11-09-2007, 08:03
|
|
|
|
חבר מתאריך: 02.10.02
הודעות: 751
|
|
|
פרשת האזינו - רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א
בס"ד פרשת האזינו
רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א
בפתיחת שירת האזינו אומר משה רבינו: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקינוּ" מהפסוק הזה לומדים חז"ל (ברכות כא'.) מצוות ברכת התורה שלפני הלימוד.
משה אומר לישראל: כשאני קורא בשם ה', דהיינו: מלמד אתכם תורה, תברכו אותו ("הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקינוּ") על התורה שאתם לומדים. כך מסביר הרב נבנצל שליט"א. (עיין רש"י שם פירוש נוסף).
נחלקו הראשונים האם חיוב מצוות ברכת התורה הוא מדאורייתא (הרמב"ן, החינוך, רשב"א) או שדרשה זו היא אסמכתא בעלמא וחיוב ברכת התורה הוא רק מדרבנן.
כך או כך שואל הרב: איך אפשר ללמוד מפס' זה שחייבים לברך על כל לימוד תורה? הרי הפס' אומר "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא" דהיינו: כשאזכיר תוך כדי לימוד תורה את שמו של הקב"ה רק אז חייבים לברך, אבל אם לא אזכיר את שם ה' מניין לנו שצריכים לברך? למשל: קריאת התורה בחנוכה "בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר" וכו' (במדבר ז' יח') לא מוזכר בקטע זה שם ה'. וכן ביום השלישי, וכן ביום הרביעי וכו'. מאיפה נלמד שגם על קטע שלא מוזכר שמו של הקב"ה חייבים לברך ברכות התורה?
אומר הרב: אפשר לתרץ על פי דברי הרמב"ן בהקדמה לפירושו על התורה שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה: ממילא כל מילה של תורה שאנו מוצאים מהפה היא בבחינת "שֵׁם ה' אֶקְרָא".
אבל הרב מתרץ תירוץ נוסף על דרך הרמז: ידוע שבתורה שבכתב ישנם כ"ד ספרים. אם ניקח בחשבון את דברי הגמרא (שבת קט"ו) שפסוקים "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה.." וכו' "וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה.."(שם י' לה' לו') הם ספר בפני עצמו יוצא שבמקום חמישה חומשי תורה ישנם שבעה חומשי תורה וממילא בסך הכל עשרים ושישה ספרים כמיניין שם ה' (י'-ק'-ו'-ק').בת קטחשבון את דברי הגמרא חינת "ים מהפה היא בבחינת של הקבך לברך
והנה התורה שבעל פה מחולקת לשישים ושלוש מסכתות, ואם ניקח בחשבון שמסכת כלים מחולקת בתוספתא לשלוש בבות הרי שיש לנו שישים וחמש מסכתות כמיניין שם אדנות
(א-ד-נ-י = 65) הרי שבכל מקום שנלמד, הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה תמיד נלמד "בשם ה".
ועל דרך הפשט מסביר הרב: מה המשמעות של השם? חז"ל אמרו שה' התפאר בעיני המלאכים על חכמתו של האדם הראשון: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם" (בראשית ב', כ') "חכמתו מרובה משלכם שהוא יודע לתת שמות" (במדבר רבא) (עיין עלון פר' בראשית תשס"ז). לכאורה מה החוכמה הגדולה לתת שמות? צריך אולי קצת כח דמיון וזהו!
התשובה היא: חכמתו של האדם הראשון היא בזה שידע להתאים לכל בעל חי שם המורכב מאותיות שצירופם מתאים למהות של אותו בעל חי. השם סוס מתאים רק לסוס ומבטא את מהותו הפנימית. מהפסוק הזה לומדים חזאלֹהֵינוּ. אם האדם היה קורא לסוס אריה לא היה שום קשר בין השם למהות הפנימית של הסוס.
דוד המלך אומר "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא"(תהילים קמ"ז, ד')
שבח גדול משבח דוד המלך את הקב"ה על קריאת שם לכוכבים. גם כאן אפשר להסביר שלמרות מספרם הגדול אין אפילו שני כוכבים עם תפקיד זהה בבריאה. לכל כוכב תפקיד משלו. רק מי שיודע מה תפקידו הרוחני והגשמי של כל כוכב בבריאה, הוא מסוגל לקרוא להם בשם שמתאים למהות הפנימית. את זה רק הקב"ה יודע: לתת להם שמות שמתאימים למהותם.
לאור האמור לעיל יוצא שהתורה כולה היא אכן שם ה'. בשבילנו, שאנו בשר ודם ולא יכולים להשיג בשכלנו את מהותו יתברך, התורה היא שם ה'. היא מבטאת בשבילנו משהו ממהותו יתברך. התורה מלמדת אותנו על אופן ההנהגה האלוקית בעולם. ואם כן התורה כולה היא שם ה' ובכל מילה שאנו לומדים בה מתקיים "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא". כי בכל מילה אנו לומדים משהו על הנהגת הקב"ה בעולם. כל אחד ואחד לפי דרגתו ולפי הבנת שיכלו מקיים בלימוד "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא".
מצד שני הפסוק אומר: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם"(בראשית ה', א') דהיינו: התורה מבטאת את מהותו של האדם. וזה לא סותר את מה שאמרנו לעיל משום שהאדם נברא בצלם אלוקים. ואם התורה מבטאת את מהותו יתברך (במידה שאנו יכולים להשיג) ממילא היא מבטאת גם את המהות שלנו. כלומר: התורה היא הרצון הפנימי שלנו.
המצוות שהקב"ה מצווה אותנו בתורה הם מתאימים במדויק לנשמתנו. אלא שלפעמים היצר הרע מצליח לשבש את דעתנו ולהטעות אותנו. אבל ככל שנהיה דבקים בתורה ובמצוות נהיה דבקים בקב"ה יותר ויותר.
ישנם עוד שתי דרכים להשיג את הדביקות בקב"ה: דרך התפילה שהיא באה במקום הקורבנות. מי שהיה מביא קורבן לבית המקדש היה צריך להרגיש שכל הנעשה לקורבן היה אמור הכהן לעשות באדם עצמו. אלא שהקב"ה לא מעוניין בקורבן אדם. "רחמנא ליבא בעי" ובעצם, אותה ההרגשה חייבת להיות בתפילה, הביטוי הכי קרוב לרגש.
והדרך הנוספת היא להדבק לקב"ה על ידי המעשים, לרדוף צדקה וחסד שהם עיקר המטרה בבריאת העולם.
"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם"(משלי כז', יט') אפשר להסביר פסוק זה גם ביחס לקב"ה עם האדם. במידה ואנחנו נלך בדרכים הללו: דביקות בה' ובתורתו, דביקות במצוות ועשיית חסד, הקב"ה יחזיר לנו כמים הפנים לפנים, בחסד וברחמים בצדק ובמשפט.
שבת שלום וגמר חתימה טובה
יצחק חלבה
לעילוי נשמת אברהם בן טאוס ת.נ.צ.ב.ה לעילוי נשמת רחל בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה..
לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ת.נ.צ.ב.ה. לעילוי נשמת שרה בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת שושנה בת מרכדה ת.נ.צ.ב.ה. לעילוי נשמת יעקב בן בהייה ת.נ.צ.ב.ה.
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
