עמוס הראל ואבי יששכרוף מביאים היום פרטים נוספים שמתווספים לתמונה ההולכת ומתבהרת של מלחמה שנוהלה ללא מטרה, ללא יד מכוונת של ממש, ובניגוד לתוכניות המגרה.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/844619.html

מממצאי דו"ח שני:

ב-16 ביולי נתרוקן מאגר המטרות של פיקוד צפון ומאותו יום, פרט לטיפול במשגרים לטווח בינוני, היו המטרות מאולתרות בחלקן ולעיתים חסרות ערך של ממש.

מרבית הירי של חיל התותחנים (170,000 פגזים) היה ירי לאזור המשוער של השיגורים שיעילותו מוטלת בספק.

המטכ"ל מצטייר כמי שמנע הוצאה לפועל של תוכניות המגרה הצה"ליות, ולכן נתפס בפיקוד הצפון כמי שמסרס את הכוחות הלוחמים. הכוחות הלוחמים הציגו תחושות דומות לגבי פיקוד הצפון.

השורה התחתונה היא שהמבוכה, ההססנות והקושי לגבש אסטרטגיה למבצע חלחלו מההנהגה המדינית מטה והיוו גורם מכריע לכשלון.

אנני יודע אם זה היה אחרי חמישה ימים או קצת יותר אבל כאשר חיל האוויר התחיל להפציץ "צירי גישה" הכל נהיה ברור.

לפיקוד הצפון נגמרו המטרות

דו"ח האלוף שני, שבדק את התנהלות צה"ל במלחמה, חושף שורה של מחדלים. כמו העובדה שכבר ביום החמישי למלחמה התרוקן בנק המטרות לתקיפת חיזבאללה. ושר הביטחון? הוא בחר שלא לחלוק עם הממשלה את התרחישים הקודרים על הפגיעה הצפויה בעורף. פרסום ראשון

מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף

יעברו עוד כמה שבועות עד לפרסום דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה, אולם כבר ניתן לקבע כי שיטת העבודה שבחרה הוועדה תאפשר רק מתן תשובות חלקיות לשאלה הגדולה שמטרידה את רוב הישראלים כבר כמה חודשים: מה השתבש בקיץ האחרון. מה גרם לצה"ל, אותו צבא שרק שנתיים-שלוש קודם לכן הפגין מיומנות כה גדולה בבלימת רוב טרור המתאבדים הפלשתיני, להיכשל בצורה כה גורפת מול מתקפת הקטיושות של חיזבאללה? מדוע הצליח הארגון הלבנוני, במשך יותר מחודש, לירות בממוצע למעלה ממאה קטיושות ליום על יישובי צפון הארץ, מבלי שישראל תצליח לעצור אותו?

הוועדה לא תיתן תשובות מלאות, משום שדו"ח הביניים "ייחתך" כרונולוגית ביום השישי למלחמה. עד שיספק וינוגרד את התשובה הרשמית המוסמכת לתעלומת הקיץ (והדבר עשוי לארוך עוד כמה חודשים) אפשר לנסות ולגבשה על סמך הררי החומר המתעד את אירועי המלחמה. תחקירים צבאיים, פרוטוקולים (חלקיים) של דיונים, עדויות וראיונות של שרים וקצינים - כל אלה עומדים הפעם בנגישות גדולה יחסית לעיתונאי ולחוקר. ספק אם היתה עוד מלחמה שניהלה ישראל, אשר מידע כה רחב עליה היה כה זמין, כל כך מהר. המידע מסתנן לו החוצה, לדיון הציבורי, במהירות מפתיעה.

זו תופעה הנובעת מהזמנים המשתנים, כשכמעט כל מהלך מתנהל תחת זרקורים, מיקרופונים ומצלמות, אך גם מתוצאת המלחמה. כשהכל יודעים שהשורה התחתונה מאכזבת, יש כמעט לכל אחד מן המעורבים אינטרס למסור מידע, לרוב כדי לשכנע שהוא דווקא היה בסדר והיו אלה הממונים אליו, או עמיתיו, שדפקו את העסק. מתוך רשומון העדויות הזה צריך לברור את המוץ והתבן ולנסות להגיע לתיאור קרוב ככל האפשר של השתלשלות הדברים האמיתית.

