הימים הם חופש הגדול , טל העומדת להתחיל את התיכון . ארזה את חפציה לארגזים גדולים . והתבוננה בחדרה הגדול . וחשבה לעצמה על כל חייה שעברו כאן.

לצידו של אחיה שי .

עצב ושמחה ידעו קירות הלבנים של חדר זה . רק בת אחת עשרה , וכבר הייתה צריכה להיפרד משורשייה . בעקבות הפחד מטילי הקאסם. שנופלים. ומערערים את כל שלוות משפחתה.

עד שהוריה החליטו, כי הגיעו מים עד נפש .

זה לא מקום לגדל בו ילדים יותר .




טל עשתה הפסקה קלה , ממלכת האריזה , והוציאה מתוך תיק קטן שקוף . מכתבים רבים שכבתה לעצמה . כמן יומן חיים. אשר בשורתיהם מלאה עצב ושמחה .

דפים על דפים היו צפופים בתוך התיק השקוף . שפרח גזור מסול . דבוק בפתיחה שלו.

וריח ילדות עולה מתוכם. ועכשיו . כותבת היא על הפרידה שהייתה לה מתמיר, שאהבה כל כך והבטיח לחכות לה . ולהיות שלה גם אם גרה רחוק . תמיד אהבה להיות איתו , וחברותיה הטובות ביותר רונית וסיגל . אשר עמם הייתה מעבירה את רוב שעות הזמן בצחוקים מתגלגלים , ובשיחות ששחו.




דמעות בעיניה, היא אינה רוצה לנסוע , לעיר הגדולה , למה היא צריכה ללכת לגור בעיר שאינה מכירה . שזרה לה כל כך . בגלל שיש בה שלווה אך לא שורשים .

למה היא צריכה להותיר לאחור כל זאת . את סיגל רונית ותמיר .

רגע לפני העזיבה , עוד ניסתה לשכנע את הורייה . מלחדול לעשות צעד זה .

אבל הדאגה והעצב שחלחל טיפין טיפין בהן, הבינה שאין מנוס מלעזוב .




שכן ללא היום הארור ההוא , בו אביה כמעת נפגע מהטיל , היו נשארים בוודאי ומנסים לשרוד כאן למרות הכל .

אבל הטיל שהרס כל חלקה של שלווה בהוריה , לא נתן להם מנוח . עד שהגיעו להחלטה הזו לעזוב .

ואיזה מזל שאביה מצא מחסה באותו הרגע .




היא מדפדפת בכתביה, כשעה ארוכה, והדפים הלבנים שנמלאו אותיות קטנות, לוקחים אותה לימים אחרים בם יכלה ללכת חופשי בשדרות מבלי לפחד .

היא קפלה אותם והכניסה חזרה לתוך התיק השקוף . והניחה בארגז שקראה לו.

הזכרונות משדרות.


























שוב הביטה מבט אחרון בחדר , הקירות הלבנים , והחדר קר וזר.

תמונות הנוף הרבות שתלתלה , ותמונתו של הזמר האהוב עליה שלום חנוך.

ששר לה תמיד כי האדם הוא עץ השדה . סימל בעבורה את שורשיה .

והוא נראה כה מיותם והעצב מדבר בתוכו .




היא ירדה לכיוון המטבח , כי אימה כבר קראה לה פעמים אחדות , שעליה להזדרז עוד מעט תבוא המשאית לקחת את החפצים ואותנו . לעיר האחרת .

כל אהוביה מנסים להיות חזקים . לא מראים את חולשתם . אך בתוך תוכה יודעת שהעצב גדול להם בלב . כמו בליבה .

אחיה ששיחק עם כלבתם אותה הם לוקחים עמם . ימשיכו לטפל בה גם במקום החדש שיקירו . ויבנו מחדש את ביתם.




השעות עוברות במהירות , וטל מחבקת עוד ועוד את תמיר , ותמיר מנגב לה דמעה .

ואומר לה שזה בסדר . שהוא יכתוב לה. ושהוא אוהב אותה ורק אותה . וחברותיה רונית וסיגל . נפרדות ממנה בעוד מתנות . את הקיץ הזה אמרה להם לא תשכח כל ימי חייה .




הם הגיעו לביתם החדש , בשעות הערב המאוחרות . בית קומת קרקע .

