זמן

"אתה מת?"
"לא"

כל יום מתחיל ככה. התמתחות איטית, השהיה של הזמן. בתוך התא הקטן דברים אמורים להראות גדולים.
ובכן, הם לא.
אם אתחיל לספר למה אני כאן, ודאי לא תישארו להקשיב. כמה פעמים ראיתם פושעים חפים מפשע?
ברגע שאתה נכנס, הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שינוי קצב זרימת הזמן. מה שפעם היה הרוח במפרשים, שטף אדיר של אדרנלין שגורם ללב לפעום הפך למעין שריטה שקטה, חריץ על לוח החיים שמתקדם לאיטו במסלולו.
לפיכך, אני כאן בערך שלושים סנטימטר.
חברי לתא, מודד את הזמן אחרת. עבורו הזמן עצר. הוא מתח את רגע הסוף למשך כל חייו, חי על שיווי משקל עדין, על קצה קיצה של המחט. אתם לא רוצים לדעת למה הוא כאן.
אבל אני רוצה לספר לכם. הוא פרץ פעם לחנות. לכן הוא כאן. איזה טיפש. לפרוץ לחנות כי בדיוק נגמרו לו הכדורים ל9 מילימטר. חוסר דמיון כזה ראוי להנצחה. אני מניח שהסרטוט שלו יישאר לעולם על הקיר כאן, כשיעור שלעולם לא ייגמר. העולם לא אוהב אנשי קצה. העולם מייצר אותם ומפרק בנגיעה עדינה את מארג חייהם כשמתחשק לו. אנשים שפורמים בעצמם את האריג צריכים לשמור את ידיהם לעצמם.
הנהימה הצרודה של הסוהר מרימה אצלי מבט עייף. למה הוא מפריע? הזרם ישטוף גם אותו. הזרם ייזון גם ממנו בבוא הזמן. לא נותר לו -ולי- אלא לחכות. היום בו יבוא. הוא דוגמה נפלאה לבני האדם באשר הם. חיים, מתים, הכל חולף להם בין רגע בלי להשאיר חותם של ממש. איך הם לא מבינים?
אני יוצא מהתא ומחכה לשותפי לתא. אני נהנה לראות את הבעתו כשהוא יוצא לאור, מגלה שהוא עוד לא חש את חודה של המחט. הבעתו מגלה את כל אכזבתו, צביעותו, חוסר יכולתו לעמוד בזרמו של הנהר. הוא מנסה לצלול, רק כדי לגלות שהוא בעצם מנסה זאת במים רדודים. הוא מנסה שלא לנסות.
הוא יוצא בסוף. שפתו שמוטה, עיניו כבויות. הוא מניע את כף ידו הימנית בעצבנות פנימית, מגרד בעדינות את פרק ידו. כתפיו מתוחות, והוא מטלטל את רגליו הדקות כאילו זו הפעם הראשונה שחש באדמה מתחת לרגליו. אני מסופק.
הסוהר חסר סבלנות. אני אפילו לא טורח להעוות את שפתי בבוז. זה הבית שלי. אני כאן אקבע את הלך הזמן. הוא פשוט כופה את עצמו עלי, מאמין שבכך יוכל לשנות משהו. התקווה שבעזרת כוח ניתן לשנות את כיוון הזרם לא ראויה לאדם. האדם נסחף. כל שאפשר לעשות הוא לנסות להתייצב על הרגע.
אבל זה לא משנה, בעצם.
מובילים אותנו אל חדר האוכל. אנחנו אוכלים שם, אתם מבינים. ניזונים כדי להוסיף עוד חריץ בקיר, עוד שריטה על גבי הלוח הנצחי. אני מושך בכתפי. העולם לא זקוק לאמצעים כל כך נחותים. הזמן ניזון על דברים נעלים בהרבה.
אני נושם נשימה עמוקה.



"אתה מת?"
"לא"
"אז צא החוצה"