חשבון הנפש מלווה בהרבה הלקאה עצמית קולקטיווית, חלקה בוודאי מוגזמת. סגן הרמטכ"ל, האלוף משה קפלינסקי, טוען כי אילו ליוותה התקשורת הישראלית באותו פירוט ובאותה ספקנות את מלחמת ששת הימים, ייתכן שגם הניצחון של 1967 לא היה מושג. הכתבים היו מתארים את הקרב בגבעת התחמושת כאסון וכמחדל רב נפגעים, ומי יודע איך היו מתגלגלים ימי המערכה הבאים.

במהלך עבודת איסוף לקראת ספר על מלחמת לבנון השנייה, שייצא בעוד כמה חודשים, שמענו את מרבית המעורבים המרכזיים במלחמה. דבר אחד משותף לכולם: תחושה של כעס ועצב על דרך התנהלותה ותוצאותיה. "זה פשוט תסכול עצום. אין מלה אחרת לתאר זאת", אמר לנו מפקד חטיבה שהשתתף בקרבות, "יכולנו להביס את חיזבאללה - ולא עשינו זאת. רק בשלב מאוחר מאוד הבנו שהבעיה העיקרית שמחייבת טיפול היא הקטיושות קצרות הטווח". המסע בין גיבורי הדרמה של הקיץ האחרון דומה במקצת למפגש עם נפגעי תאונה סדרתית. מבחינתם, מדובר עדיין בחיטוט בפצעים פתוחים: קרבות שנכשלו, טראומות מדממות, קריירות מזהירות שהמלחמה מזרזת את סיומן.

תוך כדי המלחמה, ובעיקר בעקבותיה, ניסו פוליטיקאים, אלופים במילואים ופרשנים, לספק שלל הסברים שונים לכישלון. הוזכרו הפסקת האימונים, הזנחת מערך המילואים, הימ"חים המבולגנים, רוח הקרב שאבדה, הבריחה מלבנון ב-2000, הכיבוש המשחית בשטחים, השפה המקצועית הבלתי אפשרית שאימץ צה"ל, מפקדי האוגדות שאיבדו שליטה, המח"טים שנתקעו מול מסכי הפלזמה. כל אלה תרמו כנראה לתוצאה, אף שתרומת חלקם נופחה מעבר לערכה האמיתי. אבל נראה שאם צריך לאתר סיבה אחת, מרכזית, לכשל, הרי שזאת קבלת ההחלטות במלחמה: צה"ל, גם ברמתו הבעייתית מהקיץ שעבר, יכול היה לנצח את המלחמה אילו קיבל הנחיות מתאימות. אבל התנהלות הקברניטים, ובראשה משולש הצמרת - ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל שהתפטר - פשוט לא איפשרה זאת.

מאופן היציאה למלחמה ועד המהלך האחרון, הנואש, לעבר נהר הליטאני ב-60 השעות האחרונות, קיבלה הצמרת הביטחונית-מדינית סדרה של החלטות שגויות. תגובות גובשו על סמך תחושות בטן, אפשרויות פעולה נותחו באופן שטחי. היהירות היתה תופעה רווחת. להלן שתי דוגמאות בולטות: הישיבה אצל שר הביטחון, עמיר פרץ, שעות אחדות לאחר חטיפת שני החיילים והדו"ח של האלוף אודי שני על התנהלות פיקוד הצפון והמטכ"ל בשלבים קריטיים במלחמה.

בתיאור האירועים ביום החטיפה, 12 ביולי, תפסו עד כה מקום ניכר שתי ישיבות מרכזיות: ישיבת הממשלה בערב, שבה אושרה תקיפה אווירית כבדה על מטרות חיזבאללה וישיבת פורום השרים ("השביעייה") בעקבותיה, שבה נדונו בפירוט המטרות, ובראשן מערך הרקטות לטווח בינוני של הארגון. אבל באותו יום היתה ישיבה לא פחות גורלית, שקבעה במידה רבה את התנהלות הדברים בחודש שלאחריו. היתה זו הערכת מצב ביטחונית בלשכת השר עמיר פרץ, שהחלה ב-14:30 לערך. בישיבה הכריע פרץ בזכות תקיפה רחבה יותר. לא פחות חשוב, הוא התעלם מהמלצת מספר בכירים ובראשם ראש המוסד, מאיר דגן, להמתין ולהיערך בעורף בטרם תוקפים.