שלושה חדרים סלון מטבח , וגינה קטנה.

טל הביטה בבית החדש , ולא אהבה אותו מן הרגע הראשון , שבו הדמעות וזלגו מעיניה . היא אינה רוצה לגור כאן. היא רוצה לגור ליד תמיר סיגל רונית.

איך תתחיל הכל מחדש . בית ספר תיכון . התבגרות של נערה איך.

הוריה אמרו לה עם הזמן תראי שתסתדרי .

והגעגועים לתמיר וחברותיה גדלו והתעצמו. מבלי לומר מילה נכנסה לביתה .



טל החלה לפרק את חפציה בתוך החדר הזר והקר , הפעם יש לה חדר משל עצמה .

ולשי יש חדר משל עצמו. הייתרון היחיד שהשתנה בחייה . חדר משל עצמה .

עליו תמיד חלמה .

ימי החופש עומדים להסתיים, עוד מעט תתחיל את התיכון ושי את סוף היסודי.

טל כבר קנתה את כל המחברות והספרים שהייתה צריכה בשביל לימודיה .

שבפתח הכל חדש וזר לה .



הגיע רגע הלימודים , טל בחוסר שקט התעוררה , בשה את החולצה הכחולה עם הסמל של בית ספר בית הספר אורט . תיכון א. וירדה בשקט למטבח . שם אימה כבר הכינה לה סנביצים של חביתה .

טל יהיה בסדר אמרה אימה עם הזמן תראי שתסתדרי בתיכון החדש . אל תשכחי שגם לאחיך לא קל . הוא גם צריך להתחיל בית ספר יסודי חדש. אבל עם הזמן ננצח את הקושי . טל לקחה את הסנביצים נשקה לה וחיתכה לה במכונית.






















שהגיעה לשער בית הספר, ראתה בעיניה קבוצות של תלמידים יושבים בחצר .

קבוצה אחת שרה שירים ישראלים , מהגיטרה שניגן אחד התלמידים .

הקבוצה האחרת סתם ישבה ושוחחה . ושיחתם הייתה קולנית במיוחד .

שנתנה להבין לטל , שהם מדברים על זוג הכי לוהט בשכבה שלהם.




וטל הבינה שיש לפניה שנה שלמה , של תלאות . הן מהתאקלמות, והן מהלימודים המכבירים.

כשהצלצול נשמע והיא נכנסה לכיתה , ישבה ליד תלמידה אחת מתולתלת .

שהצגיה לפניה את עצמה רננה אמרה . נעים מאוד טל .

הם ישבו וחיכו למורה שתכנס .




כשהגיע הצלצול האחרון , היא אמרה שלום חפוז . לרננה והלכה אל אימה .

אימה שאלה איך היה היום . טל בקושי ענתה לה בסדר .

ראיתי דיברת כבר אם משהי . סתם תלמידה שיושבת לצידי לא משהו מיוחד.

טל כאן הכל צריך להיות מיוחד עכשיו . נסי להתחבר איתה . זה לא אותו הדבר .

היא לעולם לא תחילף את תמיר או רונית או את סיגל .

אני יודעת אבל בכל זאת תנסי בסדר אמרה לה בכעס .

כאילו בקישה שתעזוב אותה לנפשה גם ככה היה לה יום קשה . שנכנסה וראתה את כל ההמולה והקבוצות שהסתדדו בחצר בית הספר . דבר שלא הייתה רגילה אליו כל כך . למרות שגם אצלם היה חברותה כזאת . אבל לא בהמוניות שכזאת.




ושקרב יום הולדתה , והגיעה לגיל המצוות , ביקשה מהורייה מחשב שיהיה רק שלה,

בו תוכל להתכתב עם חברותיה הישנות והטובות . שאותם אפילו לרגע אחד לא שכחה.

וכך היה למחרת , לאחר המסיבה הגדולה . הונח בחדרה מחשב .וטל שמחה בו מאוד

היא שלחה לכל חברותיה שכבר היו להן מחשבים . מיילים שהנה מעתה יוכלו להתכתב . וגם דרך האס סי קיו והמסנז'ר .

כך הקשר לעולם לא יפסק , וגם לתמיר שלחה .

כי אהוב וחברים ישנים לעולם לא שכוחים גם ממרחקים.