לאן נעלם המלאך? למה הוא עזב אותי בדיוק ברגע הלא נכון? כמעט שתפשתי אותו. כמעט חשתי את רוך נוצותיו.
אני נוחר נחרת זעף אל הסוהר. הטיפש. הוא מקדיש את זמנו להנצחת הרגע, במקום לשאוף לשיא, למיצוי.
אבל אני לא מאשים אותו. אני מרחם עליו.
בחברה בה הכיוון הוא קדימה, תוצאות מעציבות כמו אלו הן דבר שיש לקבל. אנשים מניחים לעצמם להישטף עם הסחף, עם החלאה. הם שוכחים את מטרת קיומם. אתם שואלים מהי?
הסיום, כמובן.
אלמלא הסיום לדרך לא הייתה משמעות. כל נשימה שאנו נושמים, כל פעימת לב עדינה שאנו מרגישים, מקרבות אותנו אליו. לחיבוק החמים ולמיטה המוצעת הממתינה לנו. למה לתת לה להמתין?
הפעם הראשונה שחוויתי את הקרבה האדירה הזאת הייתה לפני ארבע שנים. הייתי עסוק במה שכל אדם לכוד עסוק בו- נע מכאן לשם, ממקום חסר משמעות אחד למשנהו. נסעתי על הכביש, מביט בעצלתיים באורות המהבהבים של העולם, כאילו יש בהם ממש. דעתי הוסחה, ומבטי החליק אל צד הדרך. כל שראיתי היה פס לבן, ארוך, טהור, מושלם.
ואז הוא נקטע.
נהג אחר, שליח הגורל, חצה את הקו המפריד בין הנתיבים, בין אדם לרעהו, בין חיים של אחד לחייו של אחר. הפגישה הייתה בלתי נמנעת. לא הרגשתי פחד. הדבר האחרון שאני זוכר מאותו לילה הייתה המחשבה "נו טוב. אני מניח שזה היה צריך לקרות מתישהו". וזה קרה, אבל לא באופן שציפיתי לו.
אני עמדתי. עמדתי בחצר לבנה, רגוע, עטוף בשלווה שמעולם לא חשבתי שתיתכן. אני רועד מרוב עונג, עיני פעורות כדי לקלוט את כל האין הזה. איפה אני? מדוע אני רק עכשיו כאן?
אני מתקשה לנשום. ידי חסרות תחושה באופן נעים. אני חש חופשי כפי שמעולם לא הייתי. אני מפקיר את תודעתי לתחושת הקיום השלילי. דעתי מרחפת בכל היקום. אני לא רואה אורות. אני יוצר אותם. כוחות נפשי העצומים יוצרים סביבי ציקלון. רוח הים מפזרת את שערי, ואני נושם את הד הגלים. אני מניף את ידי וים הזמן עוצר. אני שומע לנצח את שירתו הרחוקה.
ואז אני חוזר.
הם, השטנים הלבנים הללו, עבדי הזמן הצבועים, העזו למנוע את זה ממני. הם לקחו אותי מהבית שלי, מהמקום אליו אני שייך. "אתה חי" הם אמרו לי בשמחה. בשמחה מעושה, כמובן. הסיבה האמיתית לכך היא ברורה. הרגש הזה, תחושת הריחוק מהקצה, גורמת להם להרגיש חזקים, גורמת להם להאמין שסירת זמנם מוצקה היא, ותעמוד בכל תלאות הדרך.
את שהקצה מציע הם בטיפשותם דוחים. הם חושבים שהחופש הפראי משתחרר בנגיעה העדינה שבין החיים למוות. כמה הם טועים. הרגש הזה זעיר בגלל שהמוות שמתגלה הוא זעיר. ככל שהקצה מתגלה יותר, האדם משתחרר יותר, ממוצה יותר. מדוע הם לא מבינים?
בזמן השיקום הסקתי מספר מסקנות. הבנתי שכל חווית קצה חייבת להיות מלוות בהבל קיום. מתנת המשמעות שהמוות מעניק באה לידי ביטוי רק אם יש כלי המסוגל להכיל אותה. חייתי חיים רגילים. מניע את רגלי במכאניות, מניח לגופי לפעול במנגנון הטבעי שלו. עצרתי לפעמים וניסיתי לגעת בשעון שבתוכי. כשהזמן הגיע ניסיתי לחוש את מחוג הזהב שבתוכי.
וניסיתי תמיד לשמוע שוב את המיית הים.



"אתה מת?"
"לא"
"אז צא החוצה. אין לי את כל היום."

שני האסירים האלו מהווים את פסגת שגרת היום המעייפת שלי. רוב האסירים ממהרים לנוע מחוץ לתאם, ממהרים לנסות להרגיש משוחררים בתוך הסביבה החונקת בה הם כלואים. אבל הם טועים. לא הקירות כולאים אותם. הם כולאים את עצמם.
סוף סוף הם יוצאים. האחד עם מבט יהיר על פניו, נא לאיטו, כאילו הוא חש שהזמן כולו עומד לרשותו, ממתין לו. השני יוצא וכל כולו אומר שפיפות. הוא ממצה בתוכו את המושג המופשט של הכליאה. קראתי עליו קצת. בחור משונה. ניסה להתאבד בערך כל שבעה חודשים. לא, לא בערך, בדיוק. כל שבעה חודשים. מה הוא מחפש? או מאבד?
לא שהראשון הוא ממש רגיל. מעין תסביך עליונות. בטלן עלוב, שחרץ חריצים על גבי כל בניין ברדיוס שישה קילומטר מביתו. תמיד מתנשא, תמיד עם חיוך רחב על פניו. לא טיפוס חברתי במיוחד.
אני מוליך את שניהם לחדר האוכל. שיאכלו קצת, אולי זה יעזור להם לזכור איך חיים באמת.
אנו מוקפים בשיעורים הקטנים האלו. רחש הים, תחושת המשי החלק, כניסת האוויר אל תוך תוכנו. תחושת הקיום, היא אחד מהדברים המוכיחים לי שאני כאן, שאני אמיתי. היא מזכירה לי שאני אנושי. שני האסירים אוכלים בדממה, שקועים כל אחד בביצה שהם בעצמם נכנסו לתוכה, והם לא יצאו ממנה עד שיבינו זאת. הם משחיתים את זמנם לריק, סבורים שהם יוצרים אותו. הם חושבים שהזמן משרת אותם.
למה הם לא מבינים?
כשהארוחה מסתיימת אני יוצא מהכלא סוף סוף. אני הולך בדרך, היישר אל המקום האמיתי שלי. אני יצרתי אותו. אני שותף בו. החיוך מאיר את פני ואני מרחיב את צעדי. חיי קוראים לי משם. הם קוראים לי לחזור הביתה. האורות הבוהקים לא מעכבים אותי, החריצים בכביש רק גורמים לי למהר יותר. אני בדרך למיצוי האמיתי של הזמן. אני בדרך להתאחד עם הרגש העצום שמאחד אותנו כבני אדם.
אני עומד מול הדלת. אני פותח אותה בשקט ונכנס למקדש החיים. בסלון הם מחכים לי, שלושת המלאכים ועצם קיומי. אני מביט בה, והניצוץ בעיניה והחיוך המשחק בשפתיה כמעט שגורמים לי להתמוטט. איך אדם מסוגל לעמוד באושר כזה?
אני הגעתי הביתה.



