|
חויות של חייל מילואים ממלחמת לבנון 2.0
עוד מעט שנה למלחמה והחלטתי לפרסם כאן בפורום את חוויותי מהמלחמה בקיץ שעבר. הדברים נכתבו זמן קצר אחרי המלחמה וישבו אצלי במחשב הרבה זמן. אני מביא אותם תוך צינזור עצמי של שמות, אבל רוב האירועים פורסמו בספרים, בעיתונות או בטלוויזיה ולדעתי אין כאן שום דבר סודי. יכול להיות שיש אי דיוקים וטעויות באירועים או בזמנים, אבל כך זחרתי אותם וכל תיקון יתקבל בברכה - וכך גם תגובות.
לשם ובחזרה – הסיפור שלי במלחמת לבנון 2.0
יום חמישי ה-27/07/06
בצהריים אני מקבל טלפון מע' הסמ"פ שבערב אנחנו נפגשים אצל ל' המ"פ בבית הוריו. הוא לא מפרט אבל ברור שבימים הקרובים יגייסו את הגדוד. אני מתקשר למנהל שלי במפעל ומודיע לו שלא אגיע למשמרת הלילה. כבר לפני שלושה שבועות, כשרק התחילה המלחמה חיכיתי לטלפון הזה, עם הרבה חשש אבל רק שיגיע. חוסר הוודאות אם יגייסו אותנו או לא היה מורט עצבים. הרי אנחנו כבר שלוש שנים מתכוננים בדיוק לתרחיש כזה – הסלמה מול הפלסטינים שתגרור הסלמה בצפון, ירי רקטות על מרכזי אוכלוסיה. המשימה לה התכוננו הייתה חיסול המשגרים ושיתוק יכולת ירי הרקטות. לזה התאמנו ולזה אנחנו מוכשרים. היו לצה"ל תוכניות ברורות, היו גם ידיעות ברורות על האויב. מדוע התעכבו כל-כך הרבה זמן עד שגייסו את המילואים? זכורה לי שיחת טלפון עם אבא שלי שניהלתי זמן קצר אחרי שהתחילה המלחמה, לפני שהתחיל המהלך הקרקעי והחלו בגיוס מילואים. אמרתי לאבא שלי שאותנו עוד לא גייסו ואבי אמר שטוב שכך. הסברתי לא שאני מעדיף שיגייסו אותנו כמה שיותר מוקדם, יציידו כמו שצריך ויאמנו אותנו, ובסוף שלא ניכנס מאשר המצב הפוך, בו ייגיסו אותנו מאוחר, ונצטרך להלחם ללא ציוד מתאים וללא אימון נאות. לצערי התברר שצדקתי והדבר ממנו חששתי אכן קרה.
בערב אנחנו נפגשים אצל ל' המ"פ בחצר. מגיעים גם הסמלים וגם המ"פ והסמ"פ הקודמים וגם הרופא של הפלוגה. אני סמל מחלקה שלוש, אך בשנים האחרונות שימשתי כמפקד המחלקה. לשמחתי הגיע מ"מ חדש למחלקה, בחור צעיר ורציני עם הרבה ניסיון מהלחימה בשטחים. הוא מביא איתו הרבה חברה צעירים שלהם אלו המילואים הראשונים, ואני מכיר טוב את החברה הוותיקים וביחד נוכל להעמיד צוות טוב. המ"פ פורש בפנינו תובנות ותמונת מודיעין עדכניים. מתמונת המצב נראה לי כי הדרך הטובה ביותר שנוכל לפעול בה במלחמה היא אם נפעל כפי שהתאמנו. אמנם הדבר דורש מאמץ פיזי רב, וכן לא מעט תעוזה מצד הדרגים הבכירים אך בצורה זו נוכל, להערכתי, לתרום בצורה המשמעותית ביותר לטובת הכרעת המלחמה. אך, לא ניראה שזה הכיוון. המ"פ מבקש מאיתנו שנברר עם החיילים מה הכשירות הח"ירית של כל-אחד, כלומר מה הכושר הגופני ואיזה פק"ל כל אחד יודע להפעיל. (אצל כל הוותיקים התשובה הייתה אחידה – ררנ"ט ☺ . נפרדים עם רשימה טלפונית של החיילים והכנה להקפצה במוצ"ש.
יום א' ה-30/07/06
אני קם בבוקר ורואה 8 הודעות בטלפון. כיוון שידעתי שנוקפץ טלפונית באמצע הלילה, כיבית במעוד מועד את הסלולרי וניתקתי את הטלפון. אני נוסע לבסיס, נפרד מהאישה ומהילד, מעמיס את התיק האישי ופק"ל קפה ונכנס. כבר בדרך לנקודת החיול, אני נפגש אם הרבה חבר'ה מהסדיר והמילואים. החיוכים הרגילים הפעם קצת יותר מתוחים מהרגיל. לכולם ברור שאנחנו הולכים למלחמה. לכולם? – כנראה שלא. הרס"פים והסמ"פים היו אמורים לחתום ולהכין את הציוד הפלוגתי כבר ביום שבת אבל הרב האוגדתי קבל הנחייה מהרב הראשי שצה"ל לא במלחמה ולכן אין אישור לחלל שבת. הנגדים הדתיים מגיעים רק במוצאי שבת בעוד שהרס"פים והסמ"פים, חלקם דתיים בעצמם, ממתינים להם באפס מעשה משבת בבוקר. החיול הגדודי הפעם איטי מתמיד. פקידות השלישות הנחמדות יושבות אומנם בצל אבל כל החיילים עומדים בתור בשמש. הגעת לקצה התור ואז התברר לך שאתה עומד בתור "א-כ" במקום ב"ל-ת" – הפסדת ותיאלץ לחכות את כל התור מההתחלה.
אחרי החיול – חתימה על אפסנאות ונשק. אני מקבל קסדה מידה ב' עם כיסוי בצבע חול, M-16 ארוך ושכפץ. אפודים בינתיים אין. בנוסף אני חותם על משקפת ישנה (אבל סבירה) ושפנפן. יש כוונות אלביט אבל אין מתאמים. (כמה ימים אח"כ יגיעו מתאמים אבל בינתיים הכוונות יושאלו למקום אחר...) החובשים חותמים על אפודי חובש אבל זמן קצר אח"כ הם יועמסו על משאית ויסעו לרענון. יותר לא נראה אותם ורק זמן קצר לפני הכניסה המתוכננת יגיע ציוד רפואי בתוקף. על אפודי נגב, מא"ג, מטול או מנשאים ייעודיים אפשר בינתיים רק לחלום.
עד הצהריים כבר 80% מהחיילים מוכנים לתנועה לאליקים, שם נערוך את אימון ההכנה, אבל האוטובוסים מוזמנים רק ל6 בערב. פתאום מגיעה הודעה כי החוליה הרפואית אמורה להגיע לתל השומר לרענון. חצי שעה אח"כ, הם כבר בדרך, והם מקבלים הודעת ביטול ובכ"ז צריכים להגיע עם כולם לאליקים. אני והסמ"פ שולחים את האנשים לאליקים ברכבם הפרטי כדי שאולי יספיקו לאפס את הנשק עוד היום. אני לא ממהר כי ברור לי שאני ללבנון לא נכנס עם ארוך ועד הכניסה בוודאי יוחלף לי הנשק ולכן אין לי מה לאפס אותו. חלק מהלוחמים "יזכה" לאפס ארבע רובים שונים טרם הכניסה. בערב אנחנו מגיעים לאליקים ומקבלים תדרוך מהמ"פ או מה שאחד החבר'ה קורא לו "שיחת ההפחדה הראשונה"
בלילה מגיעים אפודים ועוד קצת ציוד. מתחילים לשפצ"ר – כמו בטירונות.
יום ב' ה-31/07/06
תרגילי חוליה. הולך להיות יום חם ובשטח האש שלנו אין צל קרוב. אני מכיר היטב את הוויכוח מה יותר טוב, M-16 ארוך או קצר והטענה כי אורך מדויק יותר. אני חייב לציין שעם שכפץ ואפוד הנשק הזה פשוט לא נוח. אם נוסיף לזה עוד תיק מלא ציוד ותנועה בשטח סבוך או כניסה לבית מקבלים וואחד בזנ"ט תקוע עמוק בת#&ת. באשר לדיוק, במילא אני מעל 100 מטר כבר בקושי רואה מטרות ולכן הדיון לא רלוונטי. אם רוצים חייל חי"ר שמתפקד עם הנשק שלו צריך לקחת את הארוכים ולזרוק אותם על כל הנגדים שמסתובבים עם קצרים ולהביא רובים נורמאליים, גם למילואימניקים.