הגעוגעים







כבר שנה שלמה חלפה , טל מהרהרת לעצמה . שהיא גרה בעיר זרה.

מתחילה בה את התיכון . כמו רוב חברותיה הטובות סיגל רונית . וגם ותמיר.

שרק לפני שנה כשעזבה בחופש ההוא , הבטיח לה שיחכה לה . עד שתחזור לעיר . והותירה אותם הרחק הרחק בשדרות . ביום בו ארזה הכל היא ומשפחתה,

את כל חייהם משם.

ובאו לעיר הגדולה הזו . שלא מצאה בה שום עניין ותוכן .




שנה קשה של התמודויות , נערה מתבגרת . והרצון להתאקלם ,

להכיר חברים חדשים . שעדיין לא מצאה לעצמה . כך כתבתה לחברתה רונית . שעוד חשבה שהיא חברה בלב ובנפש . וסיפרה שתמיד יש איזה אחד שחומד לצון, . ומזכיר לה מהייכן היא באה . ושכאן זה לא המקום שלה . והאס סי קיו מתמלא במילים.

של געגועים למקום . ורונית אומרת לה שתנסה שוב . ובליבה מרגישה קצת כאב.

לא יכלה לספר לה, שתמיר מזמן כבר לא חושב עליה . כי הוא חבר שלה . ומאז שעזבה ,העזיבה הרסה אותו . ולקח להם זמן להתחבר, זה אל זו . והיא אוהבת אותו . אבל גם אוהבת את החברות שלה . והבטיחה לעצמה . שתתחיל להמעית בשיחות עמה .מבלי לומר לה דבר למה .




רונית מספרת לה, שהחיים בשדרות . לא השתנו נשארו כפי שהיו . עיר מופגזת פוחדת בלילות בתוך תוכה מכונסת . ושמתבוננים בה . נראית היא כרוח רפאים. אין יוצא ואין בא. למעט אלא שמחפשים מקלט באולהים המיוחדים . שהמליונר ההוא בונה עבורם . הוריה לא רוצים לעזוב . כאן זה הבית תמיד אומרים.



היא מתבוננת בשי אחיה איך הוא השתנה , התאקלם מהר . מצא חברים לומד בחוגים. משחק עכשיו כדורגל עם חבריו בגינה עטופת שלווה . גינה שחשה בה זרות ועצבות מכבירה בליבה.

אך יש לציין מאז שעברו הנה , השלווה שווה לאיטה לחייהם . פה ושם עוד מדברים על שדרות בגעגועים.

וכל פעם מתכננים איתה נסיעה קצרה , של ביקור אצל המשפחה שעוד נותרה שם, ואל החברים.

בכדי להקל עליה ,ועל המעבר שעוד מקשה עליה . התיכנון כמעת יוצא לפועל .

עד שאיזה טיל חדש מתפוצץ , זורע פחד ואימה. בתושביה העיר הישנה ,

בה החלו חייה.

























בכל מצב שכזה ,הבית נהפך להיות נסער , טלפונים על טלפונים . ההורים רואים כל הזמן חדשות. שואלים אם יכולים לעזור . הם אומרים שזה בסדר, מנסים להדחיק לפניהם . חיי שיגרתם. המלאה כרגיל בפחד ואימה . בעיר הזו .הילדים מפוחדים, אנשים נמלטים באטובוסים ,לאיזה אוהלים שמסודרים בלב העיר הגדולה . העיקר להרחיק את ילידהם ,ממהרים להרשם.וטל והוריה מבינים את תחושתם,

הרי גם הם חיו כך עד לפני שנה .



שנה חלפה עברה במהירות רבה , הבדידות הזרות רק כבדים בליבה , למרות כל נסיונותיה ,להתאקלם בעיר הזו . ללא הועיל . לאומת אחיה שי .

כאילו גדל כאן, ולא בא משדרות.

טוב לפחות שיש לה את המחשב המעדכן אותה לגבי חברותיה .




בימים אחרונים מנסה לשוחח עם רונית, אך היא אינה מבינה . מדוע רונית לא עונה לה להודעותיה ואף למיילים שלה .

כל נסיונותיה נכשלו . גם שידברה אם הוריה . היו תמיד אומרים היא אצל סיגל .