כל הזכויות שמורות לישי נחליאל.
הערות והארות יתקבלו בברכה ובלב שלם.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

שבת שלום לך !

כתיבה מעוררת השראה, דמיון.
יצירתי ושנון.
אהבתי.



אתמול, הייתי בשיעור. אני בלימודים רוחניים ... נגדיר זאת כך.
ושמעתי סיפור על חוויה חוץ גופית. יציאת הנשמה. מוות קליני.
אני קוראת את המילים שלך, וקטעים מסויימים התחברו למה ששמעתי אתמול.
העברתי לי תחושה ... צמרמורת.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אבל אני מאוד מנסה להשתפר בכתיבה, ואשמח לשמוע עוד על איזה חלקים אהבת, איזה לא, ומה את חושבת שצריך לשפר.
ובכללי- מה את חושבת על הכתיבה שלי?


ותודה על כל המילים החמות ועל הזמן...
תודה רבה!

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

שבת שלום לך,

האמת - אין לי דיעה. ההבנה של במבנה כתיבה וסגנונות לא משהו ...
אני לא מנסה לחפש מבנה, או דברים שמורה בבית ספר מחפש.
אני יותר מתחברת לאנרגיה שמעוברת דרך המילים.
ברוב התגובות שלי, נראה לי, אני משתדלת להתייחס למשהו שאי אפשר לתפוס.

אז אם בקשת אני אהיה יותר --- ישירה.
בנוסף למה שכתבתי לך, ובגלל שבקשת ממני,
מועברת כאן - זוהי תחושתי, מן אנרגיה של פלצנות מסוימת.
ואת זה הרגשתי דרך הפירוט יתר, המשמעויות העומקות של הדברים.

הייתי מציעה לך - להיות יותר ממוקד, פחות להתפזר עם התיאורים.
הכוונה לא להאריך אותם יותר מידי.

זוהי תחושתי. כמובן שהיא בטלה בשישים.
מה שחשוב באמת, זה איך לך מרגיש עם זה ?.
ומאיזה מקום כתבת את הדברים ?
ממקום שיאהבו אותי, ממקום שיקראו את הדברים שלי, או ממקום של התחברות אמיתית שלך לדברים. זה לא קל לענות על שאלות אלה, אבל הן עוזרות מאוד להפוך יצירה - לאומנות אמיתית.
צריך לתרגל את זה והרבה. בכל תחום.

מאחלת לך הרבה יצירות מכל סוג. העיקר שאת הנשמה שלך נתת שם.
חג אהבה שמח !

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אהבתי מאוד את הכתיבה שלך, את הסגנון שלך, את אופן ההבעה, את צורת ההרכבה של כל משפט והשימוש בדימויים כדי להביע כל מיני דברים.

הייתי צריכה לקרוא את הסיפור שלך פעמיים. לא רק בגלל שמשום מה בתקופה האחרונה קשה לי להתרכז, אלא בדברים מאוד מסויימים, אלא שההתחלה היתה מאוד לא מובנת לי – לא הייתי בטוחה שאני מבינה על מה אתה מדבר, אבל היא היתה מספיק מיסתורית כדי שאקרא הלאה, לנסות ולהבין על מה אתה מדבר בכלל. לא, אני לא מתכוונת לאסיר, אלא למה שאתה רוצה לומר על הזמן ואופיו ומהותו. אולי זו רק אני שלא הבנתי.

הסיפור הלך והתבהר ככל שהתקדמת לקראת הסוף – אהבתי. עשית זאת רבדים-רבדים; לא רק שלושת הרבדים העיקריים (=השיחה) שחושפים עוד טפח בסיפור, אלא בכל רובד עיקרי(=שיחה), דרך המחשבות נחשפים עוד ועוד טפחים על המהות שאתה רוצה לדבר עליה. זה יפיפה וזה כישרון מיוחד מאוד.

הייתי צריכה לקרוא את הסיפור שלך פעמיים, וטוב שעשיתי כך. רק אחרי שקראתי הכל, חזרתי להתחלה והכל פתאום התבהר לי והתחבר לי, כמו מעגל.

