 |
03-07-2007, 17:03
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 07.05.06
הודעות: 7,610
|
|
|
הוא יושב בפינה של הרחוב
המישהו בפינה של הרחוב / אדם
הוא תמיד עומד שם, שותק, כל יום. תמיד באותו מקום בדיוק, בלי לזוז, כאילו שאין לו בית וילדים ואישה. והוא תמיד נראה עצוב. אמא שלי אומרת לחברות שלה, שאפילו שאני רק בן 5, אני יודע לזהות הרגשות של אנשים. פעם הצלתי את החתול שלנו, כי רק אני הרגשתי שהוא חולה, וסיפרתי לאמא והלכנו לדוקטור לחתולים, שתקע בו את הדבר הזה שהולכים לתקוע גם בי, ביום שלישי הבא. אז תקשיבו, אני תמיד הולך עם אמא למכולת בערך בשבע בבוקר, שאני קם ומתלבש, והוא תמיד שם. פעם אחת, רק אחת, הוא אמר לי משהו. התקרבתי אליו קרוב ואמרתי לו שלום, כמו שאני תמיד עושה עם חיוך כזה גדול, והוא תמיד מחייך אליי בחזרה. אבל באותו יום, הוא גם דיבר איתי קצת. הוא סיפר לי סיפור קטן, איך פעם לא היה פה כביש ובתים כאלה ומכוניות, רק אל-תסעכן (או משהו כזה שלא הבנתי) וחמורים, ומגרשים מלאים חול וסריפים (הוא אמר שזה בית קטן מפח זבל), ורק השדרות כן היו שם, וגן יעקוב ועצי השיקמוּק והים. הוא אמר שהים היה שם תמיד, ותמיד יישאר. ואז שאלתי אותו: "אבל למה אתה לא הולך אף פעם מפה?" אז הוא אמר לי שזה הבית שלו, אבל לא הבנתי איך אפשר שמישהו ישן בחוץ ברחוב, עם כל הפיפי של הכלבים והזבל והקור, והחושך בלילה. אז שאלתי אותו אם אין לו אישה או ילדים, והוא אמר שהוא לא צריך. ואז שאלתי איך הוא מסתדר עם החושך, ואז הוא הראה לי שיש לו מנורה קטנה שעושה אור בשבילו. והוא אמר לי שהוא נהנה עם הכלבים, גם אם לפעמים הם עושים פיפי לידו, ושהעירייה דואגת לקחת משם את הזבל כל יום, ואני רק חייכתי ואמרתי "כן, נכון" כי לא ידעתי מה זה עירייה... ואז הלכתי הביתה.
ובלילה בלילה, בערך בשש, שהשמש כבר כמעט שקעה, ירדתי למטה להוריד את הפח ונזכרתי בו. אז הלכתי בשקט בחושך עד לפינה של הרחוב, איפה שהוא היה והייתה לו מנורה, ועמדתי שם דקה, בלי לומר כלום, וגם הוא לא אמר כלום. ואז שאלתי אותו איך קוראים לו, אבל הוא לא ענה, רק התחיל לבכות. ואז הוא אמר לי, עדיין קצת בוכה, שלכל המוזרים כמוהו יש את אותו שם, שהאחרים נותנים להם. ואז חשבתי ושאלתי אותו אם העירייה נתן לו את השם, אבל הוא לא ענה, רק המשיך לבכות-בלי-באמת-לבכות, רק להוציא דמעות בשקט, כמו שאמא עשתה פעם שסבא הלך לשמיים.
אז חזרתי הביתה, ואמא שלי שאלה איפה הייתי ולמה אני קצת בוכה, אז אמרתי לה שקיבלתי מכה בברך. אבל לא היה לי נעים לשקר אז ביקשתי סליחה מאלוהים, שהייתי במיטה.
