|
יום סיירות יולי 2007 מאמר.
שלום לכולם.
כמו שאני חיפשתי מאמרים לפני היום סיירות, לקבל מושג על מה שלא הולך, ושאתה נתקל לפעמים בטקסטים לא ברורים אתה אומר לעצמך "אין מצב שאני לא אכתוב אחד". אז הנה היום הזה מנקודת המבט שלי. השתדלתי לכסות את כל מה שקרה לי, ואני מצטער אם נפלו אי דיוקים(כי מן הסתם נפלו, רק עכשיו התפנה זמן לכתוב את המאמר כמה חודשים אחרי) אבל עשיתי פה את המקסימום לתאר את מה שהיה מהנקודה מבט שלי. פירטתי את כל מה שאני זוכר, אז לא להתייאש באמצע הטקסט.
עוד אני רוצה לציין. הויכוח אם המאמרים פוגעים ביום עצמו. המפקדים רומזים שיודעים שכולם מבררים את הפרטים באינטרנט\קבוצות הכנה וכדומה. המאמרים באמת נותנים איזושהי פרופורציה על המאמצים, אבל זה לא מה שיחזיק אותך או ייתן לך את הכוח לצאת לספרינט הבא. אין שום עניין להיות תמימים, עדיף לקרוא ולדעת מה ילך, בשביל להתכונן נפשית ופיזית ליום סיירות. אני מעריך שפעם גם החבר'ה ידעו מה יהיה, כי אחד הולך למיון והחברים יושבים איתו ומבררים מה היה. אז נכון, זה היה פחות פרוץ, אבל עדיין ידעו ואין טעם להתמם.
קיבלתי כבר בתחילת השמינית(כיתה י"ב) את הזימון, ובגלל דחיית גיוס בסוף עשיתי אותו ביולי 07(אחרי שנה וחצי מהמועד המקורי). אתה מקבל זימון להגיע ב16:00 למכון וינגייט ליד נתניה. למרות המלצות מחברים להגיע כמה שיותר מאוחר בשביל להמנע מעבודות וטרטורי רס"ר למיניהם השתדלתי להגיע בזמן, ולא יצא כ"כ. הגעתי ממש באיחור, ולמי שזה קורה לו, זה באמת לא נורא, עושים לך קצת פרצופים, מגיעים כמה חיילים ממדור סיירות שעושים לך קצת פרצופי דיסטאנס ומכניסים אותך. למעשה באמת נמנעתי מהעבודות רס"ר כי היינו בקבוצה האחרונה.
עוברים מן שרשרת כזו של וידוי פרטים אצל החיילים של המדור אתה רושם על החולצה שלך(הלבנה שהיית צריך להביא) את המספר שקיבלת שילווה אותך לכל המיון, אח"כ שאלון רפואי יש בדיקת דופק, ואח"כ רופא שמאשר את הנתונים. לפעמים הוא מעכב כמה חבר'ה, בגלל כל מיני נתונים בעיתיים, אבל לרוב זה נגמר בטוב, אז אין כ"כ מה להלחץ.
פה יש גם מילוי של שאלון העדפות כאשר אתה מסמן את סדר העדיפויות שלך, שלוש אופציות, שייטת, מטכ"ל וחובלים. הפקיד מהמדור מסביר גם את הפרוצדורה של צוות אוויר(הגיבוש מוקפא אם אכן עברת את היום סיירות, ואם סיימת את התהליך בצוות אויר אתה תמשיך את המיונים כרגיל).
בזמן הזה נמרח המון זמן, ואין כ"כ מה להתכונן אליו, פשוט לזרום עם מה שהולך שם. אתה מניח את התיק בסככה, ואוספים את כולם לקבוצה אחת.
מגיע מדריך, אומר לכולם שלום בנחמדות(להבדיל מהפקידים של המדור סיירות) הולכים אחריו לשער האחורי ומתחיל לעשות חימום ברוח טובה. קופצים קצת והוא מבקש להמציא כל מיני משפטים. "ביום סיירות- אין בחורות" וכו' כיד הדמיון הטובה עליו עושים טיפה חימום לרגליים ולידיים. רצים איזה קטע של הלוך חזור(קטע מגוחך, כמה חבר'ה שם נתנו ספרינט של החיים, חימום- לא צריך לעשות הרבה פוזות, וגם, זה חימום בדיחה והוא לא באמת חימום. סתם לצאת ידי חובה).