שר הביטחון, שנכנס לתפקידו פחות מחודשיים קודם לכן, למד על החטיפה לראשונה סמוך לשעה 10:00, כשעה לאחר תחילת התקרית. מזכירו הצבאי, תת-אלוף איתן דנגוט, נכנס לחדר שבו נועד פרץ עם בכירי מערכת הביטחון. הדיון התמקד בחטיפה הקודמת, זו של רב"ט גלעד שליט ברצועת עזה ב-25 ביוני ובמצב שנוצר בעקבותיה. דנגוט מסר לפרץ פתק ובו דיווח על התקרית בקו דיווח 105 בגבול הצפון. הישיבה נקטעה, כשהרמטכ"ל דן חלוץ ומספר קצינים נוספים יוצאים ל"בור" הסמוך, כדי לעקוב משם אחר האירועים בצפון.

בכירי צה"ל נועדו ב-13:00, לגיבוש המלצותיהם. ראש אגף המבצעים במטכ"ל, האלוף גדי אייזנקוט, הציג המלצות על סמך תוכנית קיימת, "שוברת הקרח". צה"ל יגיב באופן אווירי, חזק וממוקד, בסדרת תקיפות של מטרות חיזבאללה שתימשך כמה ימים. במקביל, הציע אייזנקוט להיערך לאפשרות של גיוס מילואים, החל מ-16 ביולי. חלוץ אישר את התקיפה האווירית, קבע שאין צורך בשלב זה בגיוס מילואים והדגיש את חשיבות תקיפת מטרות התשתית, השייכות לממשלת לבנון (מתקני חשמל, דלק ומים).

בתום הדיון, המשיכו חלק מהקצינים ללשכת פרץ. בישיבה השתתפו חלוץ, קפלינסקי, אייזנקוט, מפקד חיל האוויר האלוף אליעזר שקדי, אלוף פיקוד העורף יצחק (ג'רי) גרשון, ראש אמ"ן האלוף עמוס ידלין, ראש המוסד מאיר דגן, ראש השב"כ יובל דיסקין וראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, האלוף במילואים עמוס גלעד.

חלוץ הציג בפני הנוכחים את מה שכונה "התפריט", בנק המטרות לתקיפה. לצד מטרות התשתית ויעדי חיזבאללה, הוצגה גם הצעה לתקיפה של הרקטות לטווח בינוני (טילי פאג'ר איראניים ומספר דגמים נוספים שהיו בידי חיזבאללה), שחלוץ נטה להשאירה כאפשרות לשלב

מאוחר יותר. פרץ הוא שהכריע בעד תקיפת הפאג'רים מיד. "הוא קטע אותנו פתאום", מספר אחד ממשתתפי הישיבה. "פרץ אמר: 'רגע, רגע, אני לא מבין. למה לא ללכת על זה כבר עכשיו? למה לחכות שהם ימשיכו לירות עלינו קטיושות?'".

משתתף אחר מספר שהשר סיכם את הדיון בסוגייה הזאת באמירה: "חברים, שריפה מכבים בפיצוץ". הקצינים הבכירים ראו הגיון באבחנה של השר. באותו לילה, לאחר האישור בממשלה ובשביעייה, תקף חיל האוויר את מערך הפאג'רים. המבצע נחשב למהלומה הצבאית המוצלחת של המלחמה, אך גם דירבן כנראה את חיזבאללה להשיב במטחי הקטיושות הראשונים, שהסלימו עוד יותר את המצב לאורך הגבול.

בחילופי הדברים בחדר, מאלפות במיוחד אבחנותיהם של שלושה בכירים שאינם במדים: דיסקין, דגן וגלעד. שלושתם מזהירים מפני השלכותיה של תגובה ישראלית חריפה. יהיה לכך מחיר, הם אומרים, פגיעה קשה בעורף.

דיסקין: "אין דרך להימנע מחזית בצפון. אם אנחנו יורים עליהם, אם אנו הולכים ליזום כעת, משמעות הדבר כי הם יירו עלינו חזרה ואנחנו נצטרך להמשיך, מתגלגל הגלגל".

