלו, ולפי האגדה, הדברמנבא שנה פוריה פורייה וטובה. אוטאר, הנער הצעיר שבהה במחזה בסקרנות, לא האמין באגדות.אוטאר היה נער שונה; הוא האמין באלים. אף אחד לא האמין באלים באזורים הפרימיטיבים הפרימיטיביים,ובכלל ביבשת באנגאלו היה מקובל שהמאמינים באלים הינם מטורפים או חולים. אוטאר לאהסתדר עם שאר בני השבט. כל המבוגרים קראו לו "תינוק" וכל הנערים קראו לו "כסיל".אבל היה זקן אחד, מתולאמיאו שמו, שאהב את אוטאר אהבת אב. מתולאמיאו היה זקן השבט,אך לא ראש השבט; איש לא קיבל אותו. מתולאמיאו הפסיק לצאת מהאוהל מאז שהתחילו לקרואלו "משוגע זקן". הזקנים האחרים מספרים שמתולאמיאו היה פעם ראש השבט, חכם וחזק, והואשכבש את האדמה עליה הם עומדים כיום. מתולאמיאו, כך אומרים, היה כה גדול וכה מדהים,כה חזק וחסון, כה חכם ונבון, כה דייקן וכה כביר, עד שגדולי האבות היו משתחווים לובלכתו לישון. אך הוא היה צנוע, צנוע מאין כמוהו, עניו ועוזר לזולת. בתקופת שלטונולא היה איש רעב, לא היה ילד אחד שפתח ידו בבקשה ללחם. אך הגיע היום, כך הם אומרים,בו מתולאמיאו היה כה נואש להביס את אויבינו הכמעט המילה לא נכונה בלתי-מנוצחים, עד כדי שימוש בקסם.מאז הוא היה יושב באוהל הישן והמרופט שלו, בין ערימות ערמות של ספרים, כתבי-קודש ומגילות,והיה לומד ושונה נדמה לי צריך להיות משנן יום וליל. הוא היה מתייצב תמיד במשימות ובישיבות, והמשיך לכהן כראששבט אדיר ונפלא. אך בני השבט נעלמו עם השנים, ודור חדש הגיע. דור שלא ידע על גדולתושל מתולאמיאו, דור שלא הכיר בו כאדם משכמו ומעלה, אלא כאדם משוגע וקשיש. אך אוטארהכיר בו כאדם גדול ודגול, ומתולאמיאו אהב את אוטאר כמו בן שמעולם לא היה לו. איש לאידע כיצד שרד מתולאמיאו בלי לצאת מאוהלו, בלי לקנות אוכל ובלי לשאוב מים.

משב רוח עז פגע בפניו של אוטאר והחזירו למציאות. אוטאר היה נוטה להתבודדולחלום בהקיץ. אמנם הוא לא היה מתבודד כמו מתולאמיאו, ובני השבט הכירו בו כאחדמשלהם, נער שעוד יגדל ויהיה גבר חזק וחסון. אוטאר היה לוחם מיומן, בין הטוביםשבנערים. הוא יכול היה להרוג איילה ממרחק חמישים מטרים על ידי חץ אחד. אבל הוא לאנהג לעשות זאת, כי אוטאר אהב חיות. כל עולמו היה הטבע. זאת הייתה אחת הסיבותשהנערים לעגו לו; הוא לא רדף אחרי בנות, הוא לא השתתף בקטטות, והוא לא התפלחלמקומות אסורים. עוד משב רוח פגע בו. אוטאר הרים את מבטו, ונדהם. הר הגעש התפרץ.הוא רץ אל עבר השבט, אבל איש לא היה שם. כולם כבר ברחו. כולם חוץ מאחד, מתולאמיאו.אוטאר פרץ לתוך האוהל של הקשיש והזהיר אותו, אך מתולאמיאו לא הקשיב. הוא כבר ידעמזמן, לפני כולם. ידיים צנומות תפסו את מותניו של אוטאר, ידיו של מתולאמיאו. אוטארניסה לברוח, אך אחיזתן של הידיים הייתה חזקה. חזקה יותר מכל דבר אחר שאוטאר נתקלבו. חזקה יותר מכל אדם אחר שאוטאר הכיר. אפילו אומאסא, ראש השבט שזכה לתואר "האישהחזק ביותר באזורים הפרימיטיבים הפרימיטביים" לא היה חזק כמוהו. עכשיו האגדה הכתה בו. אכן,מתולאמיאו היה חזק. הוא היה אדיר. גם קוסם וגם לוחם, גם תבונה וגם כוח. שילובהרסני. הלבה הגיעה, ואוטאר ניסה נואשות להחלץ להיחלץ. הוא היכה הכה בהסטריה בהיסטריה וניסה לברוח. עודרגע והוא יהיה שלד, מאובן, לא כלום. הלבה התחילה לנזול דרך האוהל. שניות נותרו. אבללא. הלבה עקפה אותם והמשיכה, כאילו היא חברה שלהם, כאילו היא חסה על חייהם. אוטארהסתכל על מתולאמיאו והבחין במשהו מוזר; עיניו של מתולאמיאו זהרו באור סגול עמום,וערפל השתחרר מהן. לפתע עינו של מתולאמיאו חזרו לעצמן, וגם הלבה הפסיקה. כשף.

