23-08-2007, 12:06
|
 |
אדמין לשעבר
|
|
חבר מתאריך: 28.10.01
הודעות: 42,600
|
|
|
בפינת פכים קטנים: "צ'רצ'יל - שר אוצר קטנוני ותחמן (לא במובן החיובי...)".
הסוגייה של מימון כוחות אימפריאליים בריטיים, שהוצבו במושבות, הייתה סוגייה שהציקה לבריטים
במשך יותר ממאתיים שנה, מאז שהציאו את הסטראט-אפ הנפלא של שליחת אחרים בכדי שיילחמו
עבורך, תוך הצגת זאת כאילו הם בעצם נלחמים למען הגנת בתיהם וחירותם.
לא כל הבריטים חשבו שהגון לדרוש מתושבי המושבות גם לשלם בדמם על הגנת האימפריה - וגם
לשלם בכספם (לפחות לא במובן של השתתפות טוטאלית או כמעט טוטאלית בעלות הכוח
האימפריאלי). ב-1776 עלה להם הרעיון החדשני של דרישה לממן כוח כיבוש, מתושבי 13 מושבות
בצפון אמריקה, במרד ובאובדן 13 המושבות הנידחות ההן...
בארץ ישראל הרעיון הזה שב וקנה לו קונים, וכאשר הוקם חיל הספר, באו הבריטים והעלו רעיון
יפהפה: מכיוון שהכוח מיועד להגנת א"י ועבר הירדן, למה שלא יתחלקו ביניהן בעלותו? רעיון נחמד
וסביר, רק שמכיוון שבריטניה התחייבה ב1923 שהיא תישא בכל עלויות הבטחון של עבר הירדן, הרי
שהיא תצטרך לשאת בחלקה של עבה"י בעלות הכוח (שנקבעה על שליש מסך העלות). חשבו אנשי
האוצר והמציאו שיטת חישוב חדשה: א"י צריכה לשלם שני שליש בכל מקרה, אבל מתוך השליש
הנותר, רק טבעי הוא שא"י תממן גם מחצית מחלקה של עבה"י, שכן א"י תפיק תועלת בטחונית
מהגנת עבה"י, ואת החצי הנותר יממן האוצר הבריטי, כך שא"י תשלם 5/6 מעלות הכוח, והאוצר
הבריטי ישלם ששית. הרעיון נראה היה כנפלא לפקידי האוצר, ולשר הממונה עליהם, ווינסטון
צ'רצ'יל (כן, הוא היה גם שר אוצר...).
אלא שהייתה בעייה: בא"י שהה נציב עליון, שהיה הוגהו ומייסדו של חיל הספר, וגם היה דמות
ציבורית די חשובה בבריטניה - הפילדמארשל, הלורד הרברט פלומר. פלומר היה דמות חריגה:
הוא היה מפקד ארמיה בריטית בחזית המערבית במלה"ע הראשונה שלא ראה סיבה טובה לשלוח
מאות אלפים למות כדי לכבוש רצועה ברוחב מאה מטר, ובלבד שיוכל לציין בגאווה ש"תקפנו".
דבר זו הפך אותו לפופולארי בעיני חייליו (ובעיני הסטוריונים צבאיים, שרואים בו את הגנרל הבריטי
המוצלח ביותר בחזית המערבית), וללא-פופולארי בעיני עמיתיו ומפקדיו.
ויכוח על עניין בטחוני עם אדם כמו פלומר, היה בעייתי מבחינת הממשלה, ופלומר ניצל זאת בכדי
לשלוח למשרד המושבות הודעה שיתפטר, אם תכנית האוצר (אותה קיבל לשנה אחת בלבד),
תהפוך לנוהל קבוע (דהיינו, מימון חיל הספר באופן כמעט בלעדי ע"י "הילידים", שהיו בעיצומו של
משבר כלכלי קשה, אחרי העלייה הרביעית). שר המדינה לענייני מושבות, אורמסבי-גור (ידיד
אמיתי של התנועה הציונית ושל רעיון הבית הלאומי), פנה לראה"מ סטנלי בולדווין בכדי שיתערב
במשבר מול משרד האוצר - ובולדווין אכן עשה כך. הדבר מתרחש בספטמבר 1927.
מאותו רגע אנו רואים את צ'רצ'יל ואנשיו מתנהלים כאילו הרגישו צורך להראות לנו כיצד יכולה
האדמיניסטרציה הבריטית לחבל בכל רעיון מוצדק, כאשר אינו מתאים לה (מעין גירסא לא-סימפטית של סר האמפרי מ"יס מיניסטר"...). במשך שמונה חודשים מושכים באוצר זמן, עד
שצ'רצ'יל משתכנע שהצלחנו לגרור את פלומר מספיק זמן עם איומי התפטרויותיו (שמהם חששה
הממשלה השמרנית באמת ובתמים), והוא שולח לבולדווין את המכתב הבא, ב-28 במאי 1928.
מה בעצם אומר צ'רצ'יל ב-28 במאי? צ'רצ'יל החביב מבשר לנו שפלומר בין כה אמור לסיים
תפקידו בעוד חודשיים ולכן כבר אין לו אופצייה להתפטר מבלי להיראות כמו אדיוט. שר האוצר
החביב גאה לציין כעת שלממשלה אסור להכנע לאיום. המהלך היה יכול להיראות לא נכלולי, לולא
בוצע אחרי משיכת זמן בהיקף היסטרי.
למעוניינים לקרוא את מלאכת המחשבת של האיש, שבמשך שנים סיפרו לנו על ישירותו ותעוזתו:
 |
ראשי
צ'אט
) בביקורת שלך על צ'רצ'יל. אין ספק שהוא היה פוליטיקאי משופשף ומנוסה. אני חושב שהטיעון שלו שאין להבהל מהאיומים של לורד פלומר הוא ענייני, ופוליטיקאי טוב צריך לפעול להשגת מטרותיו. או בוא ננסח את השאלה כך: וכי מה היה על צ'רצ'יל לעשות, כדי לא לקבל ממך מנה אחת אפיים?
מצב כלאיים