מבחן בר-אור
נכנסים דרך השער לחורשה כזאת. אצלנו בא בחור עם חולצה של השייטת והסביר על מבחן שכיבות שמיכה. המבחן מתבצע בזוגות, כ"א לוקח בן זוג שאיתו הוא יעשה את המבחן. כאשר אחד מבצע ואחד שם אגרוף על האדמה וסופר ירידה(בקול) אך ורק אם החזה של המבצע נגע באגרוף(לפני כן מכניסים חולצות למכנסיים בשביל שהם יוכלו להשגיח אם באמת ירדת עד הסוף). עושים את התרגיל, צבא של מדס"יות ומדריכי כושר מסתכלים אם אתה מרמה. לפני כן הבחור הזיר שהוא לא רוצה לראות בעיות אמינות כי זה הדבר האחרון שהם מחפשים וכו'. מסיימים את השכיבות שמיכה, עוברת מד"סניקית ורושמת את התוצאות(עפ"י מספר החולצה שלך). ואז הבן זוג השני מבצע את השכיבות שמיכה.
סיימנו ועוברים הלאה. בא מדריך כושר אחר(חולצה של מטכ"ל) שמסביר על אופן ביצוע כפיפות בטן. שוב, אותם זוגות, יש מזרנים כאלה על האדמה. הבן זוג שלך מחזיק את הרגליים ואתה מבצע עליות עם ידיים משולבות אחרי העורף והוא סופר בקול. כאשר אסור להתעכב מספר מסוים של שניות על הקרקע או במצב למעלה. שוב, צבא שלם של מד"סניקיות ומדריכי כושר מסתכלים כל הזמן לבדוק אם מרמים, אז לא לנסות לרמות(ובכללי לרמות זה לא יפה ) לתרגיל מוקצבים שתי דקות וזה דיי הרבה זמן. מסיימים את התרגיל ושוב עוברת מד"סניקית ורושמת את התוצאות. והבן זוג השני עובר לבצע.
לא ביג דיל, התוצאות בממוצע נעות בערך ל40+ שכיבות שמיכה(עד למטה, טובות), ובסביבות ה60 כפיפות בטן. אני הייתי דיי בשוק מהתוצאות, כי לי היה בראש שאנשים מגיעים ברמות כושר ממש טובות ליום הזה וזה היה לי מוזר.
מסיימים, את הרישום ויוצאים מהחורשה למסלול אלפיים, עושים מקצה של בערך 40 חבר'ה לריצה. פה חשוב לתפוס מקומות בקו הראשון, כי אחרת אתה נתקע באנשים אחרים ויותר קשה לעקוף בריצה. אז דיי חשוב לתפוס מקומות מקדימה. יוצאים לריצה שמקיפה שדה גדול. ארבע צלעות 2 של אדמה ו2 של אספלט. חשוב להשקיע במבחני בר-אור(וגם חשוב בכללי להשקיע בכל מה שמבקשים ממכם לעשות ביום הזה, וגם בכללי). מגיעים לסוף ומקבלים מספרים לפי סדרי הגעה. בסוף יש מים לשתות מעוקב צבאי גדול.
דגש- חשוב מאוד לעשות פה מתיחות קפדניות, שבטעות לא ייתפסו השרירים כי זה יקשה בהמשך.
כמו כן, הרבה אומרים שהריצה היא יותר מאלפיים, גם אני הרגשתי ככה. אבל זה לא ממש משנה, פשוט צריך להשקיע ולנסות להגיע במקום כמה שיותר טוב. לא נראה לי נכון להתאמן ספציפית על מודל מדויק של בראור. צריך פשוט להתאמן בריצות.
הסתיים החלק הפיזי של היום הזה.
בהמשך הערב יש ארוחת ערב, הולכים לקבל שק"שים צבאיים ומשחררים אותך לשינה. הם מדגישים ומאיימים שמי שיפריע לישון וכו', יירשם ואולי אפילו יישלח הביתה ועוד כל מיני הצהרות בסגנון. אז, לא להפריע, כי באמת אנשים רוצים לישון, ושוב אמרתי, כדאי לעשות מה שאומרים לך.
במהלך הערב הם כל הזמן אומרים שמי שמרגיש לא טוב שייפנה אליהם, ושיכול להיות מקרה התייבשות ומי שייפרוש במהלך היום לא יקבל פעם שניה ומי שידווח עכשיו על רפואי יוכל לקבל פעם נוספת.
אני אישית לא הצלחתי לישון, כי הייתי חולה עוד מתחילת היום. שתיתי כמויות מטורפות של מיים במהלך הלילה, ופשוט לא הצלחתי לישון. כאבי ראש וכו'. אבל מה שחשוב, זה שהמון אנשים לא מצליחים לישון בגלל התרגשות ואולי בגלל שישנו הרבה לפני. אז זה לא כזה ביג דיל. אבל שינה נותנת כוח, אז רצוי באמת ללכת לישון ולא להתחיל לדבר עם כל החבר'ה שאתה מכיר.
