בס"ד
עשיר ביקש לקשט את טרקלינו בתמונה מרהיבה. חקר ודרש והגיע אל צייראמן. אמר העשיר לצייר: "רצוני בתמונה היפה ביותר, הנפלאה ביותר, תמונה, שכל רואיהיוקירוה. רצוני, שתקדיש לה את כל עיתותיך, את כל כשרונך במשך שנה תמימה. ואני מוכןלשלם במיטב. אני אעניק לך מאה זהובים לכל שבוע במשך השנה כולה. ובתום השנה, כשאקבלאת התמונה, תקבל עוד מאה אלף זהובים!"
סבר הצייר וקיבל. העשיר עמד בדיבורו ושיגר לצייר את מאת הדינרים מידישבוע. אבל הצייר לא עמד בהבטחתנו ולא עמל על הציור, כמובטח. הוא מתח את הבד על הכן, משך במכחול מעט פה ומעט שם. אבל רוב הזמן אכל ושתה והתענג על ממונו שלהעשיר.
השנה הלכה והתקרבהלקיצה. העשיר שיגר אל הצייר את משרתו, לקבוע את סדרי העברת התמונה לטרקלינו. הציירנחרד: הן הציור כה רחוק מסיומו! הוא ראה כי מעל בתפקידו, והזניח את חובתו, ומה יעשהביום פקודה, בתום השנה? לפיכך התפנה מכל עיסוקיו ועמל על השלמת התמונה יום ולילה, ללא הפוגה.
היום האחרוןהגיע, הדלת נפתחה והעשיר עמד בפתח עם הסבלים, ועמד משתאה לנוכח התמונה המרהיבה, עוצרת הנשימה!
--------

הנמשל: בראש השנה כרת הקב"ה ברית בינו לבינינו: הוא יעניק לנו שנהטובה ומבורכת, בריאות ומזון, והאדם ינצל את הזמן לתורה, למצוות ולמעשיםטובים.
האדם - את הבריאותקיבל, מן המזון נהנה, אך את התחייבותו שלו קיים בעצלתיים, זעיר פה זעיר שםבלבד.
לפתע ניסר באויר קולהשופר של חודש אלול, והאדם נחרד. הוא השכים קום לסליחות ואמר בלב דווי: "לך ה' - הצדקה". את חלקך שלך בהסכם - קיימת בחשבון צדק מדוקדק, שגרת לנו את פרנסתנו בעתהובזמנה, "ולנו - בושת הפנים", אנו את חלקנו לעסוק בתורה ובמצוות, הזנחנווהפקרנו.
אבל, עוד נותרלפנינו שבוע ימים, נחטוף מה שנוכל, ונשתדל להשלים את החסר.