ראש המוסד, שמאחוריו היכרות ממושכת עם לבנון, בין השאר כמפקד אזור דרום לבנון בצה"ל, מחדד את דברי עמיתו מהשב"כ. דגן מעריך כי חיזבאללה יגיב תחילה בשיגור רקטות קצרות טווח ולאחר מכן יעבור לשימוש בטילים ארוכי הטווח שעומדים לרשותו. הוא רומז, כי הדברים עלולים להתפתח למלחמה רחבה ומציע להמתין מעט לפני התקיפה, כדי להיערך בהתאם.

דגן: "לדעתי, אנו הולכים במהלכים האלה להידרדר לעימות ארוך טווח. הפוטנציאל של עימות כזה לפגוע במטרות עורפיות בישראל הוא גבוה מאוד. לדעתי, לא חייבים לתקוף מחר בבוקר. אפשר להתכונן, להכין. מה יקרה אם נתקוף בעוד יומיים? אם הנחת העבודה שלנו היא כי הצפון הולך להיות מותקף, אני מציע שלפני שאנו מגיבים, לנקוט בפעולות בשביל להגן על האוכלוסייה בצפון וראוי לעשות את זה שעה אחת קודם ולא להמתין להידרדרות. אני מציע לפני זה לעשות את כל פעולות ההכנה בצפון, בשביל לראות איך אפשר לצמצם את הנזקים בעניין, לפני שאנחנו תוקפים. ואם צריך להמתין כמה שעות - אז צריך להמתין אותן".

גלעד: "חיזבאללה רואה עצמו כמגן לבנון... הוא יכה אותנו קודם כל בקטיושות רגילות, שמספרן עצום. הטווח שלהן הוא 20 קילומטר והעומק שלהן בתוך הגליל הוא גדול. זה אומר שהגליל יכול להיות די שומם... ואתה צריך להתכונן למלחמה ארוכה כשאין מקלטים בגליל - זה גם אחד הסודות הגלויים. אין בו מספיק מקלטים. אנשים יעזבו שם ואתה עלול לצאת מופסד מהעניין".

להפתעת כמה מהנוכחים בחדר, פרץ מחליט לצאת לירושלים ללא דיון מעמיק בהשלכות האיום על העורף מצד חיזבאללה וחוסר מוכנותו למלחמה. יותר מכך, בישיבת הממשלה בערב, פרץ אינו מציג בפני השרים את הקשיים הצפויים בהתמודדות עם מתקפת קטיושות על העורף. המלצתו של ראש המוסד להמתין ולהיערך לפני התקיפה האווירית כלל אינה עולה לדיון בממשלה.

האלוף אודי שני היה ראש אגף התקשוב במטכ"ל בזמן המלחמה וסיים את שירותו בצה"ל, כפי שתיכנן, זמן קצר לאחריה. זהו תפקיד מטה, שמעורבותו בניהול המלחמה שולית, מה עוד שחלוץ הרחיק ממילא חלק ניכר מהאלופים מקבלת ההחלטות. לאחר המלחמה, הוא עמד בראש צוות שחקר את תפקוד הצבא ב"תפר" שבין המטכ"ל לפיקוד הצפון. המסקנות של שני חריפות במיוחד ושנויות מאוד במחלוקת. יש הרואים בדו"ח שלו את החשוב מבין עשרות התחקירים הפנימיים שניהל צה"ל על המלחמה. אחרים, בהם אלופים, טוענים ששני יורה לכל הכיוונים וכי "הדו"ח הוא בעיקר רכילות".

כשהוצג הדו"ח לפורום המטכ"ל בדצמבר האחרון, פרץ ויכוח סוער. הרמטכ"ל חלוץ דחה למעשה חלק ניכר מהמסקנות וגם האלוף אייזנקוט הביע הסתייגויות חריפות. סגן הרמטכ"ל קפלינסקי טען בדיון כלפי אלוף פיקוד הצפון במלחמה, אודי אדם, שבדיעבד האשים את המטכ"ל בבלימת תוכניותיו ההתקפיות, כי לא גילה אסרטיוויות מספקת כשהציג את דרישותיו.