אהבתי את השימוש שלך במילים "זמן" ו"אסיר" – כל פעם במשמעות אחרת. אותה אדרת (=המילים זמן, אסיר) בשינוי גברת (=מהות, הגדרה, אופי).

זמן החיים שאתה מדבר עליו לא מדבר על תאריכים של לידה ומוות.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...

הייתי צריכה לקרוא את הסיפור שלך לפחות פעמיים כדי לגלות שאפשר לראות אותו לפחות בשני אופנים. אפילו אחרי פעמיים יש דברים שנשארו סתומים בעיני, ורק כשניסיתי להבין אותם פתאום היו משפטים שעוררו אותי לראות את הדברים אחרת, כו: "החריצים בכביש רק גורמים לי למהר יותר". זה לא המשפט, אלא ההקשר, החיבור לכל מה שהיה כתוב קודם, למהות של הזמן שניסית להעביר.



ראייה ראשונה:

אתה מתכוון לכלא אמיתי. אחרי שעברת את התאונה והשתקמת נכנסת לכלא. השופט קבע שאתה אשם בתאונה, למרות שאתה בעצם חף מפשע..

הסוהר מפריע לך לחלום בהקיץ על אותה חווית מוות מדהימה שעברת.

אחרי האוכל אתה יוצא מהכלא. לא כלא=בית סוהר, אלא כלא פסיכולוגי-נפשי. ההכרח להתנהג בהתאם לחוקים הנוקשים. אח"כ אתה חוזר לחלום בהקיץ/להזות. אבל בסופו של דבר אתה מת.



ראייה שנייה:

לא מדובר בבית סוהר אמיתי. כל הסיפור (חוץ מהתאונה) מתרחש בבית חולים, בשיקום, כאשר אסירים=חולים וסוהרים= (תיראה בהמשך J. זה לא משהו מפתיע).

אתה עדיין מת אחרי האוכל. לפני כן אתה מאבד את הכרתך.

מי שאומר את המשפטים: "אתה מת?", "אז צא החוצה, אין לי את כל היום" הוא האח בבית החולים שמצווה עליך לצאת מהמיטה ולצאת לחצר, לשמש או לחדר האוכל.

התא שמדובר עליו הוא החדר של בית החולים ששניכם (אתה ושתפך לתא) חולקים ושוהים בו.

אחרי חוויית המוות שחווית בתאונה, אתה מבין את לחוות את החיים דרך כל דבר קטן – לראות את אור השמש, להרגיש שאתה נושם, להנות מכל טעימה (ובכל זאת יש הרבה יותר מזה); שותפך לתא לא מרגיש עדיין כמעט כלום מזה. מאוכזב, כבוי, רדוד.

הוא נמצא בבית החולים כי הוא פרץ לחנות וכנראה נפצע.

יש שם גם מישהו שניסה להתאבד כל 7 חודשים.

יש שם עוד איזה בטלן שחרץ חריצים על גבי כל ביניין ברדיוס 6 ק"מ מביתו. לא ברור למה הוא שם. רק מה שברור הוא שהוא חווה ריגוש אמיתי כך שבאמת הרגיש את החיים, בכל ביניין ברדיוס ההוא. ייתכן שהוא אנס או רצח בכל ביניין. מצד שני ייתכן שהוא שכב עם כל בחורה בכל ביניין או סתם משהו אחר שגורם לו ריגוש עילאי. לא חשוב אם זה בית סוהר או בית חולים, לא ברור למה הוא שם, אבל מה שברור שיש לו הרבה חריצים, כלומר הוא חי זמן מאוד ארוך (כמה סנטימטרים?)

רוב החולים/המטופלים ממהרים לצאת ממיטותיהם ומהחדרים החונקים, יוצאים אל השמש, לחצר, לחדר האוכל. העיקר לצאת מהחדר.

בראייה הזו, התגובה העייפה שלך אל מול דבריו של הסוהר היא בדיוק תגובה של חולה תשוש מאוד ואדיש שאין לו כוח להזיז אפילו אצבע, תרתי משמע (בגלל השיקום).





ראייה שלישית:

היא לא נכונה בכלל ולא מתאימה בכלל. היא היתה יכולה להיות נכונה רק אם משמיטים את הקטעים המדברים על חדר האוכל, המתאבד, הבטן, השיקום, מילים כמו "כל יום מתחיל ככה", "שיגרת היום".

במקרה כזה אפשר לקשר הכל לתאונה ולראות הכל כמטאפורה לכל מה שקרה בתאונה ובאמבולנס.

עברת תאונה. מתת. הצליחו להחיות אותך.

מי שאומר את המילים "אתה מת?", "אז צא החוצה, אין לי את כל היום" הוא הפעם חובש של מד"א, אבל אל בהכרח הוא אומר זאת במילים. הוא מנסה להחיות אותך. האם אתה מת? אתה לא מת. אז צא החוצה – חייה, צא אל העולם. או יותר נכון, חזור אלינו אל העולם.

התא=פנים האמבולנס, איפה ששמים את הפצועים.