ולפני שבוע הוא שוב פעם דיבר איתי, ואמר לי איך שגדלתי ואני כבר בן חמש וחצי כמעט, ואז הוא שוב סיפר לי איך תל-אביב הייתה לפני שאמא נולדה, ואפילו לפני שאבא נולד שזה לפני הרבה הרבה זמן. ואז שאלתי אותו למה הוא תמיד פה באותה פינה של הרחוב כבר כל-כך הרבה שנים והוא לא עוזב, אז הוא ענה לי: "בשביל ילדים כמוך". ואז ירדה לו דמעה, והוא אמר: "וגם כי זה הבית שלי". אז הלכתי בכל העיר עם אבא ואספנו קרשים, ואמרתי לו שזה לל"ג בעומר אפילו שזה עוד מלא זמן (ובלילה ביקשתי פעמיים סליחה מאלוהים).
ואז שילשום לקחתי את כל הקרשים הגדולים שאספנו, וזה לקח לי איזה שעה עד שהעברתי את הכל אחד-אחד עד לפינה של הרחוב, ואז בניתי לו בית קטן ועקום, וקיוויתי שזה יספיק. והוא עשה את עצמו ישן, אבל ראיתי שירדה לו דמעה. ואתמול קמתי, וזה עדיין היה שם, אז אני רצתי לשם ושמחתי מאוד ואמרתי לו "בוקר טוב" עם חיוך יותר גדול מבדרך-כלל, והוא היה שמח. ואז ממש כמעט בכיתי משמחה, כי הוא היה שמח סופסוף אחרי המון זמן שהוא לא היה שמח, ככה הוא אמר לי. הוא אמר לי שפעם הוא היה שמח, לפני שהיו המון מכוניות וכבישים וכלבים וחתולים וזבל, והיה רק ילד אחד קטן, בדיוק כמוני, שהיה בא לבקר אותו כל יום. אז שאלתי מה קרה לילד, והוא אמר שהילד הפסיק לבקר אותו כשהוא גדל. אבל הוא אמר לי שאחרי כמה זמן הוא התגבר על זה, וראיתי שהוא לא משקר, כי אני יודע לראות אם משקרים או לא, ככה אמא אומרת. ואז הוא שוב נהיה קצת עצוב, אז אמרתי לו שלא יהיה עצוב וסידרתי את הבית שלו קצת, והוא שוב היה שמח.
ואתמול קמתי, והבית כבר לא היה שם. ואני ממש הייתי עצוב ובכיתי, אבל הוא היה מאוד שמח, כמו שאף פעם לא ראיתי אותו ככה שמח, ככה הוא היה שמח. והוא אמר לי: "אל תהיה עצוב, אני איתך ואתה איתי, אז מי צריך כמה קרשים?" וחייכתי, אבל לא הצלחתי להסתיר את זה שאני עצוב מאוד, והוא ראה שאני עצוב אבל הוא עשה כאילו הוא לא רואה. אז חיבקתי אותו פעם ראשונה, והוא חייך והיה נחמד, ואז הלכתי הביתה.
והיום, לפני שעה, באתי לאבא ואמא לסלון והם ישבו וראו טלויזיה. אז באתי אליהם וסיפרתי להם שעשיתי לו בית אבל הבית נעלם, והתחלתי לבכות. אבל הם חייכו וחיבקו אותי, ואז שהפסקתי לבכות הם אמרו לי: "ככה זה, חמודי, לא בונים בתים למנורות-רחוב". ואמרתי להם שאני לא מבין על מה הם מדברים, כי הוא לא מנורה, והם אמרו לי שהוא לא אמיתי ושאני צריך להפסיק לדבר איתו.
אבל אני לא מקשיב להם. מחר אני יקום בבוקר ואני ילך לבקר אותו, ואני אגיד לו שלום ואחייך, והוא יחייך גם, ואני ישמח כי הוא ישמח, אחרי הרבה זמן שהוא לא היה שמח.
puzpuz.
|
|
ראשי
צ'אט
,
מצב כלאיים
