אם יש לכם תובנות כל שהן או הסברים כלשהם על הסדרה, אנא כתבו אותם כאן.
שלי: לא התחלתי להבין הרבה ממה שהלך בסדרה, אבל אין ספק שישנם שני מוטיבים מרכזיים: אי שפיות ויאוש. כמעט כל סיפור בסדרה מכיל את שני המרכיבים האלו במידה מסוימת. למשל בחלק על: האנשים שרוצים להתאבד. התוספת של הילדה לחבורתם מיד מדגישה את האבסורדיות שהם נתונים בה. האבסורדיות רק מתחזקת כשרואים כמה הם מתאמצים להתאבד (ולחמוק מהילדה) אבל הם מסרבים להמשיך בחייהם. רואים את זה גם עם היוצרת של מארומי. שהיא כל כולה ניתוק מהמציאות אל תוך עולם הזוי ומטורף.
בסוף רואים (במלחמה האחרונה) שבעצם מי שניסה להישאר שפוי- הוא שבאמת מטורף. לכן רק הבלש הצעיר-שהתנהג כמו משוגע וממש נכנס לתוך הטירוף הזה- הוא שהצליח להלחם.
מה אתם חושבים?

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

רוב האנשים שרואים משהו כתוב בלבן מרגישים צורך עז לקרוא אותו ואז הם קוראים ספוילר.

בדיונים עדיף לכתוב בלי ספוילרים, ובטח שלא בנושא הראשי

Look, we've got front row tickets to the end of the earth.

חשוב לכתוב את הדברים האלו לצורך הדיון. אם הם רואים צורך בלקרוא את זה למרות שברור שזה ספויילרים- זבשל"ם.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

סדרה מעולה של במאי מעולה. קצת פחות אהבתי את הפרקים האחרונים והעלילה המרכזית,
אבל מאד נהניתי מהחצי הראשון של הסדרה.

הפרקים האלה מתמודדים בצורה מרשימה עם נושאים כמו השפעת התקשורת (הן כלי התקשורת והן אמצעיי תקשורת בינאישית חדשים - סלולרי וכו') על החברה,
החיפוש אחרי פתרונות קסם לניכור ולבדידות של החיים המודרניים והייאוש שהחברה המודרנית גורמת לאנשים.

נו, זה עוד תריסר נושאים אחרים (העיקריים בהם לדעתי - אסקייפיזם והשפעת החיים המלחיצים על החברה כמכלול),
אבל אם אני אתחיל לנתח לעומק, הפוסט הזה לא ייגמר.

"על כל שיאי ההרים/ שלווה./ בכל ראשי אמירים/ לא תחוש בעלווה/

הבל רוח; / ביער ציפורים בדממה./ עוד מעט תבוא השעה/ גם אתה תנוח".

יוהן וולפגנג וון גתה - 28.06.1876

דיון ברמה לא יזיק לפורום.
לגבי דבריך- קשה לי לקבל אותם. החלק הראשון (שעוסק ביוצרת של מארומי) הוא בעצם חלק של שאלה. רואים שמאמרומי יותר ויותר משתלט על חייה ועל שפיותה. רואים שהיא הולכת ומתנתקת מהמציאות בגלל קשיים ולחץ מצד העבודה וחבריה. אבל רק לקראת הסוף מתברר שכל הסיפור של מארומי הוא מעין רצון ישן שלה להתנתק מהמציאות בגלל המקרה שקרה לה עם הכלב.
לגבי התקשורת- זכור לי רק פרק אחד שעוסק בזה, וזה הפרק על השכנות המרכלות ועל האישה המסכנה ומה שזה גורם לה.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

מה עם כל האנשים שמושפעים מהתקשורת ש-Shounen Bat מקבל?
יש הרבה אנשים בסדרה שמושפעים באופן ישיר מהסיפורים שנשמעים סביב על Shounen Bat.

יש כמה דוגמאות... השכנות, הילד שמושפע ממשחקי ווידאו, הילד שנהיה שנוא בבית-הספר וכו'.

אם יש משהו שבאמת הייתי רוצה לדעת זה מה לעזאזל הפואנטה של הזקן ה... משוגע?

