 |
26-01-2008, 18:39
|
 |
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
|
פרקים מ"אש על כוחותינו"
אש על כוחותינו
לקראת פרסום דוח וינוגרד השבוע, מציג nrg פרק מספרו של הפרשן הצבאי של מעריב עמיר רפופורט: כיצד ישראל הכשילה את עצמה מול ארגון גרילה קטן?
הלילה בו נשלפו הסכינים
עמיר רפפורט
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://news.fresh.co.il/icons/maariv.gif]
מפקד אוגדה 91, תת-אלוף גל הירש, כבר חשב על היעד הבא: להשתלט על הכפר מרון א-ראס, השוכן על הר בגובה 951 מטר מעל פני הים ושולט על גבעת שקד ועל אזור אביבים. עוד לפני ההסתבכות של מגלן בשקד הצליח הירש לשכנע את הפיקוד בצורך להשתלט על מרון א-ראס. התוכנית הזו נולדה כתוצאה מפקודה שהוריד המטה הכללי לפיקוד הצפון ב-17 ביולי. הפיקוד נדרש לבצע שני מהלכים חודרים לתוך שטח לבנון בכל לילה. בליל הקרב על שקד יצאו לוחמי חטיבת הצנחנים בפיקודו של אלוף-משנה חגי מרדכי לאזור הכפר עייטא א-שעב, ליד מקום החטיפה של רגב וגולדווסר, ואילו גדוד החי"ר הדרוזי, המכונה "חרב", נשלח לכפר מרוואחין, מבלי שנתקל שם בהתנגדות משמעותית.
הפקודה לכיבוש מרון א-ראס ירדה מהפיקוד לאוגדה 91 ביום רביעי בשעה שבע וחצי בבוקר. בהמשך היום הוטלה על האוגדה של הירש משימה נוספת: לשלוח את לוחמי יחידת אגוז לכבוש שמורת טבע שהוקמה למרגלות הכפר ירון, מערבית לאביבים, מול מושב דוב"ב. גם משם נורתה אש רצופה לשטח ישראל. את הפעולה הזו יזמה דווקא אוגדת הצנחנים המובחרת עוצבת האש בפיקודו של תת-אלוף אייל אייזנברג, בתיאום עם הפיקוד. אבל כמעט ברגע האחרון הוחלט להעביר אותה לאחריות האוגדה של הירש לאחר שזה התלונן באוזני אדם: "לא יכול להיות שתתבצע פעולה במרחק של כמה עשרות מטרים מגדר המערכת והיא לא תהיה של האוגדה שלי."
הירש, שהתרוצץ על פני הגזרה הרחבה שבאחריותו, נכנס לעומק המבצע בשמורת ירון זמן קצר לפני שהכוח יצא לדרכו. מי שהיה אמור לפקד על הפעולה מטעם עוצבת האש היה אלוף-משנה דני קס לוין, מפקד חטיבת המילואים המובחרת 551 שלוחמיה טרם גויסו. הוא קיבל לאחריותו את יחידת אגוז הסדירה והורה למפקדיה לתכנן את הפעולה.
קצין נוסף שמצא עצמו מעורב בתוכנית לכיבוש שמורת ירון היה תת-אלוף ארז צוקרמן, מפקד אוגדת מילואים משוריינת של פיקוד הצפון, עוצבת עמוד האש. צוקרמן, נמוך קומה ומחוספס, צמח בקומנדו הימי. הוא היה מפקדה הראשון של יחידת אגוז שהוקמה ב-1995, מפקד שייטת 13 ומפקד חטיבת גולני בזמן ההתנתקות. בתפקידיו הקודמים הוביל צוקרמן אינספור פשיטות בדרום לבנון והכיר כמעט כל שביל באזור. צוקרמן היה מתוסכל מכך שהאוגדה שלו לא הוטלה למערכה. הוא ניסה להידחף ללחימה, אבל בצמרת פיקוד הצפון ראו בו נודניק חסר תקנה. בצר לו חבר לאלוף פיקוד הצפון לשעבר עמירם לוין ולצ'יקו תמיר, שהחליף אותו בפיקוד על אגוז. הם ניסו לחשוב יחד על תוכניות לפיקוד הצפון, אבל לא הצליחו לשווק את רעיונותיהם והיוזמה גוועה.
