צבעתי את הכל שוב בצבע שחור,הכל כל כך קודר וקר...

מעיניי דמעות לא ירדו כבר מספר חודשים רב,אולי אפילו רב מדי? עיניי יבשות כמו מדבר אחרי סופה. ואני,אני רוצה לבכות,הלב שלי כל כך רוצה להוציא את כל זה החוצה על ידי כמה דמעות,אך עיניי לא מרשות זאת. אני יושב לי כעת לבדי,בחשיכת הצללים ומביט אל עבר הפתח של הדלת,בתקוה שמאחוריה מסתתר לו האור שאני מחפש כל חיי. אך לבי מלא פחד,לבי מתחיל לדפוק בחוזקה כל פעם שאני מנסה לקום ולנסות להגיע אל עבר הדלת, כאשר אני יודע,שאין בידיי נמצא המפתח...

"אולי,אולי אמצא אותו בדרך?"מנסה לשכנע את עצמי פעם אחר פעם במשהו כל כך חסר תקווה,מכיוון שדרכי אל הדלת כה קצרה..אך החושך כה רב. זוהי ממלכת הצללים של עצמי, ואני...אני לכוד עמוק בתוכה,ללא כל מוצא. אני מפחד לנסות,אני מפחד ללכת לאיבוד ולא למצוא את הפינה שלי שוב. לכן אני לא עוזב,לבי אומר לפעול אך רגליי לא זזות. עיניי מביטות בתוך החשיכה בתקווה לראות כל ניצוץ של תקווה המגיע מהכיוון שהנני מסתכל בו. אך התקווה שפיתחתי בלב לתקווה אם כל השנים הללו,גרמה לי לפחד כל כך שכעת אינני מסוגל לזוז ללא תחושת הפחד הזו שנגררת אחרי לכל מקום. אני מקשיב לו,לשקט...מקשיב לנשמתי ולנשימתי שהולכת ומגבירה את קצבה. אני רואה את הכלום בעיניי..ועיניי, יבשות כל כך. אינני זוכר מתי לאחרונה בכיתי...אני פשוט לא מוצא את הסיבה לבכות,אינני משוכנע כי אותם הגורמים שהביאני למצבי,שווים את דמעותיי,אך בכל זאת...אני מתפלל כי יירד גשם, שיהיה מישהו שיבכה איתי לצידי,ואני ידע שאני לא לבד...שירד שלג,שאני ידע שאני לא היצור הקר היחיד שנמצא במימד הזה כעת.שיכה ברק בעוצמתו המלאה,כך שישתיק את הצרחה שאני פולט לחלל הריק כל פעם מחדש,בתקווה שאיתה,ישוחרר כל הכאב התמון בתוכי,אך זה לא עובד...כל כך הרבה דמעות זלגו מלבי,נראה כאילו הוא בעצמו כבר פיתח הרגל לחיות בדמעות המכסות אותו,אך לא דמעה אחת לא זלגה מעיניי במשך שנים! אני מנסה לעצום את עיניי,לתאר לעצמי גן-עדן,אך כל מה שאני רואה זאת אותה החשיכה העוטפת אותי גם במציאות. ואולי...אולי זהו גן העדן אליו אגיע במותי,או אולי...אני כבר מת?אולי אני אותו כוכב,שמתחנן לרחמים,אך אינו משמיע צליל,ורק מרעיד את עצמו מדי פעם...ורק בוכה על כך שלא הקשבנו לשקט...ורק מקרר אותנו על כך שאנו כבר רגילים לזה...ורק מכה בנו בזעם בכל פעם שהוא...שהוא מרגיש מאויים ורוצה לברוח...תקווה...כל כך פתטי!

זה היה הגשם האחרון שראיתי בחיי...שוב אותה המנגינה מתנגנת אצלי בראש,שוב אותם האנשים רצים במחשבותיי,ועוברים אחד אחד,נעלמים אל תוך הלא נודע...כל כך הרבה דמעות זלגו מלבי,אך לא אחת מעיניי...כי אני עדיין מחפש את אותו המפתח בתוך חשיכת הצללים,אני עדיין מקווה לפתוח את אותה הדלת...אני עדיין מקווה שהדמעות,לא שכחו ממני ולא עזבו אותי...אני מתגעגע לבכי השקט...אני מתגעגע...

ושוב הגשם,המלטף את פניי בעדינות...ושוב אני שמדבר...

"מצטער חבר...אך גם הפעם..אתה תבכה לבד..."

שלום לך,

עצוב.

הרגשתי המון ייאוש. חוסר עשייה. קיפאון.
הדבר שהפריע לי באופן אישי - שהלכת עד הסוף בנושא.
ולא הצלחתי להרגיש טיפה קטנה של ניצוץ תקוותי.

מקווה שאתה לא שם ...

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.