קודם כל, תאלצו לסלוח לי על הבלגן בפוסט הזה, אבל אני לא כותב אותו כהודעה ערוכה אלא פשוט מנסה לזרום עם חוט המחשבה שלי.

מארומי זו בדיוק הנקודה. ההצלחה של מארומי מצד אחד והכיסוי התקשורתי ששונן באט זוכה לו מצד שני הם אספקטים שונים של אותה התופעה.
מארומי שנוצר בתור הזיה אסקפיסטית של איך-קוראים-לה הופך עד סוף הסדרה להזיה קולקטיבית של החברה כולה.
בדיוק כמו ששונן באט לובש צורה של סיוט קולקטיבי - שתי הדמויות האלה מהוות אוואטרים של בעיות יסודיות וגדולות יותר מהם.

מה שמוביל למצב הזה הוא השילוב של הלחץ, הבדידות והניכור ברמת האינדיבידואל עם התפתחות התקשורת והטכנולוגיה ברמה החברתית.

המעגל נפתח בתחילת הסדרה (כל האנשים בתנועה מטורפת וסלולריים בשימוש -
אין אינטרקציה בין הנוכחים עצמם. המוני אנשים שוטפים את הרחובות וכל אחד מהם מבודד לחלוטין)
ורואים סצינה כמעט זהה בסוף הסדרה. חלק מהדמויות התחלפו, אבל התפקידים והמצב לא השתנו. עד הסיבוב הבא.
כי החברה נשארת אותה חברה והאנשים נשארים אותם אנשים.

אם כבר, בכל המעגל הזה ישנה רק נקודת אור אחת - אשתו של הבלש - הדמות היחידה שבאמת מצליחה לשבור את המעגל
דווקא הדמות החלשה ביותר מבחינה גופנית היא הדמות הכי מרשימה מבחינת חוסן נפשי.
וגם אם הנצחון האישי שלה עשוי להראות זניח, הוא לא.
כי היא מוכיחה שהמצב לא אבוד.

"על כל שיאי ההרים/ שלווה./ בכל ראשי אמירים/ לא תחוש בעלווה/

הבל רוח; / ביער ציפורים בדממה./ עוד מעט תבוא השעה/ גם אתה תנוח".

יוהן וולפגנג וון גתה - 28.06.1876

לדעתי...
זה אחד הדברים היפים לדעתי- לא הניתוק של האדם הוא המרכזי- אלא הניתוק של התקשורת, ומה שהניתוק הזה גורם. שונן באט הוא דוגמה למקרים שבהם בודדים סובלים (לרוב הם כאלו שהחברה ממילא מוציאה מתוכה- כמוזרים או כמשעממים) שעליהם התקשורת ניזונה ומלעיטה בהם את ההמון בתור סיפור מעניין. כמעט בכל סיקור תקשורתי כזה בסדרה, שונן באט מוצג כמין איקון הרבה יותר מאשר פושע. ממילא הדבר גורם לאנשים להתנהג כמנותקים וקקרירים אחד כלפי השני. הדבר מוצג בבירור בפרק על השכנות.
אישתו של השוטר לעומת זאת, מוצגת כנאנטיטזה לטירוף ולשקיעה בחלום שכל אדם נדרש אליו לפעמים- ולא דווקא מתוך צורך לא בריא. היא דווקא נראית לי כאחת הדמויות החולות בסדרה: כל כולה פרקטית ו"יבשה", מסורה לבעלה כל כך עד שאין לה חיים משל עצמה, וודאי שלא נשאר מקום בחייה לדמיון או לשמחת חיים כל שהיא.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

ואני חושב שאתה ואני מצאנו כנראה נקודות שונות. אני אדבוק בשלי.

לדעתי, התקשורת היא אמנם חלק מהבעיה, אבל לקראת סוף הסדרה זה כמעט משתמע שמה שמזין את מארומי ושונן באט הוא התחושות השליליות של כלל החברה.
(מה שממש מודגם בפרק האחרון, כששונן באט גדל ומתנפח ועוטה את צורתו הסופית - האמיתית)

במקרה הפסציפי הזה התקשורת ממלאת מספר תפקידים מרכזיים - כזרז וכאמצעי - מה שהופך אותה לחלק מהבעיה. אבל היא לא הגורם לבעיה. היא רק חלק ממנה.

