 |
26-03-2007, 12:16
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 07.03.07
הודעות: 106
|
|
|
ביניינים
זה היה יומיים לפני יום ההולדת שלי, אני עדיין זוכר את הרגע שהודיעו לי על שני המטוסים... אמא שלי נכנסה לחדר שלי בבהלה, תופסת את הראש בידיים ואומרת לי שהתאומים נפלו... מה מרגישים ברגע כזה? אני לא זוכר מה הרגשתי, אני רק זוכר שהלכתי לאיבוד בים של אין רגשות... לא הבנתי איך שני מטוסים מצליחים לכנס בתוך שני בניינים במדינה הכי גדולה בעולם? זה פשוט לא הסתדר לי.
את הערב העברנו מול הטלוויזיה רואים שידורים חוזרים שוב ושוב איך המטוסים נכנסו בבניינים, ושוב הם נתקעים שם, ושוב חוזרים, ושוב נתקעים כאילו בכוונה הם רוצים להראות את זה שוב ושוב, שיכאב. ראו שם גם את האנשים שקפצו מהחלונות להינצל, זה היה מוזר לראות אותם שוב נופלים ושוב נופלים, ושוב נופלים... הם לא ידעו מה מחכה להם, אני ידעתי. ההורים שלי עדיין לא האמינו ואבא שלי נכנס ללחץ, היו לו מניות שם, הוא כל הזמן דיבר לעצמו משהו על זה שהוא הולך להפסיד המון כסף... ואני המשכתי לראות את התאומים נופלים בשידורים חוזרים, לא יכול לזוז מהמסך... גם כשאמא שלי כמעט דחפה אותי בכוח ללכת לישון, ראיתי במוח את אותם המטוסים נכנסים בבניינים שוב ושוב, בשידורים חוזרים.
בבוקר בדרך לבית הספר, ראינו שלטים שחורים על השער של השכנים שלנו, היה כתוב שם: "לזכרו של בננו האהוב, דני שפירא, שנרצח באסון התאומים, 9/11/01." ברגע שראיתי את השלט, התמונה של האנשים שקופצים מהבניינים עברה לי מול העיניים. בחצר ישבו אנשים על שמיכות, בוכים. ואני, הרגשתי את ים האי-רגשות שלי מציף אותי, שוב... אמא נכנסה לומר שהיא מצטערת, ושדני היה בנאדם נפלא, ושוב שהיא מאוד מצטערת...
כשהגעתי לבית הספר נכנסתי לכיתה, היא הייתה כולה מכוסה בפרסומות של "אמריקן אירליינס" הייתה שם אחת שפרסמה סקר שנערך על החברה, שאומר שהיא אחת חברות התעופה הבטוחות בעולם. נשארתי לעמוד שם, רואה בריוויינד את המטוסים נכנסים בבניינים, עד שחברים הגיעו והתחילו לשטוף אותי בבדיחות חדשות ישר מהאינטרנט על המטוסים ועל אוסאמה בין לאדן וכל מיני דברים כאלה... רציתי לרוץ ולבכות... אבל במקום זה צחקתי... לא יודע למה, זה פשוט בא...
מיד אחרי כן המורה נכנסה והתיישבה על השולחן, סימן שלא יהיה שיעור היום. היא התחילה לדבר על מה שקרה אתמול, וכמה שזה נורא ושלא צוחקים על זה ושיש הרבה אנשים בארץ שאיבדו מישהו חשוב להם שם ושצריך לתת להם את הכבוד המתאים... כל היום המורים דיברו איתנו על כמה נורא מה שקרה וכמה זוועתי זה ואיך זה יכול לקרות ותודה לאל שבארץ שלנו זה לא יכול לקרות, עם כל השמירה האדירה שיש לנו, בגלל כל המחבלים וזה... אבל שצריך ללמוד מהעבר וצריך להיזהר...