היום עצמו
4:30 בבוקר, המדריכים מעירים את כולם ומתחילים מסדרים על פי זמנים. כמו שציינתי לא ישנתי כל הלילה אז לפני הספקתי לדחוף איזה חפיסת שוקולד לאנרגיה. יש טעימה של לחם עם שוקולד\ריבה. לא רצוי לאכול הרבה! חבל שתקיאו או שיהיה לכם בחילה. מפקד של היום סיירות מדבר, ואומר שמי שלא מרגיש טוב שילך ברגע זה אל החובשים. ושזה יום מאוד קשה ואינטנסיבי ושמי שלא בשיא שלו אין מצב שהוא יעבור את היום ועוד כל מיני אמירות מהסוג הזה.
מפקד מקריא את המספרים של אנשים ולאיזה קבוצות הם משתייכים(כמו שזכור לי היה 16 או 20 קבוצות עם בערך 16אנשים כל קבוצה, אבל לא כל הקבוצות היו אותו דבר). מקריא מספ' קבוצה ואלי את כל אנשים ששיכים אליה והם רצים ומסתדרים ליד הציוד שלהם. הוא מסיים, מגיעים המפקדים של הקבוצה, חבר'ה שמנמנים עם טיפה חיוך על הפנים.
יש שלושה מפקדים. אחד מחובלים, אחד ממטכ"ל ואחד מהשייטת. אצלנו המפקד היה מחובלים הוא מדבר והשאר סתם מסתכלים עליך. הם קוראים שמות ועוד פעם שואלים אם כולם מרגישים טוב(לי כל הזמן ממש כאב הראש והיה לי טיפה חום, אבל הייתי במועד האחרון ויהרג ואל יעבור מבחינתי היה לדחות את היום לינואר, כי אני כבר אחרי דחייה ארוכה של הגיוס. אבל זה לא מומלץ וכדאי לא להכנס למצבים כאלה ולא לדווח, אפילו שאין כוח לעשות את היום מחדש והכל. זה פשוט מסוכן). מתארגנים על הציוד(2 אלונקות צוותיות, 16 שקים ריקים, 3 ג'ריקנים מלאים במים ו16 אתי חפירה- כל זאת פרי מעשי ידם של העבודות רס"ר מאתמו). ומתחילים ללכת לכיוון הדיונות, הולכים ופתאום את רואה אנשים רצים כמו משוגעים על דיונות תלולות ממש, מראה לא מלבב במיוחד כשאתה מבין שאתה עוד כמה דקות תהיה באותו מצב. אנחנו הולכים עם המדריך ופשוט לא מוצאים דיונה פנויה, ממשיכים הלאה, הלכנו כמה מאות מטרים ומצאנו איזה דיונה. מדובר בערך ב40 מטר של עליה, חול דיי טובעני. מישהו עולה למעלה והמפקד מראה לו איפה לתקוע את חפירה.
תיזוזים
המפקד אומר שהיום הוא אישי, ולא צריכים לעזור והכל. ממנה חנת"ר(חניך תורן). אומר לנו לעמוד בשורה ומילה אחת, קצרה, שמסתתר מאחוריה דיי הרבה נאמרת – "צא!". אז רצים מקיפים את האת וחוזרים. המפקד שואל את החנת"ר "כמה זמן לקח?" הוא אומר זמן, המפקד מוריד חמש עשרה שניות ומזניק שוב, לא עומדים בזמנים, וככה חוזר חלילה חמש שש פעמים.
ספרינטים
המפקד מזכיר לנו, שצריך לעקוף את האת חפירה מימין ולהגיע בחזרה. ואומר שמרגע זה התוצאות יירשמו. יש לציין שכאן כבר כולנו מתנשפים ובהחלט מרגישים מאמץ. הוא מסביר שעומדים בסדרי הגעה(הראשון עומד הכי רחוק מהדיונה והאחרון הכי קרוב לדיונה, לא יודע אם זה במתכוון פשוט ככה זה יצא) והמטרה להגיע ראשון. שתי שניות "צא!". ככה עוד חמש פעמים. עוצרים שניה. המפקד מסביר שהוא עכשיו עושה מקצה שיפורים. הוא רוצה שכ"א ישפר את המיקום שלו בלפחות מקום אחד. שואל אם כולם מבינים, שפולטים שכן. עוד פעם המילה המחורבנת הזאת "צא!". מגיעים, בודקים אם שיפרת הוא קצת מסתלבט עלינו, ו"צא!" ככה עוד כמה פעמים. פה באמת מתחיל הקושי הפיזי- אני אישית הגעתי בלי כושר בכלל, אתה באמת מנסה להשקיע את כולך אבל תמיד יש מקום לעוד. האבסורד אצלנו היה שהדיונה היתה מאוד צרה, כלומר במקביל אי אפשר כמעט לעקוף, לכן מה שקורה שאם הגעת אחרון רוב הסיכויים שתגיע באחד המקומות הראשונים. הוא עושה את המקצה שיפורים סביב 4 פעמים.