שורש הבעיה נובע מכך שהאינדיבידואל לא מוצא את מקומו בחברה ולכן מחפש פורקנים ומפלטים מלאכותיים - ובינתיים המצב רק הולך ומידרדר.
(וכאשר המצב מידרדר מספיק, מארומי ושונן באט מופיעים כפרסוניפיקציות מנוגדות של אותה הבעיה - תחילת המעגל הנוכחי).

ובעניין האישה - זו בדיוק הגדולה שלה - זה שהיא נלחמת עד הסוף.
היא מתחילה את הפרק כמו כל אחד מהקורבנות האחרים של שונן באט - על סף ייאוש.
ויש לה סיבות מצויינות להיות מיואשת.
אבל המסע הפנימי שהיא עוברת במהלך הסדרה משחרר אותה מהיאוש (ובכך היא חושפת את הפתרון האמיתי לבעיית שונן באט.
גם הבלש הצעיר מוצא פתרון משלו, אבל במקרה שלו אני לא חושב שהמטרה שווה את האמצעים - אבדן השפיות כדרך לשמור על ראש פתוח).

ואיפה בדיוק אין לה שמחת חיים? היא משלימה עם הקשיים שחוותה ומאושרת מהחיים שחייתה -
פרקטית? כן, אבל יבשה? ממש לא.

"על כל שיאי ההרים/ שלווה./ בכל ראשי אמירים/ לא תחוש בעלווה/

הבל רוח; / ביער ציפורים בדממה./ עוד מעט תבוא השעה/ גם אתה תנוח".

יוהן וולפגנג וון גתה - 28.06.1876

אבל איפה הבלשים לא השתלבו בחברה? ומה אתה חושב על המקרה ששונן באט רצח את עצמו?
לכן אני חושב שהמעגל שהצגת נכון, אבל התקשורת היא המקור והבסיס שלו. רואים את זה גם בסיקור האינטנסיבי של מארומי שנכנסת לטלויזיה. לדעתי מארומי מסמלת את המוצא- לחיות בעולם של אשליות. לכן מארומי גם מופיעה בסוף בעולמו הממוצא של הבלש. לעומת זאת, שונן באט מציג את הטירוף והשגעון שמגיעים אליו מתוך ייאוש מהמציאות. לכן הוא הגיע לאישתו של הבלש מלכתחילה, והוא גדל וקטן במהלך השיחה איתה- מה שאומר שבהחלט יש אצלה ייאוש וסף של טירוף בחייה.
ושונן באט רוצח את עצמו כי הטירוף הוא מוצא שיקרי- הוא מוביל אל הרס עצמי. לעומתו מאמרומי יכולה להוות מוצא יעיל, כל עוד היא לא מתנפחת (מה שבפועל קורה) וממלאת את כל העולם האמיתי ודוחפת את כולם לחוסר השפיות.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

חחח, תמיד מאשימים את התקשורת.
התקשורת ממלאת תפקיד חברתי מסוים ומייצגת אספקט מסוים של החברה. לא להיפך.
מה שהחברה לא מוכנה או לא רוצה לקבל התקשורת גם לא תציע.
לכן, התקשורת יכולה להיות אספקט מסוים של הבעיה אבל לא יותר מזה.
החברה היא זו שחולה, לא {רק} התקשורת. מחלות התקשורת נובעות ברובן ממחלות החברה.
אפשר להרחיב בנושא הזה, אבל אם לא מעלים את זה לדיון ברמה אקדמית אז יהיה לנו פה ויכוח
בסגנון הביצה והתרנגולת.

שונן באט לא רצח את עצמו. השונן באט ההוא היה חיקוי עלוב שבחר בצורה חדשה של אסקפיזם.הצורה הזאת סיבכה אותו בהרבה יותר צרות ממה שהוא דמיין, מה שגרם לו לשקוע בייאוש גמור.
ושונן באט האמיתי לא צריך הזמנה יותר טובה מזו.
כך נסגר עוד מעגל קסמים. אחד מני רבים בסדרה הזאת - שבנויה כולה מעגלים מעגלים.