ביום רביעי בצהריים, אחרי שלוחמי מגלן חילצו את עצמם מהתופת של שמורת הטבע במוצב שקד, התקשר צוקרמן למפקד היחידה סגן-אלוף אליעזר. "אני גאה בכם", אמר לו בטלפון הנייד המוצפן של צה"ל. אליעזר חש כי החיזוק הבלתי צפוי נותן לו כוח לעוד 12 שעות של קרב. זמן קצר אחר כך קיבל גם צוקרמן שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה קצין ביחידה. הוא וארז מכירים היטב מהימים שבהם פיקד צוקרמן על אגוז ועל חטיבת גולני. "אתה בצפון? אני צריך שתבוא", אמר הקצין לארז. וארז בא. מפקדי אגוז רכנו מעל מפות בחניון של יער ברעם, ליד אביבים. שולחנות העץ של הקרן הקיימת הפכו לעמדות חפ"ק. הקצין שהתקשר לארז היה שם, גם מפקד אגוז סגן-אלוף מרדכי כהנא וקצינים נוספים. הם לא נראו מופתעים מן הביקור של מפקד היחידה והמח"ט לשעבר.
בארבע אחרי הצהריים עדיין היה חם, אבל העצים העתיקים העניקו צל. פניהם של קציני אגוז שרכנו מעל המפות החווירו ככל שהעמיקו בפרטי תוכנית ההשתלטות המתוכננת על שמורת הטבע. הם ידעו היטב כי המיומנות הבסיסית של אגוז ללחימה בלבנון נשחקה קשות בשנים שבהן עסקה היחידה, כמו כל צה"ל, בלחימה בטרור הפלשתיני בשטחים. הקרב בשקד המחיש עד כמה כיבוש מתחמי חיזבאללה הוא משימה מסוכנת, אם כי בשלב זה עדיין חשבו ש"שמורת הטבע" היא לכל היותר מערה או בונקר.
לצד האתגר של כיבוש שמורת הטבע הטריד את מפקדי אגוז החשש שהכוחות ייחשפו בדרך, שכן נתיב ההגעה לכפר ירון עבר בשטח נחות מבחינה טופוגרפית. ניתוח השטח העלה שגם ביעד עצמו יהיו הלוחמים חשופים לירי מגבם. "זו משימת התאבדות", אמר סגן-אלוף כהנא. צוקרמן היה מוטרד. "תביאו לי אפוד", ביקש. "אני עולה לאוגדה להתארגן כדי להיכנס עם הכוחות לשטח. מי יודע כמה זמן נהיה בפנים." מפקד האוגדה נראה היה כמי שמצא סוף-סוף את ייעודו במלחמה.
הקצינים באגוז לחלוטין לא סמכו על גל הירש, המפקד שמבחינתם שלח אותם למשימה. אף על פי שהשתתף בפעולות רבות בלבנון כמפקד יחידת שלדג ובשורה של תפקידים שמילא בחטיבת הצנחנים, הרגישו שהוא לא חי כמותם את השטח בלבנון. בעיניהם רק מי שצמח באגוז מכיר באמת כל גבעה וכל נקיק היכרות אינטימית. במקום לשתף את גל במצוקה שהיו בה ולהתייעץ איתו לגבי הקושי בכיבוש שמורת ירון, העדיפו המפקדים להתקשר לצוקרמן ולצ'יקו כדי לשמוע את דעתם.