אחרי הצהריים מתרגלים תנ"מ ולוחמת סבך ביבש. בערב תרגילי חוליה לילה וזהו. בזאת נגמרו תרגולי האש של הפלוגה. מעכשיו נשארו רק מטווחים ותרגולים יבשים. בלי ירי לאו, בלי לזרוק רימון, בלי תרגול לש"ב או סבך רטוב ובלי תרגיל צוות רטוב – דברים שהפעם האחרונה שתרגלנו אותם היה בסדיר. משטח האש אנחנו חוזרים לבסיס במסע אלונקות – תרגול בריא, גם למילואימניקים שמחלץ את העצמות ומחזק את האחווה בצוותים.
יום ג' ה-1/08/06
בבוקר אנחנו נוסעים לראות טנק. אם נצטרך לשת"פ שריון במלחמה הזאת זה יהיה עבורי (ועבור רוב החבר'ה) פעם ראשונה. הטנקיסט הצעיר (סדירניק מחטיבה 7) מסביר לנו איך לפתוח מסדרון אחורי ואיך ליצור קשר בטלפון חי"ר. בטנק שלו אין טלפון אבל הוא מבטיח שבטנקים בצפון יש – נו שויין, שלא נצטרך.
ממשיכים בתרגולי תנ"מ, והסוואה בסבך. אחה"צ אנחנו הולכים למטווחים ולשם מגיעה משאית עם שכפודים. חדור רוח קרב אני יוצא דבק במשימה להחליף את השכפ"ץ בשכפוד. יחד איתי מסתערים על המשאית עוד כ50 איש מהחטיבה. מעט מרפקים ואני זוכה בשכפוד האחרון. למי שיגיע מאוחר יותר אין. אח"כ מגיעה משאית עם M-16 קצרים. גם הפעם מעט מרפקים ואני זוכה ברובה נורמאלי. אני הולך לאפס ועוד מטווחים. גם היום הזה חם והמ"פ שלנו מתייבש (עדיף עכשיו מאשר בשטח). בין המטווחים אנחנו שומעים את ההרצאות הרגילות – מע"רים, קשר, לאו והרצאת תוד"א. הרצאת התוד"א נכנסת תחת רשימת – "שיחות הפחדה מס' 2". מטווחי הלילה ייזכרו בעיקר בגלל מדריך הקליעה המתרומם שהעביר אותם. המשפט: "דניאל תדגים" הפך למטבע לשון במשך המילואים. זהו, בזאת הסתיים האימון שלנו באלייקים. למחרת אנחנו מפנים את המקום לטובת חטיבות מילואים אחרות ועוברים למכללת עמק יזרעאל ליד עפולה.
יום ד' ה-2/08/06
אני נוסע עם ר' ועם הדוקטור לעפולה. ברדיו מדברים על הפסקת הירי של צה"ל מהאוויר בעקבות התקרית בכפר כנא ועל הקטנת ירי הקטיושות של החיזבאללה. השיחה נעה בין דיון על המצב לשיחות על העבודה והמשפחה אבל הנסיעה קצרה ובמהרה אנו מגיעים למכללה. אנו בין הראשונים ובינתיים המכללה ריקה. הגדוד מתמקם באגף החדש, באולם המרכזי, קרוב לקפיטריה. יחד איתנו מתמקם גדוד נוסף של החטיבה ויחידות נוספות. גדוד שלישי מתמקם באגף הישן וגדוד רביעי בבית הספר בכניסה לעפולה. כשאנו מגיעים האולם ריק ואני ממהר לגדר שטח לפלוגה בעזרת כיסאות ומיתר מצנחים (שיפצור). כעבור שעה קלה מגיעים החבר'ה ואנו פורקים את הציוד מהאוטובוס. ממלאים כדורים במחסניות ומתחילים לשפצר את הציוד – כמו בטירונות. לחלק מזה יש משמעות מבצעית אבל הרוב זה ריפוי בעיסוק כדי להסיט את המחשבות מהעתיד.
אחרי הצהריים אנחנו עולים לאוטובוס לאימון לש"ב במחנה 80. בזמן ההתארגנות נשמע בום חזק. פ', מקיבוץ בצפון, אומר שזה היה נפילה של קטיושה ואני אומר לו שיירגע, זה בסך-הכול דלת המטען של האוטובוס שנטרקה. חצי דקה אחר-כך נשמע בום נוסף ואז מתחילה אזעקה. אנחנו רצים לספריה. 15 דקות אחר כך אנחנו בדרך, ליד עפולה, בתוך מטע זיתים, עולה עשן ממקום הנפילה של רקטה.
את תרגולת הלש"ב אנחנו מבצעים בתוך מבני אסבסט המיועדים להריסה בפאתי מחנה 80. מסביב טירונויות מבצעות מד"ס. באמצע אנחנו מנסים להיזכר בתרגולות מהטירונות שלנו – לפני 12 שנים. מזל שיש עמנו צוות צעיר שהשתחרר רק לפני שנתיים. החבר'ה האלה ביצעו הרבה כניסות לבתים בשטחים כדי לבצע מעצרים – משהו שאפילו לא עלה בדעתנו בזמנו.
בערב אנחנו חוזרים לעפולה. הפלוגה שלנו מקבלת חדר נפרד מהאולם המרכזי בו שוכן הגדוד כך שיש לנו יותר פרטיות ושקט. אנחנו ממשיכים ב"ריפוי בעיסוק", ז"א שיפצורים שונים ובלילה יוצאים לתרגולות במדשאות של המכללה.
יום ה' ה-3/08/06 ט' באב
יום חם כרגיל. בבוקר אנחנו מקבלים פקודה. התוכנית היא להנחית את הגדוד בעומק השטח הלבנוני, כ-25 קילומטר צפונית לגבול, ביום ג', לא רחוק מהליטני. אנחנו נשתלט על השטח שמדרום לליטני, ואוגדה משוריינת (162) תחצה את הסלוקי ותחבור אלינו ממזרח. בתוכנית הזאת הפלוגה מתחלקת לשניים – צוות א' מוכפף לפלוגה ב' וצוות ב' (הצוות שלי) והחפ"ק מ"פ בעתודה גדודית, מיועדים להיכנס לילה אחרי. אנחנו נוסעים לבא"ח גולני לבצע מטווחים. אחה"צ אנחנו נוסעים לשדה ליד דוברת. שם, מול התבור, חונים שני ינשופים ויסעור וחטיבה שלמה עושה תרגולות עליה וירידה מהמסוקים. אני פוגש שם את ג' – חבר ילדות ולוחם בגדוד מקביל, ואנחנו מצטלמים על רקע התבור. עד שאנחנו חוזרים למכללה, משתנה הפקודה, מקום הנחיתה משתנה, הפלוגה מצורפת לכוח העיקרי וצוות א' מצורף לפלוגה א' ויום הע' משונה ליום ב' – לא נורא זה עוד יספיק להשתנות לחלוטין עד שניכנס. בלילה אנחנו יוצאים לתרגולות פלוגתיות במכללה. הבלגן חוגג והעסק נראה רע. ככה זה כשזו הפעם הראשונה שאתה מתרגל – בחיים – לחימת חי"ר פלוגתית.
יום ו' ה-4/08/06
אין תוכניות מיוחדות ליום זה ובבוקר מתרוצצות שמועות כי פלוגה א' אירגנה לעצמה יום משפחות. יוצאת הוראה חמורה לא לאפשר לאף קרוב משפחה להגיע. אחרי חצי שעה מקבלים הודעה כי יש אפשרות למשפחות להגיע עד השעה 16:00. אנחנו מעבירים את הזמן בהכנות. בינתיים מגיע עוד ועוד ציוד. מגיעים מכשירי "עדי" וכן 12 רובי M4 ("פלאטטופ") לשימוש קלעי החוד, לכל הגדוד. הרובים מגיעים רק עם הטלסקופ יום, ללא כוונת לילה. האנשים שחותמים על הרובים האלו (ועוד אחרים) יוצאים לאפס את הרובה, חלקם בפעם הרביעית. אבא שלי, ישתי והילד מגיעים ואנחנו מבלים מספר שעות ביחד. הילד חמוד וזה עושה טוב לנשמה להיות עם המשפחה. אחר-הצהריים המשפחה נוסעת הביתה ואני יוצא לריצה עם כמה מהחבר'ה מהפלוגה. הכושר שלי ממש ירוד ואני בקושי מסיים סיבוב של שלושה קילומטר. בערב יש ארוחה חגיגית של כל החטיבה, שארגן איזה תורם עלום שם.
