במאי 1987, לרגל ציון עשרים שנה למלחמת ששת הימים, אירגנה הטלביזיה הישראלית - אז היה רק ערוץ ממלכתי אחד-דיון בהשתתפות אלופי המטכ"ל בששת הימים. יצחק רבין המנוח, רמטכ"ל ששת הימים, שימש כיושב ראש הפורום. כל האלופים חזרו פעם אחר פעם על הטענה שהניצחון ב-1967 העניק לישראל "עומק אסטרטגי". בדיעבד, שיחה זו סימנה סוף תקופה.



במבט לאחור, שנת 1987 מייצגת את קו ההפרדה בין שתי תקופות: העידן שבו היה אפשר להגן על ביטחון המדינה בעיקר באמצעות כוח צבאי והעידן שבו דעת הקהל הפכה לגורם בעל חשיבות במאזן הבטחוני. לאמיתו של דבר, כבר ב 1973, אחרי מלחמת יום כיפור, היו כאלו שהצביעו על העובדה שישראל יכולה לנצח בשדה הקרב, אך להפסיד מבחינה פוליטית.

היום, ארבעים שנה אחר כך, מחקרים חדשים משלימים את תמונת העובדות ואת הקונטקסט הפוליטי של מלחמת ששת הימים. איזבלה גינור וגדעון רמז, שני חוקרים ישראלים, חקרו את מדיניותה של ברית המועצות ב-1967 ופרסמו את מסקנותיהם בספר שיצא לפני חודשים ספורים בשם "עטלפים בשמי דימונה: ההימור הגרעיני של ברית המועצות במלחמת ששת הימים". גינור ורמז הגיעו למסקנה שהסובייטים התכוננו לנחיתה ימית על חופי המדינה, עם סיוע של כוח אווירי. פעולה זו לא רק היתה בתכנון, אלא גם ממש החלה להתבצע. לפי הספר, מפציצים אסטרטגיים וכוחות ימיים עם נשק גרעיני היו מוכנים לפעולה. המטרה העיקרית היתה השמדת הכור הגרעיני בדימונה, אולם המטרה הכוללת, שלא נאמרה במפורש, היתה חיסולה של מדינת ישראל. בהקשר זה, גינור ורמז קובעים שמלחמת ששת הימים בהחלט לא תוכננה ע"י ישראל לשם מטרות התפשטות. המלחמה מקורה בנסיון סובייטי-ערבי מוצלח לגרום לישראל לבצע התקפת מנע.
להמשך

מלחמת ששת הימים ניצחון גדול ונס.

הרב כהנא צדק!