10-04-2007, 11:16
|
|
|
|
חבר מתאריך: 10.04.07
הודעות: 60
|
|
|
חדש בפורום
שלום לכולם. כבר הרבה זמן אני כותב למגירה ובחיים לא הראיתי את היצירות שלי לאנשים אחרים, אז הגיע הזמן...
אני מקווה לתרום בפורום ושתקבלו אותי בברכה.
הנה משהו שכתבתי... הערות וביקורת בונה יתקבלו בברכה. 
קריאה מהנה.
המכשירים צפצפו סביב, מזהירים אותי שהזמן אוזל, שכל שניה יקרה מפז. מזכירים לי שכל רגע שעובר מרחיק אותה ממני.
החזקתי בידה הדוממת ובכיתי.
בכיתי על מילים שלא נאמרו, על הבטחות שלא קוימו, על דברים שלא הספקנו לעשות.
בכיתי עליה.
בכיתי על עצמי.
למה הגענו למצב הזה? למה בדיוק בשיא אהבתנו היא נלקחה ממני? למה אלוהים מתעלל כך בבני האדם?
למה...
בכיתי על כל השאלות שאת התשובות אליהן לא אדע לעולם.
אומרים שאלוהים נותן ואלוהים לוקח.
אלוהים הוא אכזר.
מה הוא נתן לי? הוא נתן לי אושר, הוא נתן לי אדם אהוב, הוא נתן לי תקווה...
הוא נתן לי חיים.
מה הוא לקח ממני?
הוא לקח הכל.
בעודי יושב שם אוחז ביד הקרה, נטולת החיים, יבשו לפתע הדמעות. נשאתי את ראשי והבטתי מחוץ לחלון - גשם. אלוהים בוכה במקומי. על מה הוא בוכה?! איזו זכות יש לו להזיל דמעות אחרי מה שעולל לי?
הקו מתיישר, קול צפצוף ממלא את החדר.
בחוץ מתחזק הגשם.
הרופאים רצים פנימה - רעש, אנשים צועקים, מכשירים מצפצפים וגשם נוקש על החלון בקצב קבוע, שר שיר עצוב על אהבה שנקטעה באיבה.
האם זו בדיחה? האם כל השנים שבילינו יחד היו לשווא? כיצד אוכל להמשיך לחיות בידיעה שהיא איננה? מה עלי לעשות?!
הגשם פסק. כנראה גם לאלוהים יש מלאי מוגבל של דמעות. הרופא מכסה את הגופה בסדין ומניד בראשו בעצב.
השקט חזר.
כך נגמר הכל. בליל חורף סגרירי תמו חיי.
מתתי יחד עם אהובתי באותו חדר ארור.
כעת אדם אחר יוצא מבית החולים. הוא הולך לביתו ומסתגר שם, אך לאחר זמן קצר חייו חוזרים למסלולם, אט-אט הוא מתחיל לחייך, מוצא אהבה חדשה, חוזר לבלות עם חבריו. הוא שונא, צוחק, אוהב, מרחם ומרגיש כמו כל אדם אחר, אך הוא אינו בוכה.
הוא אף-פעם לא בוכה.
רק לפרוטוקול... אין לי שום בעיה אם אלוהים. אני מאמין בו, מכבד אותו וחושב שהוא עושה עבודה נפלאה. 
נערך לאחרונה ע"י Bakolan בתאריך 10-04-2007 בשעה 11:24.
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
