בשנת 2007 נמצאת מדינת ישראל מול איומים אזוריים כאשר שתי פרדיגמות מרכזיות שהובילו אותה במהלך 15 השנים האחרונות נחלו כישלון חרוץ. הפרדיגמה הראשונה, שבאה לידי ביטוי בהסכמי אוסלו וקמפ דייויד, נשענה על יצירת הסכמי שלום מול פרטנר שלא היה קיים (אש"ף שונה ש"הפנים" את משמעות השלום) ושמדינת ישראל השלתה את עצמה שהיא יכולה ליצור וכתוצאה מכך נאלצה ישראל להתעלם שוב ושוב מההפרות שסתרו את הפיקציה של הפרטנר אותו יצרו. משפרדיגמה זו נכשלה נוסתה הפרדיגמה של המהלכים החד-צדדיים. פרדיגמה זו נוסתה בשנת 2000 בנסיגה מלבנון ובשנת 2005 בנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה. מלחמת לבנון השנייה ועיר הרפאים שדרות מהווים עדות חיה לכישלון הפרדיגמה הזו.



רמת הגולן מהווה את הגבול השקט ביותר של מדינת ישראל במשך למעלה משלושים שנים ואין שם שאלה דמוגרפית. למרות העוינות של המשטר של אסד האב והבן ותמיכתם בארגוני טרור רבים, העדיף המשטר הסורי לרכז את התקפותיו נגד ישראל דווקא מגבול לבנון באמצעות החיזבאללה. זאת לא משום שסוריה עומדת באיזה הסכמים או הבטחות אלא משום שיכולת הפגיעה בישראל דרך הגבול הסורי פחותה לעין שיעור מאשר הייתה בשנים בהן ישבו על הרמה וטיווחו חקלאים ודייגים בכינרת. לעומת זאת יכולתה של ישראל להדוף התקפות סוריות או להגיב על תוקפנות השתפרה לעין שיעור.

במקום לנסות להעתיק את אחת משתי הפרדיגמות הכושלות של 15 השנים האחרונות לגבול השקט היחיד של מדינת ישראל, צריכה ממשלת ישראל לחשוב כיצד היא עושה את ההיפך בדיוק, כלומר כיצד היא מעתיקה את הדגם של רמת הגולן לשאר גבולותיה. מהגולן לא בוצעו נסיגות ובגולן נשמר השקט. לכתבה המלאה

אולי עם היה לנו מנהיג שפוי הדבר היה אפשרי ... אבל עם מנהיג עלוב כמו אולמרט אני לא רואה איך זה יקרה ...