מכונית אחרת התנגשה בך. ייתכן שהנהג הנוסף הוא בדיוק אותו שותפך לתא. או שייתכן שזה עובר אורח שנפגע גם הוא בתאונה. גם הוא נפצע, ומתברר שהוא פרץ לחנות. כנראה נמלט עם האוטו, והתנגש בך. בצורה כזו הגיע ל"תא"=תוך האמבולנס. אני לא יודעת אם אפשר להכניס יותר מפצוע אחד לתוך אמבולנס. אז מה שאני אומרת נכון רק במידה שכן.

אתה מאבד את ההכרה מידי פעם (חוזר לחוויית המוות - אלא המקומות בהם בראייה הראשונה אתה חולם בהקיץ), אחרי כל משפט של החובש אתה חוזר להכרה, אבל לא רוצה לחזור לחיים. גם אותו שותפך לתא האמבולנס מאבד קצת את ההכרה מידי פעם, אבל זה לא עמוק כמוך. כמו שאתה אומר בסיפור – גודל הריגוש הוא כגודל ההתקרבות אל הקצה, והוא לא התקרב ממש אל הקצה. המוות שלו היה זעיר. אולי הוא רק התעלף.

גם בראייה הזו, התגובה העייפה שלך אל מול דבריו של החובש=הסוהר היא בדיוק תגובה של פצוע או תשוש מאוד שאין לו כוח להזיז אפילו אצבע, תרתי משמע.

בסופו של דבר אתה מאבד את ההכרה והעפם אתה מת, וזאת אחרי שהצליחו להחיות אותך.



סיפור מדהים ביותר וכתוב בכישרון רב.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...

עכשיו מגיעים לקטע הקשה ביותר – ביקורת קשה. היו דברים שהפריעו לי בסיפור וזה חוסר עקביות ובהירות ב+של הגדרות הזמן. זה גרם לי בילבול והפריע לי בהבנת הסיפור. אני פשוט אוהבת שהכל יהיה מושלם מהבחינה הזו. זו השריטה הקטנה שלי. בדיוק כמו שלאסף (AU79) מאוד מפריעות שגיאות כתיב.

הרשה לי להראות לך בדיוק איפה הדברים שהפריעו לי, וסליחה אם זה ייראה לך אכזרי. אני מקווה שזה לא יפגע בך ורק תלמד מזה. כל הביקורת הזאת לא סותרת כהוא זה את העובדה שהסיפור שלך יפיפה, מדהים כתוב בכישרון רב, מקורי, מרתק, ובאמת מעביר את מהות הזמן כפי שרצית להעביר.

אז הנה זה בא: אתה לא חייב לענות לי על השאלות.

חריץ על לוח החיים מתרחש כאשר יש לך שטף אדיר של אדרנלין שגורם ללב לפעום, ריגוש עילאי, וזה כולל חוויית מוות או חווייה קרובה למוות.

האם עוצמת החוויה היא זו שקובעת את אורך החריץ?

החריץ הוא חריץ של זמן. כלומר האורך הכולל של החריצים על לוח החיים הוא הזמן שבאמת חיית.



ציטוט של הסיפור שלך:

כל יום מתחיל ככה. התמתחות איטית, השהיה של הזמן. בתוך התא הקטן דבריםאמורים להראות גדולים.
ובכן, הם לא.
אם אתחיל לספר למה אני כאן, ודאי לא תישארו להקשיב. כמה פעמים ראיתם פושעיםחפים מפשע?
ברגע שאתה נכנס, הדבר הראשון ששמים לב אליו הואשינוי קצב זרימת הזמן. כאן יש לי בעייה מאוד גדולה עם הביטוי הזה "שינוי בקצב זרימת הזמן". באמת, כל מי שנכנס לכלא או סתם מבקר שם חש בשינוי של קצב זרימת הזמן. אבל הזמן הזה נוצר ע"י האווירה שבמקום ותלוי בהתרחשויות הפסיכולוגיות והנפשיות של בני האדם באופן אישי ובאינטרקציה שלהם עם האחרים.