התקלה הראשונה בהתנהלות צה"ל, נטען בדו"ח של שני, נבעה מהעובדה שחלוץ בחר שלא לדבוק ברעיון המטכ"לי המקורי באשר להתקפה בלבנון - תוכנית "שוברת הקרח". התוכנית כללה שלושה שלבים: מכה אווירית קשה על חיזבאללה במשך כ-48 שעות, פסק זמן להערכת השפעתה של המהלומה על צעדי האויב ואז, אם נמשך ירי הקטיושות, הטלת כוחות גדולים (ובהם אוגדות מילואים שיגויסו ויאומנו בשלב מוקדם) למהלך קרקעי. מהלך זה - "מי מרום" - נועד להשתלט על שטח דרום לבנון ולטפל פיסית במוקדי שיגור הקטיושות.

הדו"ח מאבחן את נקודת השינוי הקריטית ביום ראשון, 16 ביולי, היום החמישי למלחמה. באותו בוקר, פגעה קטיושה במוסך הרכבת בחיפה ושמונה עובדים נהרגו. אך במקביל, קרה דבר אחר, שלא פורסם עד היום: המטרות לתקיפה שהוכנו מראש לפיקוד הצפון אזלו. כולן כבר הותקפו. בכמה מדובר בסך הכל? מתברר כי בפיקוד הוכנו מראש 83 מטרות חיזבאללה לתקיפה - מרביתן הוכנו בתקופתו של אדם, שמונה לאלוף הפיקוד באוקטובר 2005. אדם הורה אז לקצין המודיעין הפיקודי, יוסי בידץ (שבמלחמה כבר שימש כראש חטיבת המחקר באמ"ן) להכין 200 מטרות. בפרוץ המלחמה, המשימה טרם הושלמה.

הפתרון שגובש, כפי שעולה מתחקיר שנעשה אחרי המלחמה באמ"ן ובחיל האוויר, היה ייצור מזורז של מטרות חדשות תוך כדי המלחמה. במקרה של משגרים שאותרו בזמן ירי, ההצלחה היתה גדולה (בחיל האוויר מתגאים שכל משגר לטווח בינוני שירה רקטות, הושמד מיד לאחר מכן). אבל חלק גדול מהמטרות האחרות שהותקפו היו מטרות סרק שיוצרו יש מאין, נקודות שסומנו על סמך ניתוחים שונים, מבלי שהיה ברור כי נמצא בהן יעד בעל ערך.

בתחום האש הארטילרית, המצב היה גרוע עוד יותר. התותחנים ירו במהלך המלחמה כ-170 אלף פגזים, מרביתם ירי סטטיסטי לכיוון המשוער של אזורי השיגור. כמה אנשי חיזבאללה נפגעו כתוצאה מכך? קצין בכיר בתותחנים אומר, שאם יתברר שנהרגו חמישה, הוא יהיה מופתע לטובה.

בהעדר מטרות, ולנוכח הנחיית הדרג המדיני להמשיך במלחמה, היה הצעד המתבקש מעבר לשלב 3 של "שוברת הקרח", המהלך הקרקעי הנרחב. זה לא קרה. את עשרת הימים הבאים מגדיר הדו"ח כ"עוד מאותו דבר". חיל האוויר ממשיך לתקוף, ובמקביל מתגבש בפיקוד הצפון רעיון הפשיטות - הכנסת כוחות קרקעיים קטנים (בתחילה, בעיקר מיחידות מובחרות כמו אגוז ומגלן, בהמשך גם גדודים מהצנחנים וגולני) למשימות ממוקדות ביישובים שונים, בלא תפיסת השטח. הפעולות הללו (רכס שקד, מרון א-ראס, בינת-ג'בייל) הסתבכו ועלו לצה"ל בנפגעים.

בנוסף, המטכ"ל ופיקוד הצפון הבינו דברים שונים בתכלית באשר למשמעותן. הפיקוד רואה בהן שלב מקדים, לקראת מימוש המהלך הרחב. המטכ"ל מחפש "אפקטים", פגיעה בסמלים (בינת-ג'בייל, מקום נאום "קורי העכביש" של חסן נסראללה במאי 2000), הריגת אנשי חיזבאללה או תפיסתם בשבי. הדו"ח מכנה את התקופה הזאת, בין 17 ל-27 ביולי, "המערכה השנייה". "צה"ל נכנס לתקופה המערכה השנייה מתוך התגלגלות ולא על פי מהלך מכוון", הוא קובע. "הפעולות הקרקעיות הלכו והתגברו, אולם האפקטיוויות שלהם בהקשרי פגיעה בסמלים וצמצום ירי מטל"רים (רקטות) הלכה וירדה".