לפתע הוא הבין. מתולאמיאו לא יכול להיות כה חזק וכה נבון, ומכשף כה אדיר.וברור שאין איש בעולם שיכול לעצור התפרצות הר געש. מתולאמיאו הוא לא אנושי.מתולאמיאו הוא אל.

"נכון מאוד", אמר פתאום מתולאמיאו, "אבל אתה לא הראשוןשגילה את זה".
"מי היה לפני? ומה קרה לו?" שאל אוטאר.
"אתה מכיר את האגדה עלמירנדה?"
"מירנדה... האישה... הצווחת?"
"נכון מאוד", אמר מתולאמיאווחייך.

לא נעים לתקן ככה...

יש מילים שאפשר לכתוב אותן עם כתיב מלא וכתיב חסר. אם אני כותב "אימא" ולא "אמא" זה לא נחשב לטעות כתיב.

רוב מה שסימנת זה לא טעויות בכלל...

לתשומת לבך

אפשר להסתכל על זה מכל מיני כיוונים כמו שמורה לספרות הייתה עושה, אבל בוא נסתכל על זה כעל סיפור פנטזיה:
הסיפור נחמד, באמת מתפתח טיפה מהר מידי למרות הבריחה הקיצונית מהעלילה בהתחלה...
לדעתי אם יהיה לזה המשך זה יכול להיות נחמד...
המשך כך! D:

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

קצת מפריע לי למשל שהסיפור כביכול מנסה לזרום, ואז המספר (אתה!! חח) מפריע לקורא בזריקת הערות ביניים כדי לתאר את הדמות...

מחכה ליצירה הבאה שלך, ולסיפור ההוא שכולנו מחכים לפרק הבא שלו...

לא יהיה גם

אל תשאל למה, לכל אמן (גם אם הוא ממוצע כמוני, ולא גדול כמוכם) יש סיבות סודיות,
puzpuz.

בוקר טוב,

אהבתי את הרעיון של הסיפור, והדימיון שלך.
מה שלא התחבר לי,
שלא נצמדת לאווירה של הסיפור, מדובר בשבט שחי בטבע ... והכנסת מונחים של בני המערב - לי זה קצת הוריד.
חוץ מיזה כמו קודמיי, יש כאן הרחבה בתיאורים והתפספס האקשן עצמו. אז אפשר להפוך את הקטע ממש לסיפור ארוך, או לשנות את הסגנון לסיפור קצר.

ושוב אומר, הרעיון מקסים עם פוטנציאל.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

לך אסאניה, ולכל מי שהגיב.

אתם מחממים את הלב ומתקנים את היצירה.

"כל סופר הוא כמו מיכאלנג'לו צעיר שמביא את היצירה למוריו והם מתקנים את הקצוות"

אני אשתמש בעצתך ובעצותיכם כולם,
puzpuz.