לכל אחד מאיתנו יש מספר שלבים בחיים שהחלטה (שלנו או של אחרים עלינו)
קבעה את עתידנו בצורה משמעותית, ולעולם לא נדע מה היה קורה אילו היינו פונים ימינה ולא שמאלה.

ספרו על ההחלטות הללו.

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

כשהייתי בן חמש החליטו הורי לעלות לישראל.
היה ברור להם תמיד שהם יגיעו לארץ,
וההחלטה שלהם כי אני (כבן הבכור) אתחנך במערכת החינוך בישראל-
דחפה אותם לעשות את הצעד האמיץ והקשה הזה (מבחינתם).

אין לי מושג איזה בן אדם היה יוצא ממני אילו הייתי חי לא בישראל,
אבל אין ספק בכלל ש-ה-כ-ל היה שונה בתכלית.

אין לי שום ספק שזו ההחלטה המשמעותית והטובה ביותר שהורי קיבלו בעבורי.

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

בשלב מסויים כל אחד מאיתנו יצטרך לקבל אחת כזאת לפחות.

הייתה ללכת עם הלב ולא עם ההגיון
ועכשו, אחרי שנתיים, הרווח גדול מההפסד.
זכיתי

החלטתי (מרצון ובקור רוח) שלא לפנות לשום כיוון שיכול לעשות אותי אדם אמיד (שלא לדבר על עשיר. אם לדייק: בחרתי שלא להכווין עצמי למסלול כזה בכוונה תחילה). בהחלטה עמדתי ואין שום ספק שמסלול החיים שלי שונה לגמרי ממה שהיה לו הייתי בוחר בהיפך. אין לי מושב מה טוב יותר, אגב.

.

יאללה דבר...

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

בבחירה קרת רוח ונקודתית. קשה לי להגיד שבאמת עשיתי החלטה כזו ובטח לא אמציא אותה... הייתי תלמיד מאוד מוכשר וכשרוני בבית ספר תיכון מהטובים שהיו באותה תקופה. הלך לי די חלק, הסביבה הייתה בסדר גמור והיה לי ברור שמבחינת בחירת מסלול לימודים יכולתי לפנות לאן שארצה (פרט למחשבים נטו, תחום שהיה ברור שאין לי בו כישרון או רצון). אמנם אז (סוף שנות ה-80) בגיל 15-18 המודעות לקשר בין מסלול מאוד מסויים ומפורט ובין עתיד מקצועי-כלכלי ברור ומפורט, היתה קטנה בהרבה מאשר היום עד לא קיימת, אבל סביבי לאנשים "ברמה שלי" היה ברור שאם ימשיכו כך, השמיים הם הגבול.

הבחירה שלי היתה להיות מה שאני מכנה "עצלן מערכתי" - אדם שאינו מכניס עצמו למסלול של יחסי גומלין עם המערכת. במהלך השירות הצבאי בחרתי להיות "סתם" לוחם והתמקדתי בלהיות בורג קטן בעל יכולות, ולא בורג גדול בינוני ואז כבר היה ברור לי שישנן שתי אפשרויות: להשתלב במערכת והיא מצידה תתגמל אותי או לחילופין להמשיך להיות בורג קטן, עצמאי, מוכשר אבל כזה שנותן רק מרצון ולא מתוך מחוייבות. כשהתחחרתי לא הייתי מוכן לשמוע על לימודים במסלולים הקשורים בכלכלה (למרות שאפילו כאוטודידקט בכלכלה הייתי כשרוני) ובטח לא על מסלולים אחרים שממילא לא הייתה לי זיקה אליהם. "שרפתי" זמן רב בפקולטה הכי פחות מעשית ובשלב מוקדם כבר ידעתי לאן זה (לא) יוביל.

"לא להיות אמיד" זו מבחינתי תוצאה סבירה שאני מקבל עקב בחירה במסלול מסויים בחיים. "להיות עשיר", אם כבר הזכרנו, זה דבר שאני לא מעוניין באמת כאידאולוגיה, למרות שזה לא על הפרק...

מה שחשוב הוא שבכל אחת מ 3-4 נקודות הצומת שבהן יכולתי לשנות את דעתי, היה ברור לי (יותר ויותר ככל שעבר הזמן) שזו בחירה שיש לה השלכות כספיות.