הטלפונים הניידים המשיכו לצלצל. אחרי שעזב את יער ברעם קיבל צוקרמן שיחת טלפון נוספת, הפעם מחגי פלג (פדידה), המפקד השלישי של אגוז, שהחליף בשעתו את צ'יקו. פלג עזב את צה"ל אחרי סיום תפקידו באגוז ומונה למפקד הימ"מ, היחידה המשטרתית המיוחדת ללוחמה בטרור. כעת ניסה גם הוא להשתלב במאמץ המלחמתי. שני הקצינים, צוקרמן ופלג, שהסתובבו בצפון ללא תפקיד מוגדר, קבעו לשבת על כוס קפה.
במפגש סיפר צוקרמן לפלג על משימת ההתאבדות שמיועדת לאגוז. הם החליטו לנקוט צעדים כדי לסכל את המבצע המתוכנן."דבר עם קפלן", הציע פלג. הרי קפלינסקי שייך כמוהם למה שמכונה "החונטה של (יוצאי) גולני" בצה"ל. צוקרמן קיבל את העצה. הוא פנה לסגן הרמטכ"ל וזה הציע: תגיד לכהנא (מפקד אגוז) שאם הוא חושב שהמשימה בעייתית, שיגיד שהוא לא יכול לבצע אותה. אתה יודע איך זה מג"דים, השיב צוקרמן. תמיד ממלאים פקודות. כהנא לעולם לא יסרב, קבע.
למרות זאת המהלך הועיל. המסר שיש לעצור את הפעולה בירון הועבר מהמטכ"ל לאלוף הפיקוד אודי אדם. הוא בחן בעצמו את התוכנית לכיבוש ירון ואכן פסל אותה. כשקיבל הירש הודעה על כך שהפעולה בירון מבוטלת, חשב לתומו כי מדובר בהחלטה הנובעת מהפכפכות של הפיקוד. קציני אגוז, מצדם, איבדו את האמון בשיקול דעתו של הירש, ולאוגדת הגליל הגיעו שמועות על כך שאנשי גולני חותרים תחתיו. דובר על כך שהם "מתים" להחליף את הירש במשה (צ'יקו) תמיר, שאותו הם מכנים "הדוברמן", כדי שיסתער בראשם על חיזבאללה "עם סכין בין השיניים."
חוסר הפרגון עד כדי איבה בצמרת הצבאית חרג הרבה מתחומי פיקוד הצפון. גם תת-אלוף נועם תיבון, ראש חטיבת תכנון כוח האדם בזרוע היבשה וצנחן בעברו אבל כזה שמעולם לא אהד את הירש, נשמע באותם ימים מותח ביקורת נוקבת על תפקודו של מפקד אוגדה 91. חלק מהאמירות שהשמיעו קצינים נגד הירש מצאו את דרכן לתקשורת. קצין צנחנים בדרגת תת-אלוף שיגר שליח מטעמו, אלוף-משנה, אל אדם, והציע למנות אותו במקום הירש בנימוק שהוא "יודע להילחם יותר טוב." קצין אחר אמר לאלוף: "הטעויות של גל עולות בחיים של חיילים".
אבל למרות הרוחות הרעות צריך היה להמשיך בלחימה. הפיקוד על המבצע הקרקעי המשמעותי הראשון, כיבוש מרון א-ראס, נמסר למפקד חטיבה 300 חן לבני. החפ"ק היה ממוקם באחד הקיבוצים, קרוב לגדר הגבול.
הפעולה במרון א-ראס החלה בלילה שבין רביעי לחמישי, בין 19 ל-20 ביולי. לוחמי גדוד הסיור של הצנחנים, בפיקודו של סגן-אלוף נמרוד אלוני, השתלטו על החלק הדרומי והמרכזי של הכפר. המבנה הבולט ביותר בכפר הוא כמובן המסגד. מערך הלחימה שהקים חיזבאללה מבעוד מועד היה מרוכז בלב הכפר, בחלק הגבוה ביותר שלו. שם היה גם מתקן מודיעין מוסווה שעסק בהאזנה לכוחות צה"ל. בית הספר המקומי, שממילא היה סגור בחודשי הקיץ, מילא את ייעודו כמתחם לחימה בעתות חירום. כעשרים וחמישה לוחמי חיזבאללה התרכזו שם. עוד כמה עשרות היו פזורים באזורים אחרים בכפר.
