|
מחשבות ליום הזכרון- השכול שווה את זה?
מחשבות ליום הזיכרון.
לא אשכח את היום שזה קרה, צעקות השבר של אמא, השתיקה האילמת של אבא.
למה זה קרה דווקא לנו? אלוהים יכול להשיב, אבל באותו רגע המשפחה כבר נראתה אחרת.
ילד בן 6, מה מבין? כנראה שהרבה, אבל זה לא היה קשה. כי, איך אפשר היה לפספס?
את החיוך הקורן, את מעיין הלב השופע, העומק שנראה אפילו בתמונה, עכשיו.
אומרים שכבר משהיית ילד היית כזה, כשמך כן אתה, מאיר על כולם, ללא גבול.
הנגינה.. לא רבים יכלו לעמוד בפניה, פשוט, כי נגינה היא החצנה של הפנים, ומהפנים באמת אי אפשר היה לעמוד.
היינו מגיעים לבית של סבתא, איפה אתה?! איפה אתה בחיוך בכניסה עם החתול ביד? תשובה כואבת מהירה גיליתי על הקיר ממול, בתמונה.
עכשיו אני יושב וחושב, האם זה הגיע לנו? מאיר, האם זה הגיע לנו? ארץ אוכלת יושביה ואתה נהרגת על הגנתה.
האם היית חייל שחמט במשחק אבוד מראש? הרי את היישוב שנהרגת על הגנתו פינו בסוף ללא תמורה.
מגיל קטן חונכנו לנתינה למדינה ללא גבולות, מאיר, לכאב עליך באמת אין גבול.
יש תמורה לכאב? אני ממש לא בטוח, ובכל זאת, הייתי רק בן 6! אני לא רוצה לחשוב מה עבר על אבא אחיך.
שתיקה אילמת, אבא ששכל בלי סוף חברים בצבא, שמנוסה בסיטואציה הזו ללא גבול, נשארה שתיקה כואבת ואילמת.
אבל הזבוב הטורדני לא מפסיק להציק, מה הטעם?
אביעד, זה היה שלמדתי בכיתה, ופתאום חבר נכנס ושואל אם שמעתי מה קרה לך.
לא שמעתי! וההלם היה אדיר, עמדת בטרמפיאדה וחטפת צרור. ושוב ההרגשה הזאת, למה? למה זה קורה דווקא לי?
הורידו בהתחלה את הרגליים, אבל מסתבר שזה לא ממש עזר, יומיים לאחר מכן היינו בהלויה שלך.
אבא שלך שמע אותך צועק בטלפון הצילו. הצילו של חוסר אונים כמי שנטבח על לא עוול בכפו. הצילו שאף אחד לא יכל לעמוד בפניו.
בהלוויה עם פוקר פייס מושלמים ראיתי איך אנחנו נפרדים ממך, ככה, בשעתיים, זהו, אביעד לא נראה אותך.
היינו ילדים, היית נמוך עם גוף קטן. אבל עם חיוך ענק שלא יכלנו לעמוד בפניו.
ילד חמוד שרץ בלי סוף, ילד עם שמחת חיים יוצאת דופן, עם לב רגיש, תמים, כמו שרק אתה היית מסוגל להיות.
בנות רבות איתרו את הפוטנציאל ונמסו, לא נראה לי שהיית רוצה לראות אותם בהלוויה שלך איך שהן נראו.
אבל הזבוב הטורדני המשיך להציק ולא עזב. למה? בשביל מה? כ"כ הרבה שחיטות, כ"כ הרבה אלימות.
ואנחנו חיילים במשחק של הממשלה, זאתי שליושבים בה נפתחים בלי סוף תיקים, אלה שאתה בשבילם אחד פלוס מינוס, עוד משחק פוליטי.
לא. אביעד, אנחנו לא נתייאש. אני לא אתייאש.
יש משהו שמאחד אותי, את החרדי שלא מתגייס ואת החילוני מ"שינקין" שמצביע שינוי.
החיבור הזה, שממש קשה להסביר אותו. דוחף אותנו קדימה, דוחף אותי קדימה.
מדינה של יהודים יש לנו, נכס שלא היה לנו פעם. שנטבחנו חסרי אונים בלי הגנה.
משני הצדדים סבא וסבתא ניצולי שואה, ניצולי שואה ששקלו את בנם במערכה על מה שהם ברחו ממנו, שעדיין בורחים ממנו.
מותר לי להוציא את עצמי מחוץ למשחק? הרי זה הבעיה! האדישות, הייאוש, הם מכרסמים את הסיכויים לעשיית טוב.
אז להתגייס אני אתגייס, למקסימום שאפשר. לחברה אני אתרום הכי שאני יכול. וננסה לשאוף הכי הרבה שאני יכול.
ננסה להכניס בהכל את החיוך הכובש שלך, את האופטימיות שנשפכה ממך, את העין הטובה ששינתה הכל.
קורים לא מעט מקרים שאני מתבייש במדינה, בעצמנו. אבל, זה לא יעצור אותי, ואני מקווה שגם את האחרים זה לא יעצור.
במותם ציוו לנו את החיים, לא לברוח ממה שמאחד אותנו, לא שכלנו אותכם לחינם. בשביל שנתייאש, בשביל שנעמוד מהצד וניתן לרוע להשתלט על החלקות הטובות.
היה קשה להביע את עצמי. מה שגם אני לא יודע כ"כ לכתוב נורמאלי. אבל אחרי שיחה עם חבר זה היה בלתי נמנע. מי שזה נראה לו אידאלוגיה בשקל או משהו כזה, מוזמן להמשיך הלאה, זה נכתב באמת מכאב ומאכפתיות. סתם נקוה למחשבה.. |
ראשי
צ'אט
22-04-2007, 11:03
מצב כלאיים