אתה מגדיר זמן=הזמן שבו באמת חיית, חווית את החיים עצמם, בדיוק כמו בחוויה חוץ גופית. אם לא חווית – הזמן לא קיים. לזמן הזה אין קצב זרימה מכיוון שאין לו רצף. זרימה קיימת רק כשיש רצף של משהו. קצב ניתן להגדיר רק בעזרת משהו רציף, לא משהו מקוטע. בזמן שמושפע מהתרחשויות פסיכולוגיות ניתן להגדיר קצב, כי מה שיוצר אותו תמיד קיים ומשתנה ללא הרף – השינויים הפסיכולוגיים והנפשיים. זמן החיים שאתה מדבר עליו מורכב מחריץ(=קטע בעל אורך מסויים=חוויית אדרנלין)+חריץ+חריץ וכך הלאה. קטוע. לא רציף מה שפעם היה הרוח במפרשים, שטף אדיר של אדרנלין שגורם ללבלפעום הפך למעין שריטה שקטה, חריץ על לוח החייםאם אתה 30 ס"מ, אז מה אורך החריץ? שמתקדם לאיטו במסלולו.
לפיכך, אני כאן בערך שלושים סנטימטר. אם לא ציינת מה אורך החריץ, אז אתה חייב לספור ביחידות של חריצים ולא ביחידות של סנטימטרים. דבר שני: 30 ס"מ זה הרבה או מעט? כדי להבין מה פירושם של 30 ס"מ אנו זקוקים לנקודת יחס, ליחסיות. 30 ס"מ מתוך 100 ס"מ? 10 מטר?
חברי לתא, מודד את הזמן אחרת. עבורו הזמן עצר. הוא מתח את רגע הסוף למשך כלחייו, חי על שיווי משקל עדין, על קצה קיצה של המחט. אתם לא רוצים לדעת למה הואכאן.
אבל אני רוצה לספר לכם. הוא פרץ פעם לחנות. לכן הואכאן. איזה טיפש. לפרוץ לחנות כי בדיוק נגמרו לו הכדורים ל9 מילימטר. חוסר דמיון כזהראוי להנצחה. אני מניח שהסרטוט שלו יישאר לעולם על הקיר כאן, כשיעור שלעולם לאייגמר. העולם לא אוהב אנשי קצה. העולם מייצר אותם ומפרק בנגיעה עדינה את מארג חייהםכשמתחשק לו. אנשים שפורמים בעצמם את האריג צריכים לשמור את ידיהםלעצמם את החצי הזה של המשפט הזה לא הבנתי. מה פירוש "צריכים לשמור את ידיהם לעצמם"? הבנתי את המקבילה המוחית והנימה וזה באמת משפט שנון ויפה אבל הפריע לי שמבחינה טכנית הוא לא נכון. אדם שפורם את האריג שלו כמוהו כאדם שכורת את הענף שעליו הוא יושב. במילים יותר פשוטות: הרס עצמי. אבל הרס עצמי נובע מאישיותו ומבנה נפשו של האדם. כדי להפסיק להרוס את עצמו אדם צריך לשנות את עצמו ופירוש הדבר הוא לשנות את דרכיו. אישיותו ונפשו של אדם הם דברים שאינם ניתנים לשינוי. לשנות את דרכיו פירושו להשתמש בצורה אחרת בנתונים הנפשיים שלו ובתכונות שלו. לנתב אותם אחרת כך שלא יהרסו אותו. הידיים של האדם= אישיותו ונפשו. האופן/הצורה שבה הוא משתמש בידיים שלו=דרכיו. אם אדם צריך לשמור את ידיו לעצמו, פירושו של דבר לא להשתמש בהם (זה ע"פ המקבילה), כלומר לא ללכת. פירושו של דבר=לחדול מלהתקיים. אדם לעולם הולך בדרכיו שבחר (מקוריים או שעברו שינוי) אבל לעולם הולך=לעולם משתמש בידיו. הדבר הנכון לומר הוא שעליו להשתמש בידיו אחרת.לאמן את ידיו לבנות את האריג. "אנשים שפורמים בעצמם את האריד צריכים ללמד/לאמן את ידיהם לארוג..
הנהימה הצרודה של הסוהר מרימה אצלי מבט עייף. למההוא מפריע? הזרם ישטוף גם אותו. הזרם ייזון גם ממנו בבוא הזמן. לא נותר לו -ולי- אלא לחכות. היום בו יבוא. הוא דוגמה נפלאה לבני האדם באשר הם. חיים, מתים, הכל חולףלהם בין רגע בלי להשאיר חותם של ממש. איך הם לא מבינים?



.........................


לא שהראשון הוא ממש רגיל. מעין תסביךעליונות. בטלן עלוב, שחרץ חריצים על גבי כל בניין ברדיוס שישה קילומטר מביתו. תמידמתנשא, תמיד עם חיוך רחב על פניו. לא טיפוס חברתי במיוחד.
אני מוליך את שניהם לחדר האוכל. המשפט הזה תמוה. גורם לתהות מי אתה באמת. חשבתי שאתה אסיר – הרי יש לך שותף לתא. למה אתה מוליך אותם? למה הם זקוקים שיוליכו אותם לחדר האוכל? הם זקנים? מצד שני אמרת בחלק הראשון שמובילים אתכם לחדר האוכל. לא אתה הוא המוביל. אז זו סתירה. שיאכלו קצת, אולי זה יעזור להם לזכור איךחיים באמת.
אנו מוקפים בשיעורים הקטנים האלו. רחש הים, תחושת המשי החלק, כניסת האוויר אל תוך תוכנו. תחושת הקיום, היא אחד מהדבריםהמוכיחים לי שאני כאן, שאני אמיתי. היא מזכירה לי שאני אנושי. שני האסירים אוכליםבדממה, שקועים כל אחד בביצה שהם בעצמם נכנסו לתוכה, והם לא יצאו ממנה עד שיבינוזאת. הם משחיתים את זמנם לריק, סבורים שהם יוצרים אותו. הם חושבים שהזמן משרת אותם.
למה הם לא מבינים?
כשהארוחהמסתיימת אני יוצא מהכלא סוף סוף. אני הולך בדרך, היישר אל המקום האמיתי שלי. אנייצרתי אותו. אני שותף בו. החיוך מאיר את פני ואני מרחיב את צעדי. חיי קוראים לימשם. הם קוראים לי לחזור הביתה. האורות הבוהקים לא מעכבים אותי, החריצים בכביש רקגורמים לי למהר יותר. אני בדרך למיצוי האמיתי של הזמן. אני בדרך להתאחד עם הרגשהעצום שמאחד אותנו כבני אדם.
אני עומד מול הדלת. אני פותחאותה בשקט ונכנס למקדש החיים. בסלון הם מחכים לי, שלושת המלאכים ועצם קיומי. אנימביט בה, והניצוץ בעיניה והחיוך המשחק בשפתיה מי היא? כמעט שגורמים לי להתמוטט. איך אדםמסוגל לעמוד באושר כזה?
אני הגעתי הביתה.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...

