איל סיוון ביים את הסרט "הספציאליסט",סרט המתיימר להיות סרט תעודה ומבוסס כולו על חומרים מקוריים ממשפט אייכמן. איל סיוון, באופן מניפולטיבי תוך שימוש בזיופים גסים ועריכות של חומר הצילום, בנה את דמותו של אייכמן כדמות אפורה, נעימה, מנומסת ולא מזיקה. לעומת זאת, את גדעון האוזנר,התובע במשפט, הציג בצורה בוטה ומתלהמת. הסרט נעשה בהשפעת סיפרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים ובו טבעה את אמירתה המפורסמת על "הבנאליות של הרוע".

בתגובה לזיופים פנתה אוניברסיטת ירושלים ליועץ המשפטי על מנת לפתוח בהליכים כנגד איל סיוון בטענת "זיוף קטעי סרטים ממשפט אייכמן". וכך נכתב בתלונה: "הריני להביא לידיעתך אירוע חמור ביותר אשר לדעתנו מהווה אף עבירה פלילית ומצדיק גם טיפול מטעם רשויות המדינה".

תשובת היועץ המשפטי הייתה: "עמדת היועץ המשפטי לממשלה הינה שההליכים פליליים אינם דרך הטיפול ההולמת במקרה זה" בליווי הסבר על הרחבת תכולתו של חופש הביטוי, על ידי בית המשפט העליון, גם על ביטוי ויצירה העוסקים באירועים היסטוריים "שאינם משקפים את האמת". היועץ סיים את מכתבו במשפט: "אין באמור, כמובן, כדי לנקוט עמדה אשר לאפשרויות לנקיטת הליכים משפטיים לא פליליים, ואשר לחשיבות בירור הדברים בזירות לבד-משפטיות".

לא בפעם הראשונה חופש הביטוי נמתח עד קצה גבול היכולת וחוצה בדרך את גבול הבגידה כאשר מדובר בחופש האנטישמיות, השנאה וההסתה נגד מדינת ישראל והיהודים. הכול כמובן בחסות ה"חוק".

תגובתו של אייל סיוון הסתכמה פחות או יותר במילים הבאות: "עשינו סרט".



בהקשר לסרט "הספציאליסט" כתב פרופ' אלחנן יקירה בספרו "פוסט ציונות פוסט שואה" על איל סיוון:

"גם אצל ראסינייה (צרפתי אנטישמי מכחיש שואה - רקוויאם), גם אצל איל סיוון, וגם אצל (עידית) זרטל ו(עדי) אופיר הפך משפט אייכמן על כל מטענו הריגשי לאמצעי סימבולי חשוב במסע שתכליתו היא דה לגיטימציה של ישראל, של מדיניות ממשלותיה ושל האתוס הישראלי" (עמוד 79)



סרט אחר שביים איל סיוון "דרך 181". הסרט עוסק במפגשים שלו ושל המאי ערבי עם יהודים וערבים לאורך קו החלוקה שנקבע על פי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר ב-1947.

באחת הסצנות בסרט, כאשר ספר ערבי מספר על גירוש הערבים מלוד, הסתיימה הסצנה בצילום מסילת הרכבת כאסוציאציה לסרטו של קלוד לנצמן "שואה" שעסקה בספר יהודי שסיפר על עברו בזונדר קומנדו (אותם יהודים שהיו אחראים על פינוי הגופות מתאי הגזים ושריפתם בקרמטוריום. בראיון לעיתון הארץ סיפר איל סיוון שהספר הערבי שחי בישראל והספר היהודי ניצול השואה: "הם שני צדדים של אותה הטראומה"

הקרנת הסרט בפאריז הביאה את איש השמאל היהודי- צרפתי, האינטלקטואל אלן פינקלקראוט לומר את הדברים הבאים:

"סיוון הוא מבין השחקנים הבולטים של האנטישמיות היהודית העכשווית, והסרט הזה הוא הסתה לרצח".

איל סיוון תבע את פינקלקראוט תביעת דיבה בבית משפט בפאריס והפסיד.



בהקשר להופעת האימים שנתן היום איל סיוון ובה אמר לבמאי יצחק רובין: "מי אמר לך את זה? מתערב איתך על הביצה השמאלית שלך יא מחורבן אחד, הרי אתה באמת שמאלני. זאת הבעיה שלך. את אמא שלך, אני זיינתי אותה" אפשר רק לומר שפן האישיות שנחשף היום לעין הציבורית, חופף באופן מושלם למדיי את האיש חולה השנאה.