הקרב דווקא החל בצורה מוצלחת. המג"ד נמרוד כיוון אש טילים ששוגרו מן האוויר ומן הקרקע לעבר שלושים וארבעה יעדים בכפר. חיזבאללה החל לפנות את פצועיו בבהלה לכיוון בינת-ג'בל. החלו להגיע ידיעות על כך שמפקד הכוחות שלהם במרון א-ראס נהרג. במקביל, נפסק סוף-סוף ירי חיזבאללה לאזור אביבים. תושב מקומי שנתפס משוטט נחקר על ידי חוקרי שבויים מיחידה 504 של אמ"ן. הוא הוביל את החיילים למבנה שבו היתה תחנת ההאזנות של חיזבאללה, מחוברת לאנטנה אזרחית לכאורה. הציוד שהתגלה בתוכה היה מפתיע באיכותו. מקורו היה באיראן, והוא לא היה מבייש אפילו את יחידת ההאזנות של צה"ל. התברר כי מהמקום הגבוה הזה האזין חיזבאללה לצה"ל עשרים וארבע שעות ביממה, לא רק לרשתות הקשר ולטלפונים של היחידות בגבול הצפון, אלא גם לכוחות שפעלו בשטחים. דברים שנאמרו במרחק מאות קילומטרים יורטו שם ונרשמו. ברשות אנשי המודיעין של חיזבאללה היו תיקים מפורטים על הגזרה ועל מפקדי צה"ל. תיק עבה במיוחד הוקדש לגל הירש, שאחריו נערך מעקב צמוד.
חוויות האינתיפאדה עדיין היו צרובות בראשיהם של המפקדים. בצה"ל רצו לראות במרון א-ראס תמונת ניצחון מובהקת, כמו התצלום של מאות פלשתינים מניפים את ידיהם בכניעה ומוסרים את נשקם בלב טול-כרם במהלך מבצע "חומת מגן" באפריל 2002. המשטרה הצבאית אפילו קיבלה הנחיה להכין באופן בהול מתקן כליאה במחנה פילון שליד ראש-פינה כדי לקלוט שם את מאה אנשי חיזבאללה הראשונים שייפלו בשבי.
כשהאיר בוקר חדש על מרון א-ראס, ביום חמישי, שוחח הירש בטלפון עם המג"ד נמרוד, וזה סיפר לו שחייליו ספרו 13 גופות של מחבלים. הירש מיהר לדווח על כך בגאווה בלתי מוסתרת לרמטכ"ל: "הקרב מתנהל מצוין! יש 13 גופות!" עבור חלוץ זו היתה בשורה מצוינת. הוא רצה להציג לציבור ולדרג המדיני את צה"ל במיטבו.
הרמטכ"ל התקשר לאלוף אדם ודחק בו להעביר תמונות של שבויים ושל הרוגי חיזבאללה. אלוף הפיקוד התקשר לסגן-אלוף נמרוד כדי לבקש תצלומים. כמה מהלוחמים היו מצוידים במצלמות דיגיטליות, במסגרת נוהל המכונה "תיעוד מבצעי". המג"ד לא התלהב מהרעיון: "המפקד, אנחנו לא מוכנים לסכן חיילים בשביל להביא תמונות של גופות", אמר. הוא סיפר כי סיירת הצנחנים צילמה מספר תמונות של אנשי חיזבאללה הרוגים וביקש להסתפק בכך.
"אם מדובר בסיכון של חיילים כדי לצלם, אז לא צריך. אתה צודק", ענה לו אדם.