יום ש' ה-5/08/06
בצהריים, בשיא החום, אנחנו יוצאים לתרגולות צוות בלש"ב בשכונה בבניה צפונית לעפולה. זה כנראה אחד מהשיאים הסוריאליסטים של המלחמה כאשר אנחנו מתרגלים כניסה וטיהור ווילות של אנשים פרטיים. בחלק מהבתים כבר יש חרסינות בשירותים וצריך להיזהר... במהלך האימון גם נשמעה אזעקה אך הפעם הנפילות היו באזור נצרת ומגדל העמק ומפרץ חיפה ולא בעפולה. פתאום, תוך כדי תרגול, קוראים לנו לעלות מהר לאוטובוסים ולחזור למכללה. כשאנחנו מגיעים למכללה אנחנו חותמים על רימונים ולאוים – המ"פ נקרא בדחיפות למג"ד. כולנו במתח ואף אחד לא יודע לאן זה הולך. אני מרים טלפון ובקול רועד אומר לאישה שלא אוכל לדבר בימים הקרובים. המתח אדיר.
קצת לפני העלייה לאוטובוסים מראים לנו איזה מין תצ"א, בפעם הראשונה נזרק השם "דבל" לאוויר. המשימה היא להגיע לכפר שנמצא כ-5 קילומטר צפונית לזרעית ומשם להמשיך צפונה. מה המטרה, איזה כוחות, כמה זמן נהיה בשטח, מה נעשה כשנגיע לכפר, איזה אויב עומד מולנו – לכל השאלות האלה אין תשובה. נאמר לנו שכוחות צה"ל כבר היו בכפר אבל כרגע אין שם אף אחד. המטרה היא לא לכבוש את הכפר אלה לתפוס בתים ולהתכונן משם למתקפה צפונה לכיוון כפרא, יעטר,ומשם ל-צדקין זבקין והאזור ההוא. בסביבות שמונה כל הגדוד על אוטובוסים ומתחיל תנועה לזרעית. אין לנו מושג מה סדר התנועה הגדודי, מה הלו"ז ועוד שאלות בסיסיות. ובנוסף לזה אנחנו מתקרבים לאמצע חודש אב וצפוי ירח מלא. עם מחשבות פטליסטיות ותחושה כאילו אנחנו הולכים להשתתף בסרט החווה הסינית 2 אנחנו נוסעים צפונה. מזל שמי שהוביל את שיירת האוטובוסים קצת התבלבל בדרך והוביל אותנו בדרך ארוכה. נסענו לאורך כל כביש הצפון, ממצודת כח ועד זרעית. כל הדרך עוברים ליד פלוגות טנקים וסוללות ארטילריה מרעישות מעל הגג של האוטובוס. ב-22 בלילה אנחנו מגיעים לפניה למושב שתולה ושם חונים כבר שאר האוטובוסים של הגדוד. אנחנו עוצרים בצד והסמג"ד עולה לאוטובוס: "סעו עוד קצת קדימה, שם ייתן לכם מישהו פיצות, תאכלו וחוזרים למכללה." -"הוא צוחק?" מישהו שואל. אני אומר שאני מכיר את הסמג"ד עוד מהסדיר (היה מ"פ שלי) והוא ידוע בהרבה דברים אבל לא בחוש ההומור שלו. אנחנו יורדים מהאוטובוס, משתינים את כל המים שאגרנו בגוף לקראת התנועה הרגלית, מעשנים סיגריה, אוכלים פיצה וחוזרים בשירה וריקודים למכללה.
יום א'-ב ה- 6-7/08/06
יקיצה טבעית. עכשיו מתרוצצות שמועות שאולי יוצאים הביתה. לירן המ"פ זהיר. הוא אומר רק שכרגע המשימה של דבל בוטלה וכנראה חוזרים למשימה המקורית שאומרת הטסה לעומק השטח, בינתיים עדיין לא ידוע לאן ומתי. אנחנו מעבירים את רוב היום בבטלה עד שבשעה 18 מתקבל אישור סופי ליציאה הביתה. ב20 אני על האוטובוס וב1 בלילה אני מגיע הביתה. נשיקה לילד, נשיקה לאישה וכבר למחרת ב16 אחה"צ אנחנו כבר בדרך חזרה למכללה.
בלילה יצאנו למודל פלוגתי, שוב להתקפה על השכונה בבניה בעפולה. הצוות שלי מתפקד בגבולות הסביר, אבל בצוות השני, ובעיקר בצוות החפ"ק יש הרבה בלגן – ככה זה כשלא מתאמנים, וכשכבר מתאמנים אז מתאמנים על תצורה אחרת לגמרי.
יום ג' ה-8/08/06
בבוקר אנחנו מקבלים פקודה שוב לתנועה לדבל. הפעם יש קצת יותר זמן ללמוד את הציר ואת התצ"א של הכפר. ידוע כי כרגע יש יחידה של צנחנים סדירה בכפר אך הלילה הם יוצאים משם. לא היו היתקלויות בכפר אך אף כוח לא ממש נכנס פנימה. נאמר לנו שהמשימה היא רק להגיע לכפר, וכי בעצם המטרה שלנו היא להמשיך מדבל בהתקפה צפונה. התנועה תהיה חטיבתית. זה נשמע קצת מוזר כי אם נלך ברווחים נורמאליים, בתנועה חטיבתית בשני טורים, כשהראשונים יגיעו לכפר האחרונים עוד לא יתחילו ללכת. אנחנו מצטיידים בקצת שימורים ומים, כאשר מבטיחים לנו שתוך 48 שעות נקבל תספוקת. בינתיים אין אפילו לחם ומנות הקרב מכילות כל מיני דברים לא רלוונטיים כמו תירס ומלפפונים חמוצים. אנחנו לוקחים הרבה טונה, קצת קבנוסים וקצת פירות יבשים – זהו זאת הצידה שצה"ל מסוגל לספק ללוחמים שלו במאה העשרים ואחת – פשוט בושה. לפי מה ששמעתי עוד מצבנו היה טוב כי היה לנו מה לקחת. ליחידות אחרות אמרו לצאת בלי כלום ולהצטייד במכולת בכפר...
במסדרונות המכללה אני ניפגש אם חבר טוב שלי – נ', שמשרת בגדוד השני (להלן – הגדוד של נ'). להם אמרו שהעסק ייקח 12 ימים – ארבע ימים תנועה צפונה, ארבע ימים שהייה בשטח וארבע ימים חזרה. אם המחשבה האופטימית הזאת אנחנו עולים לאוטובוסים, הפעם בדרך קצת יותר קצרה וכבר בשעה 18 אנחנו בצומת שתולה, הנקודה הכי קרובה שהגענו אליה עד עכשיו. הפעם נסענו באור יום והיה ניתן להתרשם מהשריפות המרובות שפרצו בחורש בגליל ומהמספר האדיר של קני הארטילריה שהרעישו לאורך כל כביש הצפון.
אנחנו נעצרים בצומת שתולה ושוב מסובבים אותנו. הפעם לא חוזרים עד למכללה אלא רק עד לגוש תפן. בחניה של סטף אנחנו יורדים ומחכים לאישור תנועה. בערך ב20 מגיע האישור וכולם נכנסים להתרגשות ומתחילים לצבוע פנים. עשרים דקות אחר-כך יורדת פקודה מהגדוד כי רק פלוגה א' וב' נכנסות ואנחנו ניכנס רק מחר. אנחנו מורידים את הצבעים מהפנים. עשר דקות אחר-כך, אנחנו בפנים עם הבטחה של המ"פ למג"ד כי נלך ממש מהר, לא נפריע להתקדמות המהירה של הכוח וגם נהיה ילדים טובים ונדבר בשקט כל הדרך. המג"ד משתכנע וכך גם המח"ט ואנחנו שוב צובעים פנים. הפעם החלטתי שאני מוריד את הצבע רק במקלחות החמות של המכללה. נמאס לי מהטרטור הזה.
בערך ב-22 אנחנו מגיעים לכביש המערכת, יורדים מהאוטובוס, לובשים אפודים ומנשאים ומוכנים בסדר תנועה- הכיוון צפון ותשע שנים אחרי הפעם האחרונה שהייתי בלבנון אני מתכונן להיכנס לשם שוב.