הדו"ח מזהה "פער הגיונות" בין הבנת המערכה במטכ"ל ובפיקוד ו"חוסר אסרטיוויות" שמגלים חלוץ ואדם בניסיונתיהם לגבש רעיונות מוסכמים יותר.

הפיקוד היה נתון "בתחושת עלבון, מבוכה והלם" לנוכח החטיפה. אצל חלוץ ניכר "תסכול מכך שהפיקוד אינו מספק את הסחורה". הוא אינו מרוצה מקצב ביצוע המשימות על ידי הפיקוד. אבל בפועל, שני הגופים מטילים מגבלות בלתי אפשריות על תפקוד היחידות שמתחתיהם. ב-72 השעות הראשונות, המטכ"ל לא אישר לחצות קרקעית את קו הגבול (אחרי התפוצצות הטנק, שעלה על מטען בעת המרדף אחר החוטפים), לא אישר הצעת הפיקוד לתפוס קו עמדות במרחק של עד כקילומטר בשטח לבנון (קו "ישיבות נכונות"), ובהמשך דרש תהליך אישור פרטני לכל חציית הגבול, כאילו מדובר בפעילות ביטחון שוטף ולא במלחמה.

הפיקוד עוד הוסיף חטא על פשע, כשאסר נסיעה על הכבישים (מחשש למטענים), אסר הכנסת נגמ"שים ורכב קל והגביל מאוד הכנסת תגבורות לוגיסטיות. שניהם מנעו במשך תקופה ארוכה כניסה ל"שמורות הטבע" של חיזבאללה - המאחזים שבהם רוכזו רוב הקטיושות.

מתוך הדו"ח: "הפקודות המטכ"ליות נתפשו ברובן כמגבילות את האפשרות להשיג הישגים ולנהל מלחמה באופן שיביא לידי ביטוי יכולת אש ויכולת קרקעית". המסקנה הכוללת: "הגנת המרחב הצפוני של המדינה מפני ירי מטל"ר נכשלה... למרות מספר רב של דיוני הערכת המצב ופורומי העיצוב, המערכה ממשיכה להתגלגל. ניכרים ליקויים בביצוע הפקודות ובעמידה בלוחות הזמנים". הדברים הללו חוזרים גם במשך מה ששני מגדיר כמערכה השלישית, ההחלטה להכניס כוחות קרקע מ-28 ביולי ואילך.

מסקנות שני בעניין העורף מעניינות גם בהקשר של הישיבה אצל פרץ ב-12 ביולי. "צה"ל יצא למערכה מתוך הגיון של תגובה, בדמות הנחתת מהלומה בלתי פרופורציונלית על חיזבאללה. באותה נשימה הבין, כי תגובת חיזבאללה תהיה אף היא בלתי פרופורציונלית. לפיכך, היה מחויב לספק משקל נגד למענה כזה של חיזבאללה. ניתן להגן על העורף באחד משני הגיונות מרכזיים: מערכה קצרה ככל שניתן, שבה העורף יוכל לספוג, או השתלטות על מרחבי שיגור ומניעת שיגורים פיסית... הוועדה מוצאת, כי בתחום המרכיבים השונים של הטיפול בעורף, כגון גיוס מוקדם, מערך התראה, הכרזת מצב חירום, פעולות הסברה ופעולות מיגון - נעשה מעט מדי ומאוחר מדי".

