האפשרויות העומדות בידי ממשלת ישראל להגן על אזרחיה הן מגוונות והבחירה ביניהן לא תמיד קלה. לעיתים רק בדיעבד ניתן להבין איזה מהלך היה נכון יותר לבצע או באיזה אסטרטגיה היה נכון לבחור, האם היה נכון להשקיע יותר באימונים או בציוד, במערך המילואים או הסדיר בבניית מערכות התקפה או הגנה או בשילוב כזה או אחר של האפשרויות. כל עוד מערכת השיקולים המניעה את מקבלי ההחלטות היא מתן ביטחון מקסימאלי לאזרחי ישראל הרי שהביקורת על החלטה שגויה תתמקד במישור המקצועי.

הבעיה החמורה היא כאשר מערכת השיקולים המנחה את מקבלי ההחלטות איננה מתן ביטחון לאזרחים אלא שיקולים פוליטיים ותדמיתיים.

בימים האחרונים עולה השאלה של "מחדל המיגון" בשדרות. במישור האסטרטגי ניתן להתווכח אם המחדל הוא בכך שהבתים לא מוגנו או שמא שורש המחדל הוא בהתנתקות ששיפרה את יכולות השיגור של החמאס ואולי במדיניות ההבלגה שעודדה אותה. שאלות אלו הן קרדינליות אך עדיין משניות לשאלה, האם ההחלטות התבצעו מתוך דאגה טהורה לביטחון האזרחים או מתוך שיקולים אחרים.

דו"ח מבקר המדינה שהתפרסם בינואר 2006 התייחס לאחד הגורמים שדחו את קבלת ההחלטה על המיגון:

ביוני 2004, כשלושה שבועות לאחר החלטת הממשלה על תוכנית ההתנתקות, קיים שר הביטחון "דיון להצגת תכניות צה"ל להינתקות", ובמסגרת זו הוצגה גם תוכנית מיגון היישובים בגזרת "עוטף עזה". בדיון השתתפו, בין היתר, הרמטכ"ל, מפקד פד"ם ומפקד פקע"ר. שר הביטחון אישר באותו דיון "את מדרגת המענה הראשון ב-7 היישובים סמוכי הגדר" בעלות של 130 מיליון ש"ח. שר הביטחון ציין כי "המענה שניתן בתוכנית בהחלט סביר וכי המימוש יהיה מדורג ותלוי בהתפתחויות בשטח אך הזהיר באותו דיון מפני פעילויות והתבטאויות (בתחום המיגון ובכלל) העלולות לשדר ולהנחיל את התחושה שבעקבות ההינתקות יורע מצב הביטחון". המבקר קובע כי בפועל תוכנית זו לא בוצעה.

(דו"ח מבקר המדינה בנושא מיגון יישובי עוטף עזה, ע"מ 13)

מופז דחה את הטענות שהושמעו נגדו על ידי המבקר, אך מדו"ח וינוגרד שהתפרסם לאחרונה נראה כי דפוס התנהגות זה בו שיקולים פוליטיים משפיעים על החלטות בתחום הביטחוני ואפילו באים להסתיר מחדלים לא היה חדש.

הנסיגה החד-צדדית לוותה בהכרזה ישראלית חד- משמעית לפיה ישראל תגיב בעוצמה ובנחישות על כל הפרה של ריבונותה. על דעת הכול - מצדדי הנסיגה ומתנגדיה כאחד - היה מוסכם, כי יש להגיב על פגיעה אפשרית בריבונותה של ישראל לאורך הגבול הלבנוני, באופן מיידי, ובחוזקה.

בניגוד למדיניות המוצהרת הגיבה ישראל באיפוק. סגן שר הביטחון אפרים סנה הסביר את השיקולים:

"בעדותו בוועדה מסר סגן שר הביטחון אפרים סנה, כי לדעתו התגובה המינורית נבעה מצירוף של שניים: חוסר הרצון לשדר מסר כי הנסיגה החד צדדית מניבה תוצאה הסלמתית, זמן כה קצר לאחר ביצועה. זאת, בצד אי רצון לפתיחת חזית שנייה, נוכח פרוץ האירועים האלימים בחזית הפלסטינית (האינתיפאדה השנייה, בספטמבר (2000ניתן להניח כי לצד אלה היה גם רצון לאפשר לתושבי הצפון להתאושש משנים ארוכות של חיים בצל הקטיושות."

(דו"ח וינוגרד ע"מ 44)

כלומר, גם אהוד ברק כממשיכו בתפקיד שאול מופז, כללו במערכת השיקולים הגורלית את השיקול כיצד ישפיע מהלך מסוים על התדמית שלהם ובכך הוסיפו חטא על פשע. כלומר, לא רק שקיבלו החלטות שהעמידו אזרחים בסכנה, אלא גם מנעו מהם את יכולת ההתגוננות מתוך שיקולים אישיים ומתוך החשש שהחלטתם תספוג ביקורת ציבורית.

http://www.jcpa.org.il/Templates/sh...MID=99&IID=4862
נכון שיש לבדוק מחדלים שנבעו גם מקבלת החלטות אסטרטגיות שגויות או מסחבת בירוקרטית. אך כאשר קבלת ההחלטות נובעת מתוך מניעים פוליטיים או שיקולים של תדמית ציבורית צריך להיות ברור שמדובר במחדל חמור ויסודי ללא כל קשר לתוצאות ההחלטה.