כישלון המשימה להביא תמונות רבות של הרוגים לא תרם ליחסים העכורים בין אדם לבין חלוץ. גם לא לתדמית של הירש. בקריה בתל-אביב תהו האם באמת נספרו בשטח 13 גופות או שאדם סתם התרברב. כעסו גם על כך שלא נתפסו במרון א-ראס שבויים למעט עוברי אורח מזדמנים ששוחררו מיד.
ואז התחילו העניינים להסתבך. מעטים מול רבים, אך מאומנים ומצוידים טוב יותר מאשר המחבלים הפלשתינים בשטחים, סירבו אנשי חיזבאללה במרון א-ראס להיכנע. הצנחנים חשו מצוקה וביקשו סיוע. שני טנקים של צה"ל נפגעו מטילים ששוגרו לעברם בלב הכפר. זו היתה הסיבה לכך שהמח"ט חן לבני ביקש תגבור כוחות. גל הירש, שהיה במיפקדת האוגדה בבירנית, החליט לשלוח לשטח את יחידת אגוז. בדיעבד טען הירש כי התגבור נועד מבחינתו כדי "לנצל הצלחה" וכדי "להעמיק את ההישג." אלא שמפקדי וחיילי אגוז לא ממש הבינו שהם הולכים למשימת "ניצול הצלחה". להפך.
מפקד היחידה מרדכי כהנא קיבל הודעה: "רוץ למיפקדת חטיבה 300, יש הסתבכות במרון א-ראס." כשהגיע לחפ"ק ניגש היישר למח"ט לבני. "הכוח מסובך. חייבים לנסות לעזור לו", אמר לבני. "הם נמצאים בנקודה בחלק הצפוני של הכפר. תיכנס ותכריע את הקרב." "להיכנס באור יום?" השתומם כהנא. "כן. כמה שיותר מהר. אין ברירה. חייבים לחלץ אותם. בלילה כבר לא תהיה רלוונטי", השיב המח"ט.
השעה היתה עשר בבוקר. כהנא, אחד המפקדים האמיצים בצה"ל, חובש כיפה זעירה וכמעט בלתי נראית ואחיינו של מנהיג תנועת כך שנרצח הרב מאיר כהנא, לא שקל אפשרות של סירוב פקודה. גם כך הוא אכל את הלב על שיום קודם לכן לא שש לצאת למשימת כיבוש שמורת הטבע בירון.
בשעה אחת בצהריים כבר היו לוחמי אגוז בפיקודו מרוכזים ברחבת בית הכנסת העתיק בברעם. ביום השמיני למלחמה, היחידה המיומנת ביותר בצה"ל ללחימה בלבנון - גם אם לא מאומנת מספיק - עמדה להיות מוטלת לקרב בפעם הראשונה. שלוש פלגות. תרמילים על הגב, מכשירי קשר, אלונקות, כלי נשק. תדרוך אחרון מפי המפקד ויציאה לדרך. ברגל. שעתיים וחצי אחר כך כבר היו בתוך התופת.
הכניסה של אגוז לתוך מרון א-ראס בצהרי היום נקלטה על ידי תצפיתני חיזבאללה בגזרה. המרחק בין המבנים בתוך הכפר גדול. אין מדרכות או צמחייה. מפקד אגוז כהנא ומפקד גדס"ר הצנחנים אלוני לא הספיקו להחליף אפילו מילה, אף על פי שפעלו במרחק של כמה מאות מטרים זה מזה.