ליל ה-8/08 ויום ד' ה-9/08
באור ירח מלא ובשקט מוזר אנחנו מתחילים תנועה. גבוה מעל נשמע טרטור המנוע של מזל"ט בלתי נראה. נשמעים גם קולות נפץ של יציאות וגם של נפילות. אנחנו נעים על כביש המערכת, בתוך וואדי סבוך, עדיין בתוך שטח ישראל. בתוך הסבך העבה ניתן לשמע, קרוב בצורה מעוררת חשש, קולותיהם של עדר חזירי בר. רק זה חסר לנו, עוד לפני שכף רגלנו דרכה בלבנון, נותקף בידי עדר חזירים עוין. החזירים מגלים אבירות ונשארים בסבך והטור ממשיך להתקדם. התנועה מעוד איטית וכבר מתחילות בעיות של תזמונים בין הפלוגות. קצת לפני חציית הגדר מוטלת בצד גווייתו של פאר התעשייה הצבאית – טנק מרכבה שרוף ומונח על הבוגיזים – עדות אילמת שפה לא משחקים, זה הדבר האמיתי. (לאחר שחזרנו לארץ נאמר לי שחצינו את הגדר בש-105, נקודת הדיווח שבה נחטפו החיילים. הייתכן שהטנק שראיתי הוא אותו טנק שעלה על מטען וכל צוותו נהרג ב12 ליולי, היום בו התחילה המלחמה?).
אנחנו חוצים את הגדר. בן-זוג הברזל שלי, גם הוא בן קיבוץ, בגילי, וגם לו נולד ילד לא מזמן, זורק לי בלחש "בלי דרכון!". אנחנו מתחילים ללכת בציר הלוגיסטי לכיוון צפון מזרח, עולים לכיוון האוכף. ממזרח לנו, על הכיפה, טנק מבצע ירי לכיוון איתע-א-שעב. הדי הנפילות הולכים ומתחזקים ולעומת זאת רעש היציאות הופך עמום יותר. אנחנו עולים לאוכף. הלילה חם וכבר אחרי זמן קצר מתחילים להזיע. קשה לאנשים עם המשקל הכבד. אנחנו עוצרים באוכף, ליד מספר בתים. הבתים נראים הרוסים אבל אי-אפשר לדעת כי לא תמיד הערבים מסיימים את הבתים שלהם. איכשהו אף-אחד לא אמר להם שמראה הבטון החשוף זה מה-זה אייטיז. אנחנו ממשיכים תנועה איטית מהאוכף למטה, דרך גיא רחב שבו טרסות נמוכות עם שדות קצורים ומטעי זיתים. התנועה מאוד איטית ועם הרבה עצירות. על רשת הקשר הפלוגתית שלנו, יושבת פלוגת טנקים ומשגעת את המוח. פתאום, תוך כדי הליכה, הקשר בצוות שלי מעקם רגל ונופל. הוא מתעלף למספר שניות והרופא מוזעק קדימה. הרופא קובע כי הבחור פרק את הכתף. מוחלט כי הוא ממשיך איתנו לדבל ולמחרת בלילה הוא יוחזר לארץ. כל הזמן הזה הגדוד יושב. בשביל להמשיך תנועה, מעבירים דרך הפלוגה שלנו כוחות אחרים של הגדוד והחטיבה, וצריך לדאוג שהם יעברו אותנו ולא יעצרו. מישהו אחר מהצוות לוקח את מכשיר הקשר ואנחנו ממשיכים תנועה, והפעם אנחנו עוברים דרך כוחות אחרים כדי לחזור למיקום שלנו בסדר התנועה. תוך כדי, גם חולפת מולנו פלוגה של צנחנים סדירה שנעה בכיוון ההפוך. בקיצור טיילת מסורבלת.
בערך בשעה 4 לפנות בוקר אנחנו מגיעים לפאתי הכפר. אנחנו מגיעים לקצה הציר הלוגיסטי ומתחילים התגנבות אל הכפר דרך הטרסות ומטעי הזיתים. במקום להגיע לבית שתכננו לשהות בו, בגלל השעה המאוחרת אנחנו מתקדמים לבית אחר, יותר בתוך הכפר. אנחנו מתמקמים מסביב לבית. מאחורינו נעות פלוגות אחרות לבתים אחרים. חוליית החוד נעה על דלת הבית כשאני מארגן את שאר הצוות לחיפוי. הדלת נעולה והם לא מצליחים לפרוץ אותה. יורים על הדלת כמעט טוף נגב שלם אבל היא בשלה. אנחנו מתארגנים לירות לאו לתוך הדלת כאשר פתאום מאחורי הבית צצה פלוגה אחרת בדרך אל היעד שלה. מתחלים דמדומי שחר ואני מוריד את הצוות לתוך מטע הזיתים שמתחת לבית. חוליית החבלה (=בחור אחד ממחלקת החבלה הגדודית שעשה קורס פלס לפני עשר שנים, והעוזר שלו, אחד שאין לו מושג בחבלה) מוזעקת אל הדלת. הם מצמידים לבנה לדלת ואחרי עשרים שניות יש פיצוץ אדיר והדלת עפה. עד עכשיו היה נדמה שהכפר ריק, ננטש על-ידי כל תושביו, אבל פתאום יוצא מתוך הבית איש זקן, כולו שרוט והוא בטח גם חרש לגמרי מהפיצוץ, ומתחיל לצעוק. הוא מוצא מתוך הבית ונקשר באזיקונים. חוליית הפריצה נכנסת פנימה ומדווחת שהבית קטן, ולא מתאים לכל הפלוגה ושאין חיבור לקומה השנייה. אנחנו נערכים לפריצה לקומה השנייה. תוך כדי מגיע מישהו – אולי חוקר שבויים מהמפג"ד או המפח"ט ולוקח את הזקן. הלבנה מוצמדת לדלת של הקומה השנייה אבל הפעם כלום – יש לנו לבנה נפל בכניסה לבית. מנסים לירות אליה אבל אז היא רק נופלת לרצפה ולא מתפוצצת. השחר כבר עולה ועוד מעט אור יום מלא. בינתיים בכפר כבר מלא כוחות נעים ומכל עבר אפשר לשמוע פיצוצי דלתות וכוחות סורקים בתים בירי ורימונים. עד עתה אין היתקלות. אנחנו מקבלים פקודה לעזוב את הבית הזה ולעבור לבית שבו כבר ממוקם המפג"ד ולהצטופף איתם. באור יום אנחנו רצים לבית, מדלגים פנימה ומבצעים ספירה מהירה שכולם בפנים.
בתוך הבית מצטופפים כשמונים חיילים, שישים מהפלוגה שלנו ועוד עשרים מחפ"ק המג"ד. זהו בית דו קומתי אבל כולם מנסים להידחס במסדרון הקטן במרכז הבית, במרתף ובחדר המדרגות. אנחנו מארגנים עמדות הגנה ונערכים לשהייה. כולם עייפים וסחוטים מהמתח וההליכה וקולות הנפץ של הארטילריה לא מפסיקים. אנחנו מנסים לברר מי יורה אבל אף אחד לא יודע. בינתיים אין פגיעות באזור הגדוד. אנחנו מעבירים את היום בין ניסיונות שינה ושמירה בעמדות. אני מכריח את עצמי לאכול קצת למרות שאני עוד לא רעב ובכלל כמה משמשים אפשר לאכול? זה יום חם וכולם מזיעים גם בשכיבה בתוך הבית. מדי פעם מגיעה התרעה על ירי פצמ"רים על הבית וכולם מצטופפים במרתף ואחרי כמה זמן חוזרים חזרה. העייפות מכריעה את הזהירות ואנשים הולכים לישון גם בחדרים, שם הם יכולים למתוח רגליים. חלק גם מורידם שכפ"צ וקסדה. פתאום נשמעת הצעקה "סאגר" וכולם קופצים למסדרון. עשר דקות אחר-כך שוב. למרות שאנחנו ביחד עם חפ"ק המג"ד אין לנו מושג שבשעה זו חטפו הגדחה"ן את שני הטילים לתוך הבית שלהם ושיש להם הרוגים ופצועים והם נמצאים רק שלוש-מאות מטרים מאיתנו, מחכים לחילוץ שיקרה רק בלילה. אנחנו נשארים בתוך הבית עד החשיכה ואז מתכוננים לתנועה צפונה לכיוון הכפר רשף.