יותר ממאה עמודים יש בדו"ח שני והם עמוסים במסקנות קשות, מנוסחות בחדות. וינוגרד יהיה הפוסק האחרון, אבל נראה שכבר במה שאומר הצבא על עצמו כלולות מספיק קביעות מרשיעות. מעל הכל מרחפת אותה תחושה שמתאר המח"ט שהשתתף בקרבות, של תסכול ושל החמצה. הדרג המדיני והביטחוני הבכיר יכול היה, וצריך היה, להתנהל אחרת. העובדה שלא עשה כן השפיעה על כולם, עד לחוליות האחרונות בשרשרת, כוחות הקרקע, שנלחמו בפועל ונכנסו למערכה באיחור רב ובאופן מבולבל. בנושא זה, הדו"ח מצטט את מפקד חטיבת גולני, אלוף-משנה תמיר ידעי: "מדברים על המלחמה, אבל הפעילות שלנו היתה כולה אנטי-תזה למלחמה".

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

הרי זה היה כל כך ברור (לי לפחות) !

http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...%EE%E8%F8%E5%FA

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Javehn כל מה שהצבא עושה זה להפציץ מלמעלה מטרות שרק אלוהים יודע עד כמה המטרות האילו בכלל אמינות

כל כך צפוי וכל כך חדל אישיים .... הרי זה היה ברור לכל ילד עוד לפני המלחמה , שיודע ממה הורכב בנק המטרות בגבול הצפון , ואת הלך המחשבה הכלל צהל"י ברמה גבוהה המשוטפת שזה מה שיהיה .

מה כל כך מסעיר אתכם בכך שבנק המטרות מוצה תוך כמה ימים. אני חושב שהדבר מוכיח על עבודה נקיה ויפה של חיל האויר, שסיים מיד את כל מטרותיו.
הבעיה עם המלחמה לא הייתה עם חיל האויר (שמימי לא שירתתי בו). הבעיה הייתה עם חילות היבשה (ששם דוקא כן הייתי). פשוט לא הייתה חתירה למגע. יחידות שלמות עסקו בפינוי עצמן משדה הקרב במקום לתקוף קדימה.
את זה מבין גם חפ"ש כמוני.
אז כדאי להפסיק לחפש אשמים ואשמות במקום שאין, ובמקום זאת ללמד את צבא היבשה להילחם כמו שצריך.
עוד מעט עומדים לתת צל"ש לקצין שהפסיק התקפה בכדי לחלץ פצועים. במקום להעמידו לדין עוד נותנים לו צל"ש. זו הסימטום של הכישלון.
גם אם היו להנהגה מטרות מפה ועד הודעה חדשה, מי היה מוציא אותן לפועל? חיל יבשה פחדן?
נכון, היו גם כאלה שלחמו יפה, בעיקר כדי לחלץ פצועים. אבל כדי לנצח צריך להלחם יפה קדימה ולא רק אחורה.

שוב יוצא שאני מצטט מהספר של לימור ושלח.(עוד יחשבו שאני עושה להם יחסי ציבור)

עד ל2003 היו למודיעין פצן 43 מטרות בבנק.
אם כניסתו של אדם לתפקיד הוא נתן הוראה לשאוף להגדיל את המספר לכמה מאות. בתחילת הלחימה היו פחות ממאה(לא זוכר בדיוק את המספר זה כתוב בספר)
ביום השלישי של המלחמה דרש חלוץ להפציץ 2000 מטרות אולם הדברר שאין יותר מטרות בבנק.

בנימה אישית אני חייב להגיד שלצופה מבחוץ עלול לחושב שמדובר במאות אנשים שעוסקים בנושא אך בפועל זה מדור אחד שכולל 4-6 קצינים והמשקים שלהם.

זהו נתון סודי, ואולי אפילו סודי ביותר. גם אם היו מקבלים מאיזה מדליף עבריין את הנתונים, חזקה על הצנזורה שלא הייתה מתירה את הפרסום.
איני יודע כמה מטרות היו בבנק פצ"ן לפני מלחמת לבנון ה-2. אולם אני זוכר שבנק המטרות בשנות ה-70, אז הייתי עדיין פעיל במערכת, מנה מאות רבות וגם אלפי מטרות בכל גיזרה.
המספר 43 הוא ממש לא מתקבל על הדעת. אולי מדובר באיזשהם מטרות "סופר איכותיות", כמו ביתו של נסראללה. אולם כיוון שכל נקודה איסטרטגית נכללת בבנק המטרות, קשה להאמין שיש רק 43 נקודות איסטרטגיות בלבנון.
כל צומת דרכים, גשר, בניין שולט, תחנת דלק, מחנה צבאי, והשד יודע מה, יכולים וראויים להכנס לבנק המטרות. והליצנים הללו כותבים שהיו רק 43 כאלה.
תן לי מפה של לבנון בקנ"מ של 1:100,000, ואני מוציא לך במקום כמה מאות מטרות הראויות "לביקור".