בסביבות השעה שלוש וחצי אחר הצהריים החל הקרב הקשה. לוחם מפלגה ב' של אגוז נהרג בהיתקלות מול מחבל בפתח בית בכפר. כוח מפלגה ג', שעליו פיקד רב-סרן בנימין (בנג'י) הילמן, זיהה תנועה של רכב חשוד שנסע צפונה לכיוון בינת-ג'בל כדי לפנות פצועים. החיילים פתחו לעברו באש וכנראה שפגעו, אבל לפתע קלטו שהם נמצאים על מדרון, חשופים לאש מטווח רחוק של חיזבאללה. כעבור כמה שניות שוגר לעברם טיל סאגר נגד טנקים. מעופו של הטיל איטי. אפשר לראות אותו מתקרב כשהוא משאיר מאחוריו שובל אש דקיק, אבל אין מספיק זמן לחמוק ממנו.
הפגיעה היתה קטלנית. בנג'י נהרג, ואיתו נהרגו שניים מחייליו. ההתקפה נמשכה. יהונתן וולסיוק, שניסה להגיע לפצועים, נעלם לפתע. הכמות הגדולה של הנפגעים, ובעיקר החייל הנעדר, גרמו להיסטריה. הטלפון של גל הירש הוצף בשיחות מהפיקוד. פקודות נסיגה בהולות הועברו לכוחות בשטח, אך בוטלו מיד. מאותו רגע, המשימה העיקרית היתה חילוץ הנפגעים ואיתור החייל הנעדר.
החשכה ירדה. כהנא ביקש להקפיא מצב. הוא לא היה מוכן לעזוב בלי הלוחם החסר. החשש הגדול היה שיהונתן נהרג ושגופתו תיפול לידי חיזבאללה. לוחמים זחלו, תוך סיכון עצום, לעבר בתים שקרסו מפגיעת טילי נ"ט כדי לחפש אחר חברם. פצצות תאורה שנורו ממרגמות סיפקו אור קלוש, אך הכרחי. אלוף הפיקוד אדם הרגיש שהעסק לא מתפקד. הוא הגיע לחפ"ק וראה את המח"ט לבני יושב בעיניים פעורות ששידרו הלם. בלי שיהיו לפניו מפות מוגדלות של הכפר או תרשימי קרב.
ברקע בהקו פצצות התאורה, שירדו מעל מרון א-ראס בטפטוף בלתי פוסק. כל פצצה צנחה לאיטה כמה שניות עד שכבתה. "למה אתם יורים פצצות מרגמה?", תמה האלוף. "זה לא אנחנו, זה חיזבאללה יורים", השיבו לו אנשי החפ"ק בלי לדעת את תמונת המצב האמיתית. "אם זה חיזבאללה - תהרגו אותם", אמר אדם. הוא התקשר מזועזע לגל הירש. "אל תדאג, הכל בשליטה", אמר הירש, בלי שידע מהיכן מדבר האלוף. "תגיע לחפ"ק מיד", שמע מהצד האחר של הקו.
"אני אוציא לך את הכוחות ממרון א-ראס", אמר אדם כשהירש הגיע. בלי הקדמות מיותרות. זה היה רגע האמת ביחסי שני המפקדים הבכירים. משקעים שהצטברו במהלך ימים רצופי כישלונות עמדו להתפרץ.
"אודי, אודי, אודי", מלמל הירש את שמו של האלוף. נסערים התרחקו שניהם מאוהל החפ"ק ונעמדו מאחורי סילו, מיכל מתכת ענקי המשמש את חקלאי הקיבוץ. עייפים וכואבים, לא הרימו הירש ואדם את הקול. "תפסיק לדבר איתי על כל פצוע ועל כל הרוג", אמר הירש. "המלחמה תיגמר עם 250 הרוגים ו-1,500 פצועים, והיא תהיה ארוכה. צריך להתנהג כמו במלחמה", הוסיף. "או-קיי", ענה לו אדם, "יהיו הרוגים, אבל אין סיבה לתרום אותם עכשיו אם אפשר לחכות."