תודה על הניתוח המעמיק והביקורת המצוינת.
כבר כתבתי פעם, שהדבר שאני הכי אוהב זה שכשאחרים נותנים לכתיבה שלי פרשנות אחרת ממה שאני חשבתי עליה.
ולכן אני מאוד לא אוהב לענות על השאלות ששאלת כאן, כי זה יפריך את הפירוש שלך (לפחות מהצד שלי).
אני אעשה את זה, אבל מתוך הדגשה שאין כאן "נכון", וכל אחד יכול לפרש את הסיפור איך שמתחשק לו.

לגבי הסיפור:
הסיפור מספר על שני אסירים אמיתיים, הכלואים כל אחד בגלל פשעיו (אחד בגלל שהשחית מבני ציבור ואחד בגלל שפרץ לחנות). כל קטע מתאר את הזמן ואת יחסיו עם העולם דרך נק' המבט של האסירים ושל הסוהר שלהם.
האסיר הראשון הוא כזה שחי על שטף הזמן, ובמקום מסוים הוא חש שהזמן מחכה לו. הוא מרשה לעצמו לזלזל באלו שהוא רואה כעבדי הזמן, משום שהוא חש שהזמן מתייחס אליו באופן אחר. החריצים שהוא מתאר זה האופן הוויזואלי שבו הוא תופס את הזמן- מתארך לאיטו נוצר ע"י בני אדם, נתון לשינוי, נתון לשליטה. רואים גם את הצורך שלו בשליטה כשהוא מחכה לסבלו של האסיר השני. לגבי ה"שלושים סנטימטר"- אני לא נוטה לפרטים מדוייקים, זו מטאפורה, לא ממש משנה כמה זמן הוא היה שם.
אדם שפורם את האריג שלו כמוהו כאדם שכורת את הענף שעליו הוא יושב. במילים יותר פשוטות: הרס עצמי. אבל הרס עצמי נובע מאישיותו ומבנה נפשו של האדם. כדי להפסיק להרוס את עצמו אדם צריך לשנות את עצמו ופירוש הדבר הוא לשנות את דרכיו.
האסיר הראשון מבקר את מעשי ההיתאבדות של האסיר השני, ואומר "מי שפורם את האריג (אריג חייו) צריך לשמור את ידיו לעצמו"- כלומר, הוא אומנם חושב בליבו פנימה שהזמן כפוף לו בצורה טמירה כלשהיא, אבל הוא לא מאמין בשינוי כוחני של הזמן. שוב, אני לא נוטה לכזאת סימבוליות מורכבת לרוב {הידים, והזמן כפי שאת פירשנת אותם} (אף על פי שאולי היא נכונה). הקטע שלך שהובא לעיל הוא המסקנה של הסוהר, ואני אגיע אליה אחר כך.
לגבי טענתך- שינוי קצב זרימת הזמן. כאן יש לי בעייה מאוד גדולה עם הביטוי הזה "שינוי בקצב זרימת הזמן". באמת, כל מי שנכנס לכלא או סתם מבקר שם חש בשינוי של קצב זרימת הזמן. אבל הזמן הזה נוצר ע"י האווירה שבמקום ותלוי בהתרחשויות הפסיכולוגיות והנפשיות של בני האדם באופן אישי ובאינטרקציה שלהם עם האחרים.