בנק המטרות של פיקוד צפון לא כולל מטרות תשתית של לבנון. חוץ מזה שבניגוד לרצונו של חלוץ לא ניתן אישור לפגוע במטרות תשתית לבנוניות למעט מס' חריגים(כמו שדה התעופה).לא יודע מה היה בשנות ה70 אבל הזירה, המטרות והאויב השתנו מאז כמו גם מבנה צהל.

האמריקאים אסרו לפגוע בתשתיות כמו חשמל ומים, אך באחרות פגעו. לפחות כך ראיתי בטלביזיה.

לא מטרות לבנוניות באופן כללי. הכוונה היא מטרות מובהקות של הארגון - מפקדות, מצבורי נשק, וכו'.

איך אפשר להפריד ביניהם? פגעת בדרך הגבלת גם את החיזבאללה.

אבל אפשר להבחין בין מטרה מובהקת של הארגון (מפקדה, מחסן, בית של בכיר בארגון) לבין מטרה טקטית (גשר, כביש, תחנת כח). הכתבה מתייחסת לסוג הראשון של המטרות, וסדר גודל של 100 מטרות כאלה זה מעט מאד.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Sam Weller אבל אפשר להבחין בין מטרה מובהקת של הארגון (מפקדה, מחסן, בית של בכיר בארגון) לבין מטרה טקטית (גשר, כביש, תחנת כח). הכתבה מתייחסת לסוג הראשון של המטרות, וסדר גודל של 100 מטרות כאלה זה מעט מאד.

אני מסכים עם כמעט כל מה שרשמת באשכול הנוכחי...אבל רק תיקון קטן לתגובה הנ"ל, כל המטרות שהבאת כאן הינן מטרות טקטיות, גם אלה של הארגון וגם האחרות.
כל טוב.
אמיל.

!Ya Gotta Believe

ציטוט:

מרבית הירי של חיל התותחנים (170,000 פגזים) היה ירי לאזור המשוער של השיגורים שיעילותו מוטלת בספק.

דווקא לפי דעתי מרבית הירי של חיל התותחנים הלך לטובת ביקוש מהשטח ולא ל"מרחבי שיגור", אלא ירי לצורך מיסוך עשן או השמדת חוליות נ.ט. או סתם כדי לוודא שמתקדמים לאיזור נקי...
זה לפחות מנקודת הראות של הגדוד שלי... (עסקנו בסיוע ישיר לאחת החטיבות וירינו 20,365 פגז)
לפי דעתי, ביקשו מהשטח סיוע אש באופן מוגזם מידי, התחושה האישית שלי היתה שאין אף התקדמות לשום מקום בלי שייפלו שם פגזים קודם, ולראיה כפי שתיאר אחד הקצינים מהשריון שבאו לבקר אצלנו בסוללה בסיום המלחמה, הוא אמר שהוא לא זז לשום מקום עם הטנק בלי שנפיל פגזים מימינו ומשמאלו... ממש ככה... הוא התבדח שעכשיו בסיום המלחמה, הוא מרגיש מוזר לנסוע בכביש בלי ליווי צמוד של הרעשה ארטילרית.... מוזר לי שבמלחמת יום כיפור כולה, האגד הארטילרי שאנחנו שייכים אליו ירה כעשרת אלפים פגז, ובמלחמה זו, רק הגדוד שלנו ירה כפליים...
אז כמו שאמרתי התחושה האישית שלי היתה שפשוט הגזימו עם הבקשות מהשטח לירי שלנו, 170,000 פגז זה פשוט יותר מידי. ולפי דעתי זה בגלל שלא היו מספיק אימונים בשנים האחרונות של שת"פ בין תותחנים לשריון, לא ידעו איך להפעיל אותנו נכון, וגם כמו שמישהו אמר פה (נדמה לי...) באחד השירשורים פעם, שבאימונים הם רצים קדימה ולא מחכים לנו, אבל במלחמה פתאום, אף אחד לא זז בלי הארטילריה...