בכל מקרה: טפו טפו טפו, אני לא מתלונן... כשכיר אני מעריך שבשוק הקיים הסיכוי שאהיה בעשירון העליון לא גבוהה, אבל בדרכי שלי בהחלט הסתדרתי טוב והעולם לא היה לי חשש הקשור במציאת עבודה, שינוי מקום עבודה או פרנסה. אמא שלי, על תקן פולניה, אומרת בכל פעם שאני מזכיר שהסתדרתי לא רע למרות הכל, שסוס לא צריך להיות גאה על זה שהוא יותר מהיר מהחמור...

.

מחוסר עניין או מעניין בתחום שאינו מכניס כסף רב? או מאידיאולוגיה-נגד-כסף?

המקצועות הנ"ל יכלו להיות עבורי, כך אומרים, win win. מתוך הנחה שהייתי מסיים את התואר, הייתי יכול להשתכר יפה מאוד בתוך זמן קצר. הבחירה הייתה לא לפנות לכוון, לא שלא לפנות לכסף.

.

היא בבחירת מקצוע שאתה נהנה בו ושמטבע הדברים לא נהיית ממנו עשירים גדולים,
אז זה "בסדר"...
"אנטי עשיר" זו לא אידאולוגיה בפני עצמה

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

אלא אם כן צמחונות, לדוגמא, זו גם לא אידאולוגיה.

אמנם כשפניתי/לא פניתי לכוונים מסויימים, שכולם קשורים בלהיות שכיר, עניין העושר לא עמד על הפרק, אבל עקרונית (ובלי קשר לנושא הנדון) אני נגד להיות עשיר (כנגזרת של להיות בעל עושר). האמת? אני חושב שזו מין אידאולוגיה, רק שאני לא מקדיש לכך יותר מדי מחשבה...

לגבי השאר: קל להגיד בדיעבד ש"בחרתי במה שאהבתי על חשבון ההכנסה" - אולי זה נכון אצל אחרים אלא שאצלי הבחירה הייתה יותר מתוך חוסר רצון להשתייך למערכת, לא בגלל שהאלטרנטיבה הייתה "אהובה" יותר. מעולם לא הייתי תמים בשביל להאמין שאוכל להתפרנס ממה שלמדתי: היחס שלי לזמן והמשאבים שהוצאתי על אותם לימודים היה שזה הטיול סובב עולם שלא עשיתי (כמו אחרים). היה בי ביטחון כלשהו שאצליח להתברג, עם סבלנות בעיקר, במקומות עבודה מתגמלים, טובים ומספקים. אמנם היו לי בדרך מקרים שבהם הייתי underqualified תרתי משמע (והמשמעות העיקרית, בשבילי, הייתה שהיו מעלי לפעמים 2-3 דרגים שבהם ישבו מנהלים שהיו הרבה פחות מוכשרים ממני וידעו את זה) אבל קיבלתי את זה כחלק מהמחיר.

אגב: את הפער הברור בין מה שיכול אדם להיות (כלכלית) ובין מה שבפועל אתה מרגיש היטב במילואים: אחרי מעל עשור של מילואים, אתה יושב עם חברה בני המחזור שלך, או צעירים יותר - אנשים שאתה זוכר אותם סטודנטים די בכייניים שבטוחים שהמילואים עומדים להרוס להם את החיים, עובדים בשמירה בחברת חשמל וגרים בדירה מתפוררת בת"א, ורואה שכמעט כולם "מסודרים": יש להם את כל הג'אגטים החדישים שניקנו שבוע אחרי שיצאו לשוק, טויוטה בליסינג, טסים בביזנס לכל מיני כנסים שבהם לא עושים הרבה 2-3 פעמים בשנה, גרים בדו משפחתי בבנה ביתך איכותי (+משכנתא, אבל שהם יעמדו בה) וכו' וכו'. ברור לך בנקודה זאת שהיית יכול להיות אפילו יותר קדימה מזה.

מכיוון שחזיתי את ה"דלתות מסתובבות" הזה הרבה מראש (= ידעתי בדיוק שזה יהיה ה"מחיר") אני יכול להגדיר את ההחלטה שלא לפנות לשם כ"משמעותית".