וכשהייתה מתקשרת לסיגל, סיגל לא הייתה עונה . רק הוריה , הגעגועים לשדרות, הובילו אותה אל הארגז הגדול. שעוד מחכה שתמיין אותו ,ותסדר אותו בחדרה .

אך היא מסרבת.

רוצה להותיר בו, את שדרות כפי שהכירה לפני שעזבה .




היא פתחה אותו , ידייה ניקו קמעה את קורי האבק שהתיישבו בו . ומתוכן צצו להן מחברות הלימוד . מכתבים שכתבה כמן יומן חיים קטן. ואוסף המכתביות שלה .

והתמרוקים .

עולם ומלאו הביאה משם . וכלאה כאן בארגז. פחדה לגעת בו . אבל עכשיו לא יכלה לגעגועיה . ופתחה.

מדוע העיר הזו עוד סובלת, דמעה נשרה מעיניה . מדוע היא מסרבת להתחיל חיים שגרתיים כמו כל עיר במדינה הזו .

למה הטילים נופלים, והרס ושנאה זורעים .




אימה קטעה את מחשבותיה , סיגל בטלפון אה יופי אמרה , חיפשתיה .

היי סיגל מה נשמע .

בסדר ואת . רגיל לא משהו מיוחד, חוץ מהגעגוע, האין סופי אליכן ואל תמיר .

שהתבונן מתוך התצלום שהניחה על רגליה . מחייך . שהיא מניחה ראשה

בכתפו.

שמעתי ששוב הייתה הפגזה כן ענתה .

אני אומרת להם שנעזוב שלא נחזור לכאן אבל ההורים לא רוצים .

אז אנו סובלים בשקט .

אתם לא נרשמים שאלה לעיר האוהלים שהקים המליונר .

לא

אבל ככה תוכלי להפיג את הפחד . בואו אלינו . אם לא לאוהלים .

ההורים שלי כבר התאקלמו . רק אני עוד לא .

אבי כבר מצא עבודה במעצ. ואימי תופרת . היא תופרת שמלות לדתיים.

וסוגרת כיפות.

יפה אמרה .

את יודעת למה רונית לא עונה לי , בפעם שעברה שהתקשרתי אימה אמרה שהיא אצלך.

אמ כן היא הייתה בביקור קצר .ומה עם תמיר מדוע הוא לא עונה גם להתכתובתיי.

כולם בסדר.




אז למה הם מתרחקים ממני , את יודעת כולם מנסים כאן לשרוד .

סיגל אני יודעת שקשה אבל למה ההתרחקות הזו .

אני מצידי כל הזמן שואלת לשלומכם . תמיד חשוב לי שתהיו בסדר. אתם החברים הכי טובים שלי שלא אשכח לעולמים. גם אם המרחק הוא פיזי . אתם בלב .




סיגל שתקה , ואחר כך החליטה שהגיע הזמן שתדע את האמת. שלא תבוא לכאן, במפתיע .לחופשה קצרה. ותגלה שרונית בעצם. מתרחקת ממנה בגלל שהיא חברה של תמיר . ושתמיר לא בדיוק מחכה לבואה . שהוא המשיך הלאה .




טל תקשיבי , כן מקשיבה .

אם רונית לא מתקשרת אלייך, באס סי קיו יותר .

זה רק בגלל .ושוב שתקה . כמו ניסתה לרכך את מילותיה .

רק בגלל מה השיבה טל.

וטל בליבה ידעה שמשהו מרחיק את רונית ממנה, אבל לא ידעה בוודאות מה הוא .

זה בגלל ,חזרה סיגלתי לומר שיש לה חבר .

חבר , יופי שמחה בשבילה . למה היא לא אמרה לי שום דבר עליו .

במהלך כל השנה .

איך קוראים לו אני מכירה אותו שאלה ?

אמ כן .

מי הוא נו גלי לי, את מסקרנת אותי ,עם כל שתיקותייך.

תמיר .

תמיר , נפלה לה השפופרת מהיד . ורעד אחז בגופה . תמיר שכל כך אהבה . שהבטיח שימתין לה שתבוא חזרה לשדרות . ויכתוב לה . עכשיו פתאום היא משלימה את כל חוליות השרשרת . חוליה אחר חוליה . ההתחמקות המהירה של רונית ממנה .

הפסקת קבלת ההתכתבות באס סי קיו, המיילים שנשארו ריקים.