לפני שהלכתי הביתה כולם שאלו אותי לגבי יום ההולדת שלי ביום שישי, לא אמרתי יותר מידי, רק שיחכו... איזה יום מצאתי ליום הולדת, יום שישי ה-13.
יום שישי הגיע, הבית היה מוכן בדיוק בזמן כשכולם הגיעו, גם הדיג'יי כבר היה במקום וניגן מוזיקה שקטה. שכחתי לשים סלסלה למתנות, אבל הם בטח ישימו את הכל איפה-שהוא... כשכולם הגיעו, הווליום עלה וכולם התחילו לרקוד ולהנות. הייתה מסיבה ממש נחמדה.
ב-12 בלילה, אני שומע דפיקות ממש חזקות על הדלת ורץ לפתוח, אולי מישהו שאיחר קצת... ניגשתי ופתחתי את הדלת. מעבר לדלת עמדו ההורים של דני. אמא שלו נראתה כאילו לא ישנה מאז שהודיעו לה על אסון התאומים... השיער שלה היה פרוע ומלא לכלוך והיו לה שקיות סגולות מתחת לעיניים, ועיניים אדומות נפוחות... בעלה לא נראה טוב יותר, הוא לא היה מגולח ונראה כאילו הזדקן ב20 שנה לפחות... הם הודיעו לי בצורה יפה מאוד שאם לא ינמיכו את המוזיקה, הם יקראו למשטרה. ביקשתי סליחה והם הלכו, סגרתי את הדלת וחזרתי אל כולם. צעקתי אל הדיג'יי שינמיך את המוזיקה, הוא הנהן, סובב כמה כפתורים ונתן כמה קליקים ועבר למוזיקה יותר רגועה. ישר אחרי זה הפציץ במוזיקת דאנס בפול ווליום.
לא עברה רבע שעה ושמעתי עוד דפיקות על הדלת, הפעם הרבה יותר חזקות והרבה יותר תוקפניות. פתחתי את הדלת ומהעבר השני פרצו אל הבית שוטרים שצעקו עלי בקולי קולות להפסיק את המוזיקה וצעקו על כולם להסתלק. כשכולם ראו את השוטרים, הם ברחו. אף אחד לא נשאר.
בסוף, אחרי שאף אחד כבר לא היה בדירה מלבדי, הדיג'יי והשוטרים, הם התחילו לאיים עלי שיפתחו לי תיק במשטרה ושאין לי טיפה התחשבות במשפחת שפירא שאיבדה את הבן שלהם ושזה יועבר אל ההורים שלי. אחרי שהם סיימו לומר לי כמה חסר אחריות הייתי, הם עזבו את הבית. גם הדיג'יי שכבר הספיק לארוז את כל הדברים שלו כבר היה בחוץ ודרש את הכסף שמגיע לו. שילמתי לו והוא נסע.
נכנסתי חזרה הביתה. הבית נראה כמו חורבה בת 200 שנה לפחות. היה כל-כך הרבה לכלוך שהייתי צריך לנקות לבד, זו המסיבה שלי הרי... חיפשתי את המתנות שהביאו לי, אבל הן פשוט לא היו. עמדתי שם ופשוט לא יכולתי לעשות כלום, עמדתי בפתח ובא לי לצחוק, אבל במקום זאת, בכיתי. הולכתי לחדר שלי ולקחתי את הדובי, חיבקתי אותו חזק... הוא נשאר למרות הכל, הוא לא עצוב, הוא מחייך.
באיזה-שהוא שלב נרדמתי, השינה שלי הייתה מעורפלת ולא ברורה, היו לי הרבה עננים שכיסו את הראיה שלי, אולי זה העשן מהתאומים? אני לא זוכר שום דבר מאותה שינה, אני רק זוכר שחלמתי, על זה שאני קופץ מבניין, ואף אחד לא נמצא למטה להחזיק אותי...
_____________________________________
חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