הלחץ על אדם מלמעלה היה לא פחות כבד מאשר על הירש. תוך כדי השיחה ליד הסילו צלצל הטלפון הנייד המוצפן. הרמטכ"ל היה על הקו. כשאדם דיבר איתו הוא לא ידע שהרמקול במכשיר הטלפון בקריה בתל-אביב פועל. חלוץ לא היה המאזין היחיד. חבורת קצינים מהמטה הכללי הקיפה אותו. אדם התבקש למסור מהם מהלכיו הבאים. "יש אפשרות שנכבוש את בינת-ג'בל ואת עייטרון (היישובים הסמוכים) כדי לתת מענה רחב יותר, ויש אפשרות שנשלים רק את כיבוש מרון א-ראס", אמר אדם לחלוץ. "תן לי זמן להחליט. אני מטפל בזה." אחרי שהשיחה נותקה לגלג סגן הרמטכ"ל קפלינסקי על אדם. "הוא מציע לכבוש את כל דרום לבנון", אמר.
בתום השיחה עם אדם נשאר הירש בחפ"ק והשכיב את חן לבני לישון, פשוטו כמשמעו. המח"ט, אחרי שמונה ימים רצופים כמעט ללא שינה, היה מותש לגמרי. הירש הוביל אותו לעבר ג'יפ האמר עם מיגון פלדה, שחנה מאחורי החפ"ק. "תשמע, אני בסדר", ניסה לבני להתנגד בקול רפה. אבל מפקד האוגדה התעקש. "אתה חייב לישון", אמר וחיבק את לבני בחום. הוא כיסה אותו בשק שינה ונתן פקודה לקשר האישי שלו: "לא משנה מי יתקשר, אל תאפשר לאף אחד להעיר את חן."
אחר כך חזר לחפ"ק, שלח גם את קצין המודיעין של החטיבה לתפוס תנומה ואמר לקצינים שנשארו: "יש לנו כמה משימות לבצע, אבל קודם כל צריך למצוא את החייל הנעדר."
כעבור שעתיים שוב שוחח אדם עם הרמטכ"ל בטלפון. "החלטתי לקחת למרון א-ראס את חטיבה 35 (הצנחנים). שמתי בחפ"ק את מפקד האוגדה, את הירש", דיווח. בשלב זה איבד חלוץ את הסבלנות. "מה פתאום הבאת את מח"ט 35 וגם את מפקד האוגדה? למה שני מדרגי פיקוד?", הטיח הרמטכ"ל באלוף הפיקוד. "אתה לא מבין", השיב אדם. "הבאתי את מפקד האוגדה כדי שיעשה פה סדר, כדי שהוא אישית יפקד על הקרב. זה מצב של התערבות מפקד, לא מדרג פיקוד נוסף."
כשהתעורר לבני משנתו הכוחות הלוחמים במרון א-ראס כבר לא היו תחת פיקודו. האלוף אדם הורה להעביר את הפיקוד על הלחימה בכפר לידי מח"ט הצנחנים. מרדכי קיבל את ההודעה כאשר היה עם חייליו בגבעה בפאתי עייטא א-שעב ותכנן כיצד לפגוע במחסני תחמושת בלב הכפר באמצעות טילי לאו. שינוי המשימה אילץ אותו לקפל את כוחות החטיבה מאזור הכפר אחרי יומיים של הכנות. בסופו של דבר הותקפו רק מטרות בודדות.
בכל אותו לילה, בטייסת המפעילה מטוסים ללא טייס במרכז הארץ, שקד טייס מילואים ואיש היחידה לאיתור נעדרים (אית"ן), רב-סרן חן, על עשרות תצלומי אוויר ששוגרו ממרון א-ראס , בניסיון לאתר את החייל יהונתן וולסיוק. החיילים נשלחו לבדוק סימנים מחשידים שעלו מן התצלומים. אחרי 18 שעות של מאמץ רצוף נתגלה בצילום כתם שנראה כרגלו של חייל מבצבצת מבין הריסות חומה שקרסה בכפר. חיילים נשלחו לנקודה שזיהה חן, חפרו בידיהם בין לבני החומה ההרוסה, ולחרדתם אכן מצאו שם את גופתו של יהונתן. התברר כי נפגע מטיל כאשר רץ לחלץ פצועים ליד החומה, וזו קרסה עליו.