אם החיים של הבלש הצעיר היו כ"כ טובים אז הוא לא היה מפתח כזאת אובססיה למקרה הזה.
וחוץ מזה, הבלש הצעיר הוא לא קורבן ישיר של שונן באט. אם כבר הוא יותר קורבן של עצמו.
המטרות שלו טובות, אבל האובססיביות שלו והויתור על שפיותו גורמים לכך שהוא בסה"כ החליף בעיה אחת בבעיה שניה. בסופו של דבר הוא יהיה גם חלק מהפתרון, ואולי גם פתרונות עתידיים, בסיבוב הבא - כאשר במקום לוחם הוא מקבל את תפקיד הנביא בסוף הסדרה - אבל המחיר האישי שהוא משלם הוא גבוה מדי ולכן זה אינו פיתרון סביר ברמת הכלל.

שונן באט גדל בהדרגה בפגישה עם אישתו של הבלש בגלל שככל שהסיפור שלה התקדם, הרושם שנוצר הוא של ייאוש שהולך ומצטבר.
אבל דווקא כשהיא הגיעה לסוף הסיפור, בתוך כל הייאוש הזה היא מוצאת תקווה.
במקום להשבר בגלל מצבה הנוכחי, היא מאושרת מהדרך שהיא עברה בשביל להגיע עד לאותה נקודה.
היא מקבלת את חייה כמו שהם. ובאותה נקודה הכישוף של שונן באט נשבר לחלוטין והוא בורח בבהלה.

ומארומי היא ממש לא פתרון, בשום תרחיש שהוא. את מה ששונן באט יוצר באלימות מארומי משיגה שאמצעות סיפוק האסקפיזם והפצת טמטום. שניהם מסוכנים באותה מידה.
שתי יישויות כמעט זהות בטבען - פרסוניפיקציות של רעיונות מסויימים - שדרך אמצעים שונים חותרים לאותו כיוון כללי.

"על כל שיאי ההרים/ שלווה./ בכל ראשי אמירים/ לא תחוש בעלווה/

הבל רוח; / ביער ציפורים בדממה./ עוד מעט תבוא השעה/ גם אתה תנוח".

יוהן וולפגנג וון גתה - 28.06.1876

גם ראיתי פרק על השקיעה בחלום והתנתקות מהמציאות בקינו נו טאבי.
בכולופן: אני חושב שמארומי ושונן באט הם שני קצוות מנוגדים של סקאלת ההתמודדות עם המציאות. אסור להסחף לכיוון קיצוני מידי בכל מקרה, אבל במינון מתאים זה יכול להואיל. רואים את זה כשמארומי מגינה על היוצרת משונן באט.
יש משהו בזה שמארומי ושנון באט הם שני צדדים של אותה בעיה. רואים את זה כשמגלים ששונן באט עשוי ממארומי.
אבל שוב, אני חושב שצורך ההתנתקות מהמציאות הוא לא צורך שלילי. לכן האישה והבלש שהתשתגע הם שני הצדדים הקיצוניים והרעים של הדבר- שפיות מוחלטת מול טירוף מוחלט.
אבל לדעתי אין ספק שהתקשורת ניזונה כאן. אולי רואים את זה בהתנפחות של שונן באט. אני חושב שהאדם יוצר את התקשורת וגם בסופו של דבר משפיע עליה (מה שהאדם רוצה לקבל התקשורת נותת לו) אבל יש שלבים שבהם התקשורת חייה חיים משל עצמה (או מדויק יותר: את חייהם של המעטים ששולטים בה), והאדם הציבורי כבר לא מסוגל לשלוט בה. רואים את מסעי שטיפת המוח שלה גם היום.
דבר זה מזין את הפאניקה והייאוש הציבורי, וכאן לכל אחת מהדמויות יש את המפלט שלה (וכאן זה כבר לא מתוך לחץ אישי, אלא מתוך לחץ ציבורי)- שקיעה בחלום, טימטום, אי שפיות או פרקטיות קרה.
אני חושב שגם מאמרומי וגם שונן באט היו בהתחלה כלי בידי התקשורת (שעשתה לשניהם סיקור נרחב והאביסה בכך את עצמה ואת הסביבה) אבל בסופו של דבר הם יצאו משליטתה. אפשר להמשיל זאת גם על מעשי אדם אחרים.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