ליל ה-9/08 ויום ה' ה-10/08
כשהחשיכה יורדת צוות א' יוצא להחביר לפינוי את הבחור שפרק את הכתף ולהביא אספקה. הם חוזרים עם הידיעות הנוראיות על מה שקרה לגדחה"ן ולתדהמתנו זו גם הפעם הראשונה שהמג"ד שומע על כך. אנחנו מצטיידים ועולים על ציוד ומוכנים לתנועה. בינתיים יש עיקוב של שעה בזמן היציאה וא"כ ביטול מוחלט. הצוות שלי יוצא לעמדות לילה בשלד של בנין בבניה שצמוד לבית ששהינו בו. את הלילה אנחנו מעבירים בשמירה ואנחנו רואים מספר אדיר של כוחותינו שנעים קדימה ואחורה בכפר, חלקם כוחות שמצטרפים להתקפה וחלקם מתפנים חזרה לארץ. עם אור ראשון אנחנו חוזרים לאותו בניין. את כל יום חמישי אנחנו מעבירים באווירה קשה בתוך הבית. חם בבית ומסריח כיוון שכל אחד קיבל רק שקית חרבון אחת ואחרי יום אחד הם נגמרו. אני סופר את השעות עד החושך והיציאה החוצה לאוויר הפתוח.
ליל ה-10/08 ויום ו' ה-11/08
עם חשיכה אנחנו מתארגנים ליציאה. קשה מאוד לארגן את החבר'ה בצורה מסודרת בתוך הבית החשוך. בשעה שמונה אנחנו מוכנים ליציאה אבל כרגיל יורדת פקודת עיקוב. רק אחרי 21 אנחנו בחוץ. הירח מאיר כמו פרוז'קטור ענק את כל בכפר. הרחוב של הכפר מלא בחיילים שלנו ושל עוד שני גדודים. אנחנו מתקדמים לאט, מנסים להיכנס לסדר תנועה חטיבתי ולכן כל פעם מזיזים אותנו 50 מטרים ומורידים במקום. באמצע הכפר אני פוגש את חברי הטוב נ' ואנחנו מחליפים "ירידות" בלחישה. הוא צוחק על צבעי הפנים שלי ואני שואל אותו אם הוא רוצה שאני אשחיר לו את המשקפיים שלא יזהו אותנו.
אנחנו יוצאים מהכפר דרומה אל מטעי הזיתים ושוב יורדים במקום לחצי שעה עד שכל החטיבה תתארגן. כשהירח כבר גבוה בשמים סוף-סוף אנחנו מתחילים תנועה לכיוון מערב ואז צפונה, מקיפים את חירבת אמיר, בין טרסות שטוחות ושדות פתוחים ומתחילים לרדת אל וואדי נאצר, כאשר מצפון מערב אלינו מתנשא הכפר רשף באיום אילם. כל הדרך מתגלגלת לפנינו ארטילריה ויש ריח חזק של אבק שריפה באוויר. כשאנחנו יורדים לוואדי הארטילריה כבר יורדת על הכפר. אנחנו נעים בטור ארוך בין בולדרים וחורש דליל. ככל שיורדים בוואדי המדרון נעשה תלול יותר, וממש לפני החצייה כבר צריך לרדת את מדרגות הסלע עם הידיים. במדרגה האחרונה אני מחליק, מעקם את הרגל ונוחת עם יד שמאל על סלע. לכמה שניות אני רואה כוכבים. כשאני קם אני מרגיש כי סיבבתי את הרגל ויש לי חתך עמוק ביד שמאל. אני נושך שפתיים וממשיך ללכת בעקבות הטור הארוך שנפרש מעלי על השלוחה.
אנחנו עולים על השלוחה ופונים טיפה דרומה ומערבה כדי לעקוף את הכפר ולהיכנס אליו מדרום. תוך כדי הליכה אנחנו מבחינים בסימנים המעידים על אולי שמורת טבע באזור. יש דרך עפר שלא מובילה לשום מקום, שפוכת עפר ורוג'ומים. מתחתנו יש וואדי עמוק וסבוך ויש איתור מודיעיני כי באזור יש שמורת טבע. אנחנו מבקשים לסרוק את שמורת הטבע ונענים בשלילה ומתבקשים לדחוף קדימה לכיוון הכפר. העלייה קשה ונמשכת כבר הרבה זמן. בערך בשעה שלוש לפנות בוקר אנחנו מגיעים לפאתי הכפר. הגדוד מתפצל כאשר אנחנו נעים לצד המזרחי של השלוחה ופלוגה א' נעה לצד המערבי ופלוגה ב' נעה מתחתינו וקדימה. המפג"ד נע מאחורינו מאחור.
אנחנו מתחילים בהתגנבות מאובטחת לעבר הבית שהוא היעד שלנו, בין טרסות נמוכות ומטע זיתים קטן. הפלוגה נערכת מאחורי טרסה והצוות שלי מתקדם לכיוון הבית שאנחנו אמורים לקחת. כשאנחנו שוכבים ברחוב לפני הפריצה, עף לנו מעל הראש ר.פ.ג' ומתפוצץ הרחק. מהצד השני של השלוחה מתחילים לשמוע חילופי אש – את הטוק-טוק של M-16 ועונה לו הקלאק-קלאק של קלצ'ניקוב. אין ירי קורב אלינו אבל מתחילים לראות נותבים עפים מעל הראש. מדי פעם מתפוצץ רימון. חוליית החוד של הצוות שלי מתחילה לנסות לפרוץ לתוך הבית. הדלת כמובן נעולה ומנסים לירות עליה עם הנגב. זה לא מצליח ומביאים את המאג קדימה שירה על המנעול (על השיטה עם לבנת החבלה כבר וויתרנו אחרי הניסיון הלא מוצלח בדבל). אחרי דקות ארוכות הדלת נפרצת והצוות מתחיל לסרוק את הבית. זה בית לא גדול עם שתי קומות והסריקה הולכת חלק. כל הזמן הזה יש ירי על הבתים שמעלינו ועל הבתים מתחתינו אבל הפלוגה שלי לא סופגת שום ירי ישיר. אנחנו נכנסים במהירות ומתארגנים בתוך הבית, הצוות שלי בקומה התחתונה וצוות א' בקומה השנייה. חפ"ק המ"פ מתחלק בין הקומות. זה בית קטן עם אזור מוגן של מסדרון פנימי קטן ביותר מה שמאלץ את הכוח להתחלק גם לחדרים חיצוניים. אנחנו מתארגנים להגנה במהירות. אור היום כבר מלא. פתאום מתחילות יריות ממש קרוב. אנחנו מזהים רעש מובהק של קלצ'ניקוב אבל לא מזהים אויב יורה. היריות מתגברות ומתקרבות לבית שלנו. בינתיים פלוגה ב' מבצעת חילוץ לאחור מתוך הבתים שלהם שם הם נתקלו באש חזקה. הם מחלצים לכיוון הבית שלנו ותוך כדי יש מחבל ברחן שרוץ לפניהם ומתחבא מתחת למרפסות של הבית שלנו. אנחנו לא מצליחים לזהות אותו ולא מעיזים לירות החוצה כדי לא לפגוע בכוחותינו. פלוגה ב', במרדף/חילוץ לעבר הבית שלנו יורים כמה כדורים על הבית שלנו ואנחנו צועקים "צה"ל, צה"ל" ואז אנחנו שומעים אותם קוראים "לא לירות על הבית הוורד". הם מקיפים את הבית שלנו ואנחנו שומעים "לא לירות על המשגר" ורק אז אנחנו מבינים שיש משגר "קורנט" במרפסת של הבית שלנו. פלוגה ב' נכנסת לתוך הבית. הבית נעשה ממש צפוף. הם נראים המומים ממגע האש שלהם. יש להם בחור אחד שנפגע תוך כדי החילוץ. רס"ל אהרון יחזקאל, המגיסט של פלוגת המרגמות שצורפו כצוות ת"פ פלוגה ב', חטף כדור בלב ונהרג במקום. יהי זכרו ברוך. גופתו של אהרון מוכנסת יחד עם אחרוני הכוח של פלוגה בית. רק אז אנחנו מבינים שלא לכפר נכנסו אלא למוצב של החיזבאללה. הכפר כולו מלא בתעלות קשר ובעמדות ירי. המסגד במרכז הכפר הוא בונקר הפיקוד של מחלקת החיזבאללה ומתוכו הם ניהלו את הלחימה מול פלוגות א' וב' שהיו קרובות אליו. בין הבית שלנו למסגד לא היה קו ישיר ולכן אנחנו לא יצרנו מגע. פלוגה ב' היו באמצע השתלטות על בית כאשר הם נתקלו מהצד. החברה זרקו את המנשאים שלהם וחילצו בחילוץ שהיה רחוק מלהיות מסודר.