.

ההחלטה החשובה ביותר שלי היתה בגיל בין 5 ל6. בכניסה לבית הספר היסודי .
החלטתי לצפצף על הסביבה החברתית שנאלצתי לצמוח בתוכה, ולחיות את חיי כמיטב יכולתי ללא שום התחשבות באלה שסבבו אותי (כולל מורים ותלמידים) לעגו וניסו להשפיל.
חייתי את חיי למרות ההתנהגות המכוערת ,אני אזכור אותם עד יומי האחרון לרעה, איני מאחל טוב לאיש מהם .
זוכר ולא שוכח , וכשיש אפשרות מזכיר להם ללא היסוס את התנהגותם הנלוזה והמכוערת . אין לי אפילו חצי מילה טובה לומר עליהם . אני חייתי את חיי והגעתי להישגים לא רעים בלשון המעטה למרות מה שקרה.
ההחלטה הזאת שלי היא שהביאה אותי להצלחה במקום לשקוע ביאוש ולהתדרדר ,ולכן היא ההחלטה החשובה בחיי.

אין לך אדם שאין לו שעה.

וחברים טובים יש לך מאותה התקופה?

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

אין לי חברים מאותה התקופה. גם לא רוצה לראות אותם ,למעט אחד שבאמת התנהג אז וגם כיום כבן אדם (מה שקוראים ביידיש מענטש)הגון וישר ואיתו יש לי קשרים נהדרים עד היום קרוב ל55 שנים יחד.
מבחינת עור עבה,
אין לי עור עבה אבל מי שגדל בצורה שאני גדלתי ואינו רוצה להתדרדר -אין לו ברירה אלא ללמוד להדחיק הצידה הפרעות - וללכת עם האמת שלו קדימה.
לא לחנם אני מבין את בעיית העולים מרוסיה ומאתיופיה והזכרתי זאת כאן לפחות פעם אחת בהקשר דומה.
החברה הישראלית כולה נגועה בגזענות (בין סמויה ובין גלויה) ,שחצנות (לרוב חסרת בסיס אמיתי), אגואיזם ובנבזות אנושית מהגרועות הידועות .
מערכת החינוך תורמת לכך המון. חלק בידיעה וחלק מבורות וטפשות .
החריגים בצבע, משקל, מבטא, מוצא ,או מצב כלכלי ומשפחתי וכיו"ב - סובלים סבל רב. (יש כמובן יוצאים מן הכלל אבל הם נדירים מאד ולעיתם יש גם מופעים של רחמנות ותרומות כשהם מהווים עלה תאנה לכיסוי הערווה האמיתית והמכערת.) ומי שרוצה להתקדם ולקדם את עצמו ומשפחתו חייב ללמוד להזיז הצידה ההפרעות וללכת בדרכו למרות הכל.
את זה אני הבנתי אחרי 3 ימים בכתה א'. והחלטתי נכון מבחינתי לפחות.

אין לך אדם שאין לו שעה.

אתה יכול להעריך שבתור אחד שבכיתה א' היה על תקן "עולה חדש" (ראה הודעה 2 לעיל),
חוויתי את מה שאתה מתאר כאן.
אבל בניגוד לך לא הגשתי גט כריתות נגד החברה הסובבת אותי, אלא בחרתי להתמודד.

היה קל? ממש לא.
הצלחתי?- ממש כן....

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

לא רק שהיתי עולה חדש.
אמי ז"ל היתה חולת נפש שחלתה כתוצאה ממה שעברה במלחמת העולם ה2.
התופעות שהיו קשורות במחלתה היו לא נעימות והתגובה החברתית + ממסדית חינוכית היו בזויות ונמשכו כל עוד שהיתי במערכת החינוך.
במקום לסייע לתלמידים כאלה -פשוט ניסו לדרוך עלינו.
לזה אין סליחה ואין מחילה.
עובדה שהצלחתי בדרכי בכלל לא רע .לא חושב שבדרך אחרת היתי מצליח יותר אא"כ היתי מוכן לתת גט כריתות למשפחתי ולאמי. העדפתי לתת גט כריתות לחברה הבזויה שסבבה אותי.

אין לך אדם שאין לו שעה.