אתה מגדיר זמן=הזמן שבו באמת חיית, חווית את החיים עצמם, בדיוק כמו בחוויה חוץ גופית. אם לא חווית – הזמן לא קיים. לזמן הזה אין קצב זרימה מכיוון שאין לו רצף. זרימה קיימת רק כשיש רצף של משהו. קצב ניתן להגדיר רק בעזרת משהו רציף, לא משהו מקוטע.
הכל נובע מתוך ההסתכלות של האסיר הראשון על הזמן. מבחינתו החיים סוחפים איתם את מי שלא מנסה לעלות מולם. מבחינתו הוא הצליח בכך, ולכן הוא מרגיש מעל עבדי הזמן ובאופן מסוים גם מעל הזמן עצמו. הוא מרגיש שהוא יכול לבקר מבחוץ את אופן זרימתו וקיצבו של הזמן. מבחינתו הזמן הוא כן רצוף, כן נע, אבל הוא נמצא מחוץ למסלולו, דבר הנותן לו עליונות על הזמן.
האסיר השני:
כאן מתגלה תפיסה אחרת של הזמן. האסיר השני חווה רגע מוות, והוא התמכר לו. מבחינתו כל חייו הם מובלים אל רגע הסיום, ואליו צריך לשאוף. תפיסתו שלו את הזמן היא כמו חבל שצריך לתפס עליו, כלי, שבעזרתו מגיעים אל המיצוי העצמי. הוא מרגיש שצריך לחיות חיי הבל וחוסר טעם כדי לתת לסוף את המשמעות שלו (וכאן הטעות שלו. הוא לא תופס שרק בגלל שהוא חי את חייו היה לסופו משמעות). למרות שהתפיסה של האסיר השני שונה משל הראשון, גם האסיר השני רואה את עצמו כאדון לזמן. הוא חושב שהוא מסוגל להשתמש בזמן כתרוץ להגיע אל מה שהוא חושב שהוא המיצוי- המוות.
אפשר להרחיב על שני האסירים (על ההשוואה בין הדימויים שלהם, על "איך הם לא מבינים" של כל אחד, איפה נמצא הבית של כל אחד וכד'), אבל זה הרעיון בכללי.
הסוהר מהווה את המבקר החיצוני. הסוהר חי בעצם נכון, לעומת שני האסירים. הוא מעריך את חייו, הוא אוהב אותם. לחייו ולזמנו יש משמעות. הוא לא מרגיש שהזמן בורח לו (דבר היוצר עבדי זמן) ולא שזמנו הוא רק כלי לדבר אחר (דבר היוצר עבדי סוף). הוא חי את הדברים הקטנים, שגורמים לו אושר, בשונה מהאסירים שנוטים לתת לחייהם ולזמנם פרשנות שגויה, ולכן הם כלואים לא רק בכלא פיזי, אלא בכלא שהם יצרו לעצמם, והם לא ישתחררו ממנו עד שהם יבינו זאת. כאן המקום לציין את המסקנה של הסוהר לגבי האסירים:
אדם שפורם את האריג שלו כמוהו כאדם שכורת את הענף שעליו הוא יושב. במילים יותר פשוטות: הרס עצמי. אבל הרס עצמי נובע מאישיותו ומבנה נפשו של האדם. כדי להפסיק להרוס את עצמו אדם צריך לשנות את עצמו ופירוש הדבר הוא לשנות את דרכיו. בינגו. לכל אחד מהאסירים יש תפיסה שונה של הזמן והחיים, והסוהר מבין שהדברים הקטנים והחשובים של החיים, האור, המשפחה והאהבה הם הדברים הנותנים לחיים משמעות, והם המעניקים לסוף משמעות עדינה בהרבה. הזמן לא מחכה לו. בשונה מהאסירים, הסוהר לא חושב שהוא אדון לזמן, הוא חושב שהוא שותף לו. הוא, יחד עם זמנו, בונה חיים אמיתיים ומספקים.
אפשר לראות את הביקורת של הסוהר על האסירים גם דרך התיאורים שלו את החיים: שאיפת האויר, המיית הים- הדימויים בהם האסירים השתמשו כדי לתאר את עליונותם על הזמן ואת חיים חסרי הטעם משמשים אצל הסוהר כתיאור של ההנאות הקטנות של החיים, שיש להעריך בפני עצמן, ולא כחסרי ערך או ככלים חסרי משמעות עצמית.
הראיה השונה של כל אחד את הזמן מסתתרת גם במה כל אחד שומע כשהסוהר פונה אליו.
זאת התפיסה הכללית שעליה בניתי את הסיפור.
ושוב תודה על הביקורת והניתוח המרתק.
אני חוזר ומדגיש- כתבתי את כל זה לטובת אלו שמשום מה מעניין אותם למה אני התכוונתי. מבחינתי כל אחד יפרשן את הסיפור איך שבא לו, ולא פעם אני מגלה פרשנות הרבה יותר מעניינת ואמיתית מהפרשנות שלי.

תודה רבה לכולם!

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

גם על ההסבר אני אומרת וואוו!
אני רואה שחלק גדול ממה שלא הבנתי נבע כי לא הבנתי מיהו המדבר בכל חלק, למרות שדווקא נתת רמזים מאוד עבים, אבל לא שמתי לב. חשבתי שמי שמדבר לאורך כל הדרך הוא האסיר שהתמכר לתחושת המוות. לא הבנתי שבחלק השלישי הסוהר הוא זה המדבר. לא חשבתי שהוא דמות שמשתתפת בכלל בסיפור הזה, אלא רק דמות רקע.
אני מצטרפת ל-BAKOLAN - אני גם כן מאוד אוהבת את יכולת הניסוח המופלאה שלך - גם בסיפור וגם בהסבר שנתת לי.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...

כרגיל, הכתיבה מעוררת השתאות.
אני חייב להודות שהפעם הסיפור לא היה מובן לי כל-כך... איני יודע אם זו המטרה אבל אני מרגיש כאילו היו יותר מדי פרטים וקצת מדי הסברים.
למרות הכל היה תענוג לקרוא את הסיפור, אני מתפלא כל פעם מחדש מיכולת הניסוח הנפלאה שלך.