הבית שלנו היה עמדת חירום של החיזבאללה ובמרפסת שלו עמד משגר קורנט עם שלושה טילים מוכנים לירי אל השלוחה ממזרח – שם נמתח ציר הגישה לרק"מ אל הכפר, ציר שגם ממשיך אחר-כך צפונה. אחרי הקרבות של הבוקר שוכחת אש הנק"ל בכפר אבל היא מתחלפת באש ארטילרית ובטילים. אנחנו מבקשים תמונת מצב, איפה נמצאים כוחותינו, איפה יש זיהוי של האויב, ומי לעזאזל יורה את הארטילריה הזאת כל-כך קרוב לבית שלנו כך שכל הבית רועד מההתפוצצויות. אין תשובה. הרגל כואבת לי וכך גם החתך ביד. עייף ומותש משלושה ימים ללא אכילה או שינה כמו שצריך אני צונח בפינה של הבית ותופס כמה דקות של תנומה. ההפצצות נמשכות. פתאום עולה ברשת הפלוגתית המג"ד של הגדוד השני. הכוח שלו נכנס בין הבית שלנו לבית של פלוגה א' ועכשיו הוא רוצה שנצא לסריקות בכפר. המ"פ שלי מברר את זה מול הגדוד ואחר-כך התוכנית הזאת מתבטלת. בצהריים יש דרישה שנצא לחילוץ מיידי. הפקודה ירדה מהחטיבה דרך הגדוד. בשלב הזה אני מגיע לשפל הכי גדול שהיה לי במלחמה. יום שלם ישבנו עם גופתו של אהרון בחדר, הקירות לא הפסיקו לרעוד מפגזים וטילים. כל היום ניסתי לקבל מידע איפה נמצאים שאר הכוחות, מה מצבם, איפה המחבלים ומה התוכניות. אף אחד לא יכול להגיד מה קורה. כשאני מרגיש כי כאן יהיה הסוף שלי וכי כנראה לא אראה יותר את הילד שרק לפני חצי שנה נולד לי אני עולה על ציוד וממתין לפקודה לצאת, מוכן ללחימה בחוץ. אני חושב איך יהיה לילד שלי לגדול בלעדי ואז מגיע פקודת ביטול. מסתבר ששיקול הדעת שוב היה אצל המ"פ שלי שהבין שלכוח יש רק פצועים וקל וההרוג ואין שום טעם לסכן חיילים ומסוק בחילוץ באור יום. הוא מבקש מהמגד לשקול שוב את הפקודה ואחרי חצי שעה הגיע פקודת הביטול. אחר-כך מקבל המ"פ של ב' החלטה שהוא לא יכול להחזיק את הכוח שלו ככוח לוחם בתוך אותו בית יחד עם הפלוגה שלי והוא יוצא לתפוס את הבית ממול. איתנו בבית נשאר רק כוח קטן מפלוגה ב' כדי לשאת את גופו של אהרון החוצה בלילה.
החושך מתקרב וזמן קצר ואנחנו מתכוננים לצאת לחילוץ. פתאום שורקים שני טילים קרוב אלינו. שוב יש ניסיון להבין מי ירה ומתברר שכנראה כלי טייס שלנו ירו על זיהוי של מחבלים אבל פספסו או שהוכוונו לא נכון והטילים פגעו קרוב אלינו – אין נפגעים. בחשיכה אנחנו מתארגנים ואני מורה לאנשים להחזיק ידיים אחד עם השני כדי שאף אחד לא יתעפץ ויישאר מאחור. קצת לפני היציאה אנחנו מבקשים לפוצץ את המשגר ונענים בשלילה. אנחנו עוזבים את הבית ללא ידיעה עם ומתי נחזור לכפר ויורדים לכיוון המנחת.
ליל ה11/08 ויום ש' ה-12/08
שוב ליל ירח מלא. אנחנו יוצאים מהבית החשוך ונערכים בטור ארוך לאורך החומה של חצר הבית עם הכיוון למטה אל הוואדי. ארטילריה יורדת על הצד השני של הכפר. כל הגדוד צועד בטור אחד, כ300 מטר במורד השלוחה, על דרך עפר עד שמגיעים למדרגה של טרסות שעליהם שדה בגודל של מגרש כדורגל המחולק לרוחבו לארבע על-ידי גדרות אבן נמוכות. בקצה השדה יש עץ ומצוק קטן. הפלוגה שלי נערכת בהגנה בין העץ למצוק. הארטילריה יורדת עכשיו על האזור ממנו באנו – זאת אומרת על הבתים שמעלינו. פתאום חתיכת פגז או פיצוץ משני עף בקשת, תוך כדי שהוא מעיף ניצוצות, כמו איזה זיקוק ונוחת כ10 מטר מאיתנו ומדליק מדורה קטנה. אחרי חצי שעה של המתנה, מגיח המסוק מתוך הוואדי, מתחתינו, ותוך-כדי סיבוב של 180 מעלות הוא נוחת בתוך השדה, כאשר בדיוק באותו זמן, שני מטוסי קרב מבצעים צלילה נמוכה לתוך הוואדי ומשחררים נורי הטעיה. המסוק יושב בדיוק 70 שניות על הקרקע – זמן שנדמה כנצח. בזמן הזה מועלית על המסוק גופתו של אהרון, וכן עוד כ3-4 פצועים מהקרב של הבוקר, וגם מורידים מהמסוק ערימה של קיטבגים שבהם אספקה. המסוק ממריא רק כ2-3 מטרים מעל הקרקע, ושוב יעף נמוך של מטוסי קרב שמשחרים נורים והוא צולל אל תוך הוואדי ונעלם. דקה וחצי של רעש הלהבים ואחר-כך שוב חוזרים להלמות התופים העמומות של הארטילריה.
אני מארגן חוליה שתבוא לקחת אספקה מהקיטבגים לפלוגה. הקיטבגים לא מסומנים והאספקה עובדת בשיטת "תפוס כפי יכולתך". הפלוגה שלי ממוקמת יחסית רחוק מנקודת הנחיתה ועד שאנחנו מגיעים נשארת רק כמה שישיות של מים וקיטבג של ציוד רפואי – שרלוונטי לפלוגות האחרות אבל לא לפלוגה שלנו, שעד עתה לא עשתה שימוש בציוד הרפואי שלה. אנחנו עושים קצת החלפות עם הפלוגות האחרות, מארגנים גם קצת אוכל וחוזרים לפלוגה, שם מחלקים את השלל הדל בין האנשים. עכשיו אנחנו אמורים לחזור חזרה לבתים מהם יצאנו, אבל בגלל המחסור במים, הגדוד נע לעבר בית אחד שנמצא בקצה הכפר, שם יש בריכה עם מים. שוב תנועה איטית לטווח קצר של אולי 300 מטר, ואז, אחד, אחד, אנחנו ניגשים למלא מים. השעה כבר מאוחרת ואנחנו עדיין מתבחבשים שם בפאתי הכפר. אנחנו כבר מוכנים לחזור לכפר כאשר שוב משתנות הפקודות. הפקודה עכשיו היא מהר, מהר להתרחק מהכפר כי חיל-האוויר רוצה להפציץ את הכפר. – "אה... חיל-האוויר לא היה אמור להפציץ לפני שנכנסו אל הכפר וספגנו נפגעים?" אנחנו שואלים את הקודקודים. – "אתם צודקים, אבל לא חשוב עכשיו – עכשיו מהר מהר לצאת מהכפר". טוב, אם צריך אז נצא. שני הגדודים פלוס המפח"ט שעלו לכפר לילה קודם יורדים שוב אל הוואדי כדי להיכנס לעמדות הסתתרות בסבך הדליל של השלוחה ממול. בתא שטח, שבד"כ אנחנו מסתתרים בו בסד"כ של פלוגה, תשב עכשיו חטיבה. תוך, כדי הירידה כבר מתחילים להפציץ את הכפר. פצצה ממטוס עושה בום הרבה יותר חזק מפגז ארטילרי, והיא מלווה תמיד באיזה מין ווייש קצר לפני הפיצוץ. הפצצות נופלות במרחק של מאתיים מטר מאיתנו, כל-כך קרוב שאחד מהפלוגה שלי נשרט מרסיס ברגל.
