 |
10-07-2007, 12:18
|
 |
מנהל פורום צבא ובטחון
|
|
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 22,801
|
|
כשחבר נפצע
שבת בערב, משוטטת ואני לפני כניסה לאירוע. רגע לפני שיוצאים מהאוטו, מקבל SMS. "אור נפצע בתאונת דרכים והוא בבית חולים". ככה, משום מקום, זה נופל עליך כמו ערימת בלוקים על הראש. מתקשר לרמי, הוא לא עונה (כמו תמיד). מתקשר לשניר, לפחות הוא עונה - הוא היה כמה שנים טובות ביחידת החילוץ של ח"א והבנאדם הכי טוב לדבר איתו על כל מה שקשור לפציעות טראומה. הפרטים זורמים והמוח לא קולט: נהגת נכנסה בו בצומת בזמן רכיבה על אופניים - הוא רוכב הרבה, תמיד לפי הכללים - והעיפה אותו לשוליים. הרשימה השחורה לא נגמרת: שברים באגן ובעצם הזנב, חשש לפגיעות פנימיות, חתכים ושריטות בפנים ובידיים וברגליים.
מסתבר שניסו להתקשר אלי לפני שהלכו לבקר אותו, אבל ישנתי כמו פגר אחרי משמרת לילה.
מתייעצים. לערב הזה חיכינו הרבה זמן, וגם ככה בשעה כזאת רוב הסיכויים שלא יתנו לנו לבקר. בלית ברירה נכנסים לאירוע, אבל הלב כבד. כבד מאוד.
יום ראשון. בגלל סיבות שונות זה לא מסתדר, שוב דוחים. העדכון האחרון הוא שאין פגיעות פנימיות. סוג עם רמי להיפגש אצלו מחר אחה"צ.
יום שני. המשוטטת כבר תקועה עמוק בלמידה למבחן, לא יכולה לבוא אבל מבקשת שאלך לבקר בכל מקרה. מגיע לבי"ח. מסתבך קצת אבל בסוף מוצא. נכנס לחדר.
לא משנה כמה חברים ובני משפחה ביקרת בבית חולים, זה לעולם לא יכין אותך לרגע שבו אתה רואה את החבר הכי טוב שלך שוכב מפורק על המיטה. הפרצוף אדום/סגול/כחול, התחבושות, כל הסיטואציה - זה מרגיש כמו כדור קרח בקיבה. כבר הרבה זמן לא בכיתי ואני לא טיפוס רגשן, אבל זה די קרוב.
למזלנו אור הוא טיפוס מצחיק עם חוש הומור מפותח, וברגעים כאלה אין מפלט יותר טוב מהומור שחור - הכי שחור, בלי טיפת רחמים, כמו שהיינו מתבדחים בצבא. "אתה נראה כמו תחת" אני אומר לו "אני יודע שכבר 3 חודשים לא נפגשנו, אבל הפעם הגזמת". הוא צוחק ומחזיר לי קטנה. שנינו מתחילים לצחוק בטירוף, עד לרגע שהצחוק מתחיל להכאיב לו והוא מתחנן להפסיק.
אני מבין דבר או שניים בטראומה, וחולב ממנו כל טיפת אינפורמציה. איזה פגיעות, כמה למה איפה ועוד ועוד. כאילו שזה אמור להרגיע...
לאט לאט הסיפור המלא נחשף: הנהגת נכנסה בו מאחורה, מייד אחרי שעבר את הצומת. הוא עף על השמשה הקדמית ו"התיישב" עליה, מרסק אותה לרסיסים. לא ברור ממה כל הפגיעות בפנים, אבל די ברור מאיפה כל השברים.
אבא של אור מגיע. גם הוא בדחן בפני עצמו. ממשיכים מדי פעם עם הבדיחות.
רמי מגיע עם יעל. גם אותה לא ראיתי יותר מדי לאחרונה - קיבינימט, מאז שעזבתי את הקיבוץ אני בקושי פוגש אותם. מדברים, מקשקשים, מלהגים על דא ועל הא ועל כל מיני שטויות. בשלב מסויים הוא צריל לשירותים, ומדהים את כולנו כשהוא קם והולך (טוב, מדדה כמו ברווז שיכור - אבל לפי אכפת) לאט לאט אל השירותים. אני מלווה אותו, רק שלא יפול בדרך. הוא מסתדר לבד.
אבא שלו אומר שהנהגת אמורה להגיע לביקור. אני חייב לזוז אז לא יכול לחכות - חבל, רציתי לשמוע מה הצד שלה בסיפור.
נסעתי לקיבוץ, לביקור משפחה קצרצר.
יעל מתקשרת, הם בדרך הביתה. הנהגת הגיעה עם בעלה, שניהם עם פרצוף 9 באב. אבא של אור, מכל האנשים שבעולם, חטף התקפת צחוק היסטרית שגרמה לכולם לחוש הרבה ביותר בנוח. הסיפור המלא הולך ככה:
אור נסע לטייל בשישי בבוקר. הוא חצה את הצומת וכמה מטרים אחרי שעבר אותה הנהגת, שהיתה בדרך הביתה אחרי ישיבה מוקדמת במיוחד, נכנסה בו מאחורה במהירות 50-60 קמ"ש. הוא עף עם האופניים, לדבריה הוא צרח ואז נכנס בחלון שלה עם הפנים - השברים באגן ובגב היו מהאופניים שעדיין היו מחוברים אליו, וחבטו בו כשנמרח על החלון וריסק אותו. מעוצמת הפגיעה הוא הועף למעלה ואחורה, והשקע בגג האוטו הוא כנראה מהברך שלו שפגעה במרכז הגג - באותה נקודה אור והאופניים נפרדו לשלום, האופניים נפלו לצד הרכב ואור המשיך אחורה ונפל על הכביש. בעת הפגיעה באספלט הקסדה נפרדה מראשו, ונמצאה מאוחר יותר מתחת הרכב. הנהגת בלמה, המומה לגמרי, ויצאה החוצה בצרחות-אימה. מאחוריה נסעו חברים שלה מהעבודה, הם בלמו והקיפו את זירת התאונה כך שאף רכב חולף לא יפגע בו. הזיכרון היחיד של אור מהאירוע הוא רגע קצר של כאבי-תופת, ושאמר פעמיים את המשפט "הפלאפון נמצא בפאוץ' על האופניים" - הדבר הבא שהוא זוכר זה את עצמו מתעורר בבי"ח, מחובר לצינורות מכל הכיוונים.
אז זה הסיפור על החבר שלי, איש מצחיק וחכם ששוכב עכשיו בבי"ח כי מישהי חלמה לשניה על הכביש וכמעט שלחה אותו להריח את הפרחים מלמטה. תעשו לי טובה אישית ותנהגו בזהירות, כי בפעם הבאה זה אולי יהיה החבר הכי טוב שלכם.
_____________________________________
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