עכשיו התבהרה לה כל התמונה , בזמן שהיא יושבת כאן. מתגעגעת אליו מתבוננת בתמונתו . הוא המשיך הלאה . ולקח אל זרועותיו, לא פחות ולא יותר את חברתה רונית.

סיגל בקשה להיות איתה בקשר כחול שאפשר ,וטל הסכימה מיד. וכך הם נהפכו לחברות עוד יותר טובות . ואמרה לה תודה שסיפרת לי עליהם . עכשיו רונית נראת לי אחרת מכפי שחשבתי שהיא .

וסגרה את הטלפון .




היא ירדה למטה מהורהרת מעט נאכזבת וכעוסה . אימה שראתה אותה כך שאלה מה קרה .

תמיר ורונית חברים. כבר שנה . שנה שרונית הסתירה ממני את החברות בניהם.

מה , אמרה אימה בהפתעה .

אבל תמיר של חדווה ויורם אהב אותך כל כך , זה מה שגם אני חשבתי . ניסית לברר עם רונית ,אם הסיפור נכון. רונית מתחמקת ממני . כאילו פוחדת שלא אגלה .




אני בטוחה טל שמשהו עומד מאחורי זה . את צריכה לנסות לברר מה .

לא יכול להיות שבמהלך השנה רונית תתחמק ממך. הרי אתן חברות בלב ובנפש.

אז זהו שלא , ואם לא היינו עוזבים הכעס שבה היה גדול . תמיר היה שלה עד היום.




אבל את יודעת למה עזבנו , שכחת את הטיל, שנפל כמעת ליד הבית. ליד אבא שלך.

לא הייתה לנו בררה אחרת.

רצינו לשרוד בשבלך ובשביל אחיך שי .

איך היית מרגישה אם לאבא היה קורה משהו . איך.

הייתי מתעצבת ומבוהלת מאוד אז בבקשה .

זו הסיבה לעזיבתנו .




כאן לפחות מצאנו שלווה, אבא עובד משעות הבוקר המקודמות ועד הלילה במעצ,

מתקן כבישי אספלט. ואילו אני תופרת בגדים וסוגרת כיפות, לדתיים שכאן.

אנחנו צריכים לומר תודה לאלוהים שנתן לנו את האפשרות לבחור בחיים.

כי שם כבר אין חיים לצערי .

למרות שאני מאוד מתגעגעת לסבתא וחרדה לה , לכל נפילה של טיל .

את חושבת שזה קל חביבתי בכלל לא .




אני לא אומרת שזה קל , אבל לפחות . היא שתקה טוב לא חשוב .

ואימה יצאה מהחדר .

אימה צודקת,גם להם לא היה קל . היא זוכרת את היום ההוא בו אביה התקשר ואמר שנפל טיל ממש לידו ובמזל הצליח למצוא מחסה ממנו,

עד שנגמר השחר האדום .

ושבה אל המחשב , היא הדליקה אותו ובתיבת הנגינה הניחה לשירו של שלום חנוך כי האדם עץ השדה להתנגן . תמיד אהבה את השיר הזה .

שמלותיו כתב נתן זך. שורשי העץ הכמהים למים המרירות האדמה .

שורשיה שלה מתחילים בשדרות , וממשיכים כאן בעיר זרה , ללא חברים.

אך עם המון געגועים לשדרות של פעם . לחברותיה למרות האכזבה שבליבה .

שתמיר ורונית כך הכאיבו לה.

היא עדיין אהבה אותם והתגעגעה אליהם בכל עמקי נפשה.




הערב ירד על העיר , יפה היא הלבנה . שממרום אליה חייכה. כמו נסיתה לעודד אותה

שיהיה בסדר . שהיא תתאקלם כמו אחיה שי. ותלמד לחיות בעיר הזו .

על אף תלאותה שלה כנערה מתבגרת . שמתאקלמת גם מעזיבת עיר אחרת והגעגועים אליה .ובשביל שדרות מאכלת בליבה . שיפסקו כבר הקאסמים . שיפסיקו לזרוע באנשים פחד אימה והרס, לעיר היפה בעיניה . ושלווה תישכון בתוכה.




28/5/2007




הסיפור מוקדש באהבה לתושבי שדרות בתקווה שהשקט והשלווה
ישכון בעירם והחיים ישובו למסולולן
עינת