אנחנו יורדים לוואדי בפעם השנייה ועולים לשלוחה ממול. פתאום אני שומע צליל מוכר. אני מרים את האמר"ל ורואה קרנף בטיסה נמוכה מגיע מכיוון דרום מערב. פתאום אני קולט שהדלת נפתחת, ומטען שלם מוצנח ישר למרכז הכפר, שממנו הוברחנו בבהילות רבה קודם, תוך כדי הפצצות מסיביות מסביב. אני חושב שהבנתי את הטקטיקה של צה"ל וחיל-האוויר במלחמה. את האספקה הם יצניחו לאויב, כשהחיזבאללונים יגלו כי הם קיבלו רק טונה, יעלם להם הרצון להילחם, והמילואימניקים? – אלה במילא שמנים ולא יזיק להם מעט דיאטה. כך התכוון חלוץ להכריע את המלחמה ללא כוחות קרקע.
לקראת אור ראשון אנחנו מתחלקים לחוליות, וכל חוליה או חצי צוות, מוצא לעצמו כמה שיחים ומסתתר ביניהם. סוף-סוף משהו מוכר, שתרגלנו בעבר. אמנם לא בעשירית מהרמה הדרושה אבל בכל זאת זה משרה אווירה טובה להיות בשטח הפתוח ולא סגור בתוך בית שנדמה כמו מלכודת מוות. הבוקר עולה ואיתו המצב-רוח. פתאום רואים קצת ירוק וכולם נרגעים ומקבלים קצת יותר בטחון, אחרי הימים הקשים שעברנו. ניתן להבחין בהרס הרב שהפצצות הלילה עשו בכפר אבל גם בעובדה כי בבית שהיינו בו, עם משגר הקורנט במרפסת, לא פגעו.
היום היה יכול להיות ממש פסטורלי, אלמלא טרטור המזל"ט מעל והפגזים שנחתו באזור שמורת הטבע, מדרום לכפר. הפגזים הללו הדליק את העשב היבש של אמצע הקיץ, ובוואדי החלה עולה שריפה לכיווננו. השריפה אומנם הייתה רחוקה ולא היוותה סכנה אבל שימשה תירוץ נחמד, וכך, באמצע היום, יצאנו מהעמדות ועלינו אל חירבת אמיר, הכיפה המפרידה בין דבל לרשף, שם חנו במגנן, שלושה "דובים" (D-9) וביניהם מערום של מנות קרב ומים. עלינו אל הכיפה ואחרי שלקחנו מים ירדנו אל חורשת זיתים שנמצאה במדרון אחורי כלפי רשף אבל כל הכפר דבל היה פרוש לרגלינו. בחורשה, פתאום אנשים הרגישו בטוחים, הורידו קסדות, שכפ"צים, פרשו חולצות רטובות על העצים ואף הורידו נעליים וטיפלו ביבלות. לא ייאמן כי לפני יומיים עוד הצטופפנו כאן בתוך בתים, מחכים לטילים ועכשיו אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו בחורשת "מרכוף", בהמתנה בין תרגילים. רק חסר הגזלן...
לפנות ערב אנחנו מקבלים פקודה. שוב חוזרים אל אותם בתים, אבל הפעם הגדודים יתקיפו בתנועת מלקחיים את הכפר, אנחנו מדרום והגדוד השני מצפון, גדוד שלישי יישאר בחיפוי ועתודה על השלוחה. ההתקפה הגדודית תיעשה הפעם בדירוג, תוך חיפויים בין הפלוגות. הפלוגה שלי מקבלת לכבוש את אותו הבית שהיינו בו, אבל גם בית נוסף, מה שיאפשר לנו: א. לחלק את הכוח ולהקטין את הצפיפות בבתים וכך לאפשר מחייה נוחה יותר במשך היום ו-ב. חיפוי הדדי בתוך הפלוגה וחיפוי יעיל יותר לפלוגות האחרות. לקראת לילה האנשים חוזרים חזרה למשמעת מבצעית, ואחרי שלמדנו היטב את המשימה, ואחרי שהכפר עבר ריכוך אווירי, אנחנו מוכנים "ברבק" לחזור לכפר הארור הזה.
ליל ה-12 ויום א' ה-13/08
שוב נמתח הטור הארוך על השלוחה בדרך אך הכפר רשף. אנחנו מכירים כבר את הדרך בעל-פה. הארטילריה מתגלגלת לפנינו ונוחתת על הכפר ממול, כבדרך שיגרה. הפעם בירידה לוואדי אני ניזהר יותר ולא מחליק. אנחנו מתחילים לעלות לכפר, פחות או יותר באותה דרך שבה עלינו פעם שעברה – שטות מוחלטת אבל כבר לא נישאר כוח למחות. בפאתי הכפר הגדוד מתפצל. הפלוגה שלי נעה אל הבית שיצאנו ממנו לילה קודם. על הדלת השארנו אזיקונים כדי לקבל איזושהי אינדיקציה עם מישהו ביקר בבית בזמן שלא היינו. חוליית החוד מדווחת שהאזיקונים במקום, ומתחילה סריקה באש של הבית. עד עכשיו אין ירי עלינו. אנחנו מטהרים את הקומה הראשונה וחוליית החוד עולה לקומה העליונה. הבית שלנו מטוהר וצוות א' עולה לקומה השנייה לתת חיפוי לפלוגה ב' שתופסת שני בתים מעלינו. הצוות שלי מתארגן לתנועה בקומה התחתונה. כאשר פלוגה ב' מסיימת אנחנו יוצאים קדימה, זורקים כמה רימונים ויורים לתוך מבנה שנמצא בין הבית של צוות אבינועם וחפ"ק המ"פ לבין בית היעד שלנו. בינתיים הגדוד השני מתחיל בפריצה בצד השני של הכפר – כ-800 מטר מצפון אלינו. הצוות שלי מטהר את הבית. זה בית דו קומתי, עם גרם מדרגות חיצוני. הקומה העליונה מסריחה משאריות אוכל מרקיבות שנשארו או מפגר של חתול שחטף בהפגזה. לבית יש חור גדול בחדר בצידו הדרומי – תוצאה של פגיעה ישירה של פגז ארטילרי או הפצצה מהאוויר. לשמחתי יש לבית מסדרון פנימי, יחסית גדול, שבו נוכל להצטופף כל הצוות. למסדרון אין קירות חיצוניים כך שהוא מספק הגנה כלשהי מפגיעת נ"טים ואנחנו נמצאים בקומה התחתונה = הגנה כלשהי מפצמ"רים. כמו בכל בית ערבי יש הרבה שמיכות ומזרונים ואנחנו פורשים אותם על הרצפה שמלאה בשברי בטון מההפצצות. אנחנו מציבים שומרים בחדרים החיצוניים וליד הכניסה ומבצרים את החדרים ברהיטים, מקרר וכו'. אני הולך למטבח וחוזר בלי אוכל אבל עם ערימה של סירים שאני מניח ליד פתח הבית, ובמרפסות שאין לנו תצפית ישירה עליהם, בניסיון לייצר מלכודת רעש שתתריע עם מישהו לא מורשה ינסה להתגנב אל הבית.
תוך כדי ההתארגנות שלנו, עולה השחר על הכפר רשף. שני הגדודים תפסו את הבתים שייועדו להם, ללא היתקלות בחיזבאללה. האם הם ברחו, נהרגו או שהם מחכים בתוך בונקרים במרכז הכפר, היכן שעוד לא הגענו? אני יוצא לפתח הבית ומתאם עם צוות א' ועם פלוגה א', חיפוי הדדי ותיאום קווי ראיה (מה שנקרא כיום נוהל משקפ"ת). נשאר רק לארגן רשימת שמירה ואפשר לתפוס תנומה קלה.