רק בליל שבת, כשגופתו של יהונתן הוחזרה לישראל, הסתיים הסיוט של אגוז. הלוחמים לא תרמו רבות למאמץ המלחמתי הכולל במרון א-ראס, אבל חזרו המומים. מפקד היחידה הסכים לסגת רק אחרי שקיבל ממח"ט הצנחנים את המשימה לכבוש למשך כמה שעות שטח בכפר, כדי שחייליו לא ירגישו שלחמו לשווא. "בואו לא נתעסק בשיקולים של מי שהכניס אותנו", אמר סגן-אלוף כהנא לחייליו מאוחר יותר, כאשר פרקו את כלי הנשק שלהם בשטח ישראל. "קיבלנו משימה, פקודה. עשינו הכי טוב שהיינו יכולים."
הקרב במרון א-ראס הביא לשיאה את הביקורת שנמתחה בקריה בתל-אביב על בכירי פיקוד הצפון. קפלינסקי חזר ואמר לחלוץ: המצב אינו יכול להימשך כך. חלוץ ביקש לדעת מהי מערכת היחסים בין אלוף הפיקוד למפקד אוגדה 91. הוא התקשר לאייל בן-ראובן, סגנו של אלוף פיקוד הצפון במלחמה, שהיה באותו יום במיפקדת אוגדה 91 כדי לסייע לגל הירש. "נכון, יש מתח בין אודי לגל", אישר בן-ראובן באזני הרמטכ"ל. "אבל אל תדאג. אני פה. יהיה בסדר."
למרות זאת פקעה סבלנותו של חלוץ. הוא החליט לפעול בניגוד לתפיסת העולם שלו, שעל פיה יש להעניק גיבוי למפקדים כמעט בכל מצב. וגם בניגוד לאחד הכללים העתיקים ביותר, הנהוג עוד מימי הרומאים, לעשות הכל כדי להימנע מהדחת מפקדים באמצע מלחמה כדי לא לפגוע ברוח הלחימה ולא לגרום למפקדים אחרים לעסוק בהישרדות אישית במקום בניהול הקרב. למחרת בבוקר הודיע חלוץ בטלפון לאלוף פיקוד הצפון: "החלטתי להדיח את גל הירש."
אדם התקשה לסנגר על הירש מכל הלב, אחרי שהתלונן בעצמו שיש איתו בעיות וכי אינו ממושמע. הוא ביקש מאייל בן-ראובן, שכבר חזר למיפקדת הפיקוד, לרדת אליו לבור ושם בישר לו על החלטת הרמטכ"ל. בן-ראובן היה נסער. "אל תסכים להדחה בשום פנים ואופן", אמר לאדם. הוא האמין שלמרות כל הביקורת עליו, הירש הוא מהמפקדים הטובים של צה"ל. "אין דבר כזה שיפטרו את גל, זה לא מוצדק", הוסיף בן-ראובן.
הדחתו של הירש סוכלה. חלוץ לא הלך עד הסוף. הירש לא היה אמור לדעת על ההתרחשות הזאת מאחורי גבו, אלמלא הודעת טקסט, אס.אם.אס, שקיבל מבתו הבכורה מאורי. "אבא, שים לב", כתבה הנערה וסיפרה על רמזים שקלטה מהתקשורת שלפיהם מעמדו של אביה מעורער. הירש התקשר לאלוף בן-ראובן כדי לברר אם השמועות על הכוונה להדיחו נכונות. "היה משהו כזה", השיב בן-ראובן בלי לנדב פרטים. "עזוב, זה מאחורינו. מה שחשוב עכשיו זה המשך הלחימה."
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