נכון, מארומי מגינה על היוצרת משונן באט, אבל מצד שני היא גם "מגינה" על הבלש עד שאשתו מצילה אותו. זהו סוג ההגנה שמארומי מספקת.
והיא "מגינה" גם על כלל האוכלוסיה שמפתחים בה תלות אובססיבית כאייקון לאסקפיזם -
אחד הדברים שתורמים להתערערות הכללית שמביאה לעלייה הסופית של שונן באט.

ובסדרה לא דנים בהתנתקות מבוקרת מהמציאות, אלא דווקא באסקפיזם בדרגתו הקיצונית ביותר -
תופעה שהולכת ונהיית נפוצה, במיוחד ביפן אבל בכלל בעולם המערבי.

ואני לא מבין למה אתה מתעקש לראות דמות האישה משהו שלילי.
מבחינת הדברים שהיא משיגה והתהליך שהיא עוברת, היא מוצגת בתור הגורם החיובי הקבוע היחיד
בחצי השני של התוכנית.

אתה מציג אותה בתור זומבי של שפיות או משהו כזה וזה ממש לא נכון.
אין שום דבר שלילי בהצגה שלה או בהתנהגות שלה.
אם כבר, לפי כל סטנדרט יפני, היא מהווה דוגמא ומופת להתנהגות ראויה.

ובעניין תקשורת - אני סבור שלכל מי שחי במדינה הזאת יש בטן מלאה על התקשורת,
מסיבות כאלה או אחרות, אבל אני לא אכנס לדעתי האישית (והלא פופולרית) כי אז זה יגלוש לויכוח פוליטי ואני שונא כאלה.

אבל בשורה התחתונה, אתה עדיין רואה את התקשורת כגורם ואילו אני רואה אותה כסימפטום,
הן בתוכנית והן במציאות שלנו.

"על כל שיאי ההרים/ שלווה./ בכל ראשי אמירים/ לא תחוש בעלווה/

הבל רוח; / ביער ציפורים בדממה./ עוד מעט תבוא השעה/ גם אתה תנוח".

יוהן וולפגנג וון גתה - 28.06.1876

זה בכלל מעניין, כי ביפן יש בעיה פסיכולוגית אצל ילדים שגורמת להם להתנתק מהעולם ולשבת בחדרם ולא לצאת, לפעמים חודשים.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

מישהו אמר NHK ולא קיבל? =)

זאת לא איזו פוביה ממה שיש בחוץ (ויש פוביה כזאת), זה יותר בכיוון של דיכאון.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

חחח אולי זה פחד קהל? בכל מקום שאתה הולך ביפן יש מליארד אנשים בכל כיוון. @.@

חלק מאשימים בזה את החברה המאוד תובענית ביפן- בציפיה להצטיינות ולהליכה במסלול קבוע מראש.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

האמת היא שזה בדיוק מה שזה - מצב שנקרא היקיקומורי -
בעיה חברתית רצינית מאד שקיימת ביפן בלבד ותופסת פופולריות בשנים האחרונות.

זו בדיוק ההפרעה ש NHK מבוססת עליו.

והפוביה שאתה מתייחס אליה נקראת אגורפוביה וזה מצב די שונה ממה שמתואר ב NHK.

"על כל שיאי ההרים/ שלווה./ בכל ראשי אמירים/ לא תחוש בעלווה/

הבל רוח; / ביער ציפורים בדממה./ עוד מעט תבוא השעה/ גם אתה תנוח".

יוהן וולפגנג וון גתה - 28.06.1876

הדמות הראשית בNHK לא נראית מדוכאת או מצוברחת במיוחד

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

פחחחח אתה מתבסס בדיוק על פרק אחד שראית. -_-

הוא בערך הדמות הכי מתוסבכת שקיימת... אני לא יתן לך ספויילרים... פשוט תראה את הסדרה ותבין
בעצמך איזה שטויות אמרת הרגע. =/