את יום ראשון אני מעביר בשינה ושמירה לסירוגין. בגיחה נוספת למטבח אני מוצא בצל ואחד החברה מכין מעדן – טונה עם בצל. אחרי חמישה ימים של רק טונה – אפילו קצת בצל גורם לטעם חדש לטונה ונותן קצת יותר חשק לאכול אותה. בצהרי היום מגיע המ"פ עם חבורה מצומצמת מהחפ"ק. הם באו לתאם איתנו את התקפת הלילה הבא והביאו איתם את החדשות על הנפגעים הרבים שנפלו ביום שבת ועל הפלת המסוק. יש להם "ורד הרים" ואנחנו מדברים עם הרס"פ שלנו, שנשאר בארץ, שמוסר, בדמעות, ד"ש מהמשפחות. זה רגע מאוד מרגש כשאתה שומע את החיבור לארץ ואפילו עכשיו עולות לי דמעות בעיניים כשאני ניזכר שהוא בישר לנו שהוא דיבר עם כל הנשים והמשפחות בבית והרגיע אותם. במשך היום יש דיווח על היתקלות של אחד הגדודים עם חוליה של החיזבאללה אבל אחר-כך מתברר שזה היה כמעט דו"צ בין שני הגדודים האחרים. לא ידוע לי על היתקלות עם החיזבאללה במשך היום.
ליל ה-13/08 ויום ב' ה-14/08
הערב יורד ואנחנו ממקמים חוליית צלפים בקומה השנייה של הבית כדי לתת חיפוי לחצי השני של הפלוגה, שמתקדם לבית הבא. הלילה אמורים שני הגדודים להשלים את ההשתלטות על הכפר כדי לאפשר לכוח משוריין להגיע עד הכפר ובכך להרחיב את המסדרון הלוגיסטי שיאפשר את תספוק שאר כוחות האוגדה, שביצעו את האיגוף ממערב לנו, במאמץ לכיוון כפרא ויעטר. בשלב הזה כבר ידוע לראש הממשלה שהוא הולך לחתום על הפסקת אש, אבל הכוחות ממשיכים לנוע. ההתקפה הגדודית מתעכבת. יש איחור בלוחות הזמנים והמחלקה שלנו, במקום להתקדם, חוברת לצוות א' והחפ"ק בבית שהם תפסו וממתינה לפקודות. כבר כמעט שלוש לפנות בוקר כשאנחנו מקבלים פקודה לסגת לעמדות שתפסנו יום קודם. לפני שאנחנו חוזרים לבית אנחנו ממשיכים עוד קצת, לפאתים הדרומיים של הכפר, שם מוטלים מארזי האספקה שהפיל הקרנף שתי לילות קודם. האספקה מסודרת בתוך קיטבגים. אנחנו תופסים שני קיטבגים שכתוב עליהם מים ועוד קיטבג של אוכל. האנשים שסוחבים אותם העבירו את הנשק אחורה על הגב והם גוררים או סוחבים את הקיטבגים על הכתף, למרחק של כמאה מטר, חזרה לבית שהיינו בו. לקראת אור ראשון אנחנו שוב בשגרת שהייה בבית.
בחמישה לשמונה עוד נופלים פגזי ארטילריה מסביבנו אבל בשמונה בדיוק שורר שקט מוזר. הפסקת האש נכנסה לתוקפה. אנחנו מתענגים על קופסאות של סרדינים ולחם עבש מתוך הקיטבגים. מגיעות ידיעות שצריך להתכונן לחזרה של אזרחים לכפר. יורדת הוראה לא לפתוח באש לעבר אזרחים אלא רק לעבר חיזבאללה – ממש אנחנו הולכים לחכות ולשאול אותם אם הם חיזבאללה או אזרחים. יורדות התראות על חטיפת חיילים. אני מודאג, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שנקבל פקודה להישאר בכפר. עכשיו, כשכבר ברור כי ההתקפה צפונה נפסקה, אין עוד שום טעם לשהותנו שם. מבחינתי, לצאת עכשיו ולחזור לארץ. למזלנו היום עבר ואף אחד לא הגיע. אחרי הצהריים אנחנו מקבלים את הפקודה להיערך לתנועה חזרה בלילה. עם חושך ראשון אנחנו כבר מוכנים לצאת. סריקה אחרונה בבית לראות שלא שכחנו כלום, ואנחנו בחוץ, מוכנים לחבור לשאר הפלוגה ולצאת מהכפר הארור הזה.
ליל ה-14/08 ויום ג' ה-15/08 והלאה
אנחנו ערוכים בטור ליד הבית של חפ"ק המ"פ. הם יוצאים והפלוגה מתחילה לרדת לוואדי דרך הטרסות ומטעי הזיתים. לאט לאט נצבר כל הגדוד בטור ארוך ואחר כך זה כבר טור חטיבתי. אני יכול לראות את ראשוני הטור כבר במעלה הצד השני, ואנחנו עדיין בפאתי הכפר. אנחנו חוצים בפעם הרביעית והאחרונה את וואדי נאצר. הפעם אין ארטילריה שמתגלגלת מסביבנו ורק נשמע זמזומו של המזל"ט, הרחק מעל. אנחנו עולים חזרה לחירבת-אמיר, היכן שהיה מצבור האספקה, כמה ימים קודם. ליד המצבור הריק התנועה הופכת לשני טורים. בגלל המספר הגדול של החיילים, ובגלל לחץ הזמנים, האנשים הולכים מכווצים, ללא רווחים. אנחנו עוצרים להפסקת שתייה, בפאתי דבל, ליד הבתים שבהם נפגעו לוחמי הגדחה"ן. בן-זוג הברזל שלי לא מרגיש טוב, ואני לוקח ממנו את המנשא, ושם אותו מעל התיק שלי, אך המנשא שלו לוחץ לי אנטנת הקשר ואיני יכול לפרוש את רצועת הנשק על הצוואר. מכאן ועד הגבול, אני כורך את רצועת הנשק על המרפק, ונושא את הנשק ביד אחת. החטיבה מתקדמת על הציר הלוגיסטי חזרה ארצה. עכבותיהם של יותר מ500 חיילים מעלות אבק אדום מהקרקע. כל הזמן אנחנו מריצים התפקדויות כדי לוודא שאף אחד לא החליט עכשיו להתעפץ ולהישאר בלבנון. סוף-סוף מגיע הרגע המיוחל ואנחנו חוצים את הגדר, מספרי ברזל אחרונים ועוד קצת הליכה ואנחנו ליד האוטובוס של הפלוגה. אני מוריד את המנשאים והאפוד ופורק את הנשק. בתחושת הקלה עצומה, והתפרקות של כמעט שבוע מתח, ויותר מזה אם סופרים את הזמן שלפני הכניסה, כל החבר'ה מתחבקים. אין שימחה, תוצאות המלחמה ברורות לנו וגם איבדנו חבר לגדוד. קצת צילומים למזכרת ואנחנו חוזרים למכללה.
במכללה, אחרי מקלחת חמה, ולמרות העייפות, אני עדיין לא יכול להירדם. בשעה 6 בבוקר אנחנו יושבים כל החבר'ה על המרפסת ושותים קפה. חבר מוציא גיטרה ואנחנו שרים את השיר של שם-טוב לוי – שיר אחרי מלחמה. הזריחה מדהימה ביופייה. אני לא רוצה להעיר את האישה כדי שלא תחשוש מהטלפון בשעה 6 בבוקר אז אני רק מתקשר לאבא שלי, שמישהו בבית יידע שהכול בסדר. רק ב9, אחרי שנת בוקר קצרה, אני מתקשר בדמעות לאישה להודיע לה, שזהו, הכול נגמר ואני בא הביתה.
מאוחר יותר באותו יום יש לנו שיחה עם מפקד האוגדה. לרוב השאלות הקשות שהוא נשאל אין לו תשובה. לשאלה, מדוע ניתנה הפקודה המרגיזה, להיכנס ולהסתתר בבתים בתוך כפר, במקום להיערך בשטח הפתוח, הוא עונה כי ההוראה שהוא נתן הייתה הפוכה, להסתתר בשטח הפתוח, ורק אם אין ברירה להיכנס לכפר. מאוחר יותר אנחנו שואלים את המח"ט את אותה השאלה והוא טוען שההוראה להסתתר בבתים באה מהאוגדה. לשאלות אחרות, מדוע לא מוצה הכוח, מדוע לא ניתנו הפקודות בזמן כדי לאפשר נוהל קרב סדור, מדוע לא התאמנו ולא צוידנו כראוי – אין להם תשובות.
בערב נערך טקס זיכרון חטיבתי, ולמחרת, אחרי תחקירים פלוגתיים, שוחררנו הביתה. בימים הקרובים שבנו כדי להזדכות על הציוד וכדי לערוך טקס זיכרון גדודי לאהרון יחזקאל ז"ל. שירת התקווה בסיום טקס הזיכרון של אהרון, הייתה המשמעותית ביותר בכל חיי. |
ראשי
צ'אט
10-07-2007, 21:03
A friend in need 
- is a friend indeed 
). 
מצב כלאיים
