 |
25-07-2007, 22:10
|
|
|
|
חבר מתאריך: 08.04.06
הודעות: 1,390
|
|
כן, בשמחה
באופן כללי לטעמי המקרא יש 3 תפקידים:
השניים הראשונים: מוזיקלי, מראים על הטעמת המילה (מלעיל, מלרע).
אבל את התפקיד הכי הכי חשוב שלהם, רוב האנשים בדר"כ לא יודעים, וזה שהתפקיד שלהם הוא תחבירי. הם מהווים מערכת מאוד מאוד משוכללת, הרבה יותר משוכללת מפסיק, נקודה-פסיק וכו', וע"פ מקום הצבתם בפסוק, בשילוב עם ההירארכיה הפנימית והיחסים בין כל טעם למשנהו, ניתן לפרש את הפסוק נכון, להבין מי זה הנושא, הנשוא, מי אמר מה, מה משמעות הפסוק, ופסוקים שניראים די סתומים בעינינו אם לא קוראים לפי הטעמים ולא מבינים את החלוקה שהם יוצרים, הופכים להיות מובנים.
עכשיו, כשהמורה שלי אומרת שלא שרים את הטעמים נכון, היא לא מתכוונת לזה שלא שרים את התווים נכון, אלא בשירה חייבת להתבטא ההירארכיה בין הטעמים, והיא מתבטאת במספר היחידות היחסי שבהן אתה מפסיק ועוצר (אולי מסלסל באמצע, אבל העיקר לא ממשיך למילה הבאה) אחרי כל טעם, שזה בעצם הדבר שחשוב להבנה הנכונה של הפסוק. כדי להבין את העיניין, הכי טוב זה דוגמה:
נתחיל מהכי פשוטה:
מכיר את השיר של איה כורם "שיר אהבה פשוט"?
אז את המשפט "זה שיר אהבה פשוט", כאשר הוא לא מפוסק, אפשר לקרוא בשתי צורות:
"זה שיר אהבה פשוט"
"זה שיר אהבה. פשוט"
בצורה הראשונה קוראים את זה ברצף והכוונה היא שהשיר פשוט.
בצורה השנייה עוצרים בדיבור אחרי הנקודה ורק אח"כ אומרים את המילה "פשוט". ואנו מבינים שהכוונה כאן היא שהמצב פשוט. לא השיר.
אז לפי העצירה ואורכה אתה מבין את משמעות המשפט, למה בדיוק מתכוונים.
אז בטעמים זה אותו הדבר רק יותר מסובך. אתנח יותר "גדול" מטיפחא, טיפחא יותר "גדולה" מתביר וכן הלאה. כשאומרים שטעם גדול או קטן ממשנהו קודם כל מתכוונים מבחינה תחבירית מי נמצא בתחומו של מי, וזה מתבטא בשירה באורך ההפסקה שאתה עושה אחרי כל טעם.
כדי להבין את הקטע של הביטוי של התחביר/הפיסוק בקריאה בוא ניקח עוד דוגמה פשוטה: יש לך משפט כלשהו בספר. יש לו פיסוק: נקודה, פסיק, מקף וכו'. אם אתה תקרא אותו בקול, תתייחס לפיסוק הזה וזה יתבטא בקולך בעצירות שאתה עושה אחרי כל פיסוק כזה, בנימת הקול, בגובה הצליל ועוד. אתה תיקרא את המשפט וכל אחד שישמע את המשפט יבין בדיוק את המשמעות הנכונה של המשפט. אבל אם יבוא עולה חדש שבקושי למד עברית והוא יצטרך לקרוא את אותו המשפט – הוא יקרא את המילים, אבל בלי עצירות נכונות, בלי נימת קול נכונה, בלי צלילים יחסיים מתאימים, דבר שיצרום באוזן מאוד, ומי שלא מבין עברית ויוכל לנחש את המשמעות של המשפט, לט יוכל בעצם להבין מה אותו עולה חדש רצה לקרוא.
אז נחזור רגע לטעמים: אחרי אתנח אתה חייב לעצור באופן יחסי הכי הרבה מאשר תעצור אחרי כל טעם אחר. נניח שהעצירה אחרי אתנח צריכה להיות 10 יחידות. מכיוון שאתנח יותר גדול מזקף, אז העצירה היחסית שתצטרך לעשות אחרי זקף צריכה להיות שווה נניח 8 יחידות, וההפסקה שתצטרך לעשות אחרי טיפחא תהיה 5 יחידות (כי היא יותר קטנה מזקף), ואחרי תביר תצטרך לעצור 2 יחידות (כי הוא יותר קטן מטיפחא) וכך הלאה. הטעות הנפוצה ביותר בקריאה בתורה ושעוברת מדור לדור היא שההפסקה/העצירה אחרי התביר הרבה יותר גדולה מההפסקה/העצירה אחרי טיפחא, ולפעמים היא כמו זו של האתנח. וזה משנה את המשמעות של כל הפסוק לפעמים. בדיוק כפי שהסברתי עם "שיר אהבה פשוט" או עם העולה חדש. ייתכן שתחשוב שאלו סתם דיקדוקי עניות, כי היום אף אחד מאיתנו לא מסתמך על קריאה בתורה להבנה, יש לנו מפרשים, אז מה איכפת לנו? לא יודעת, לדעתי ההבדל בין לקרוא משהו שקדוש לנו הכי נכון שאפשר, לבין לקרוא אותו לא נכון (זה כמובן אחרי שהבנו שזה לא נכון), זה בדיוק ההבדל כמו לקרוא את המשפט כמו מישהו שיודע עברית לבין לקרוא כמו מישהו שהוא עולה חדש.
_____________________________________
gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