חוזרים, כולם בהחלט עייפים. המפקד מסביר שמעכשיו יהיה סדרי הגעה, ורק הארבעה הראשונים יירשמו. שואל אם הבנו, עונים שכן, ויוצאים לספרינט. פה באמת הרגשתי שכולם עייפים ופה לדעתי באמת התחיל הקרב האמיתי. נותנים ספרינט למעלה, מיותר לציין שזה לא ספרינט ספרינט כי כבר עייפים אז רצים למעלה בריצה מהירה כמה שיותר. פה נעלמו לנו שני חבר'ה. היו כמה חבר'ה שהיו יחסית טובים, אחד בחור שעבר טייס ודיי ניצנץ. חוזרים על התרגיל. פה הקושי האמיתי מגיעף ואסור לוותר, ובטח שלא לפרוש, צריך לזכור שזה נגמר, וצריך לשים את הדגש כל הזמן להיות הכי טוב מול העיניים.
פה צריך לזכור וזה מה שהלחיץ אותי לפני היום סיירות. אתה לא מתחרה עם מכונות, אתה מתחרה עם אנשים. אומנם אנשים בכושר שספציפית אלי הגיעו בכושר הרבה יותר טוב, אבל זה אנשים. ולכולם קשה. אז פשוט צריך לעשות את המקסימום ולהגיע במקומות טובים. באמצע התרגילי ספרינטים יש כמה עצירות מהג'ריקנים הצוותיים. המפקדים שואלים כמה פעמים אם מישהו לא מרגיש טוב. ספציפית אצלי השלפוחית שתן מהלילה נתנה את סימניה ואני חייב להשתין, אני מקש רשות להשתין, ואני מקבל מבט מהמפקד והוא אומר "אתה רוצה את יכול ללכת להשתין", אני מבין את הרמז, הוא שואל "אתה עדיין רוצה להשתין?" אני "אם זה כרוך בפרישה אז לא" המפקד "יופי. צאו!". מגיעה העצירה המיוחלת ואני יכול ללכת להשתין.
מיותר לציין, שבכל מהלך היום המדריכים פשוט רושמים ורושמים. לא מפסיקים לרשום, אני אישית לא שמעתי מהם מילה. חוץ מהבחור מהשייטת שבספרינטים מדגיש כל הזמן לעמוד ישר(אתה מגיע מהספרינט ואוטומטית אתה נשען על הברכיים). אישית הצלחתי לעמוד בזה, ועם קצת מאמץ זה לא כזה ביג דיל לעמוד מיד אחרי עם ידיים משולבות אחרי הגב, ורואים שזה נותן אצל המפקד מהשייטת נקודות זכות.
אלונקה סוציומטרית
אומרים שהחלק הזה הכי חשוב. אני לא יודע, אני לא רוצה להגיד דברים שאני לא בטוח בהם. לי כל הזמן לפני היום קדחו לי ש"העיקר שתגיע לאלונקה", הגיוני מאוד שזה נכון.
המפקד אומר לנו למלא במהלך העצירה 4 שקי חול ולסגור אותם. ההפסקה נגמרת והמפקד מסביר, שיש מקצה של ספרינטים. כאשר הוא אומר שלא חובה לקחת את האלונקה. הוא שואל אם מישהו יודע איך לוקחים אלונקה והבחור מטייס שנצנץ ללא הפסקה מתנדב להסביר וששואל אותו המפקד הוא אומר בצנעה איך שהוא היה בגיבוש טייס ועבר. המפקד אומר שגם יש 2 ג'ריקנים צוותיים שאותם צריך לקחת. בפועל כולם יודעים שתמיד צריך לקחת את האלונקה ואם לא את הג'ריקנים ולכן מי שמגיע ראשון הולך לאלונקה והחמישי והשישי לג'ריקנים. אצלנו לא ראיתי מישהו שהגיע ולא לקח את האלונקה. אני אישית לא מבין את התרגיל, כי לי לדוגמא ספציפית הרבה יותר קשה הסיבולת מאשר ללכת עם המשקל של האלונקה בעליה. אבל ניחא, זה התרגיל אז עושים.
מסתדרים כמו בהתחלה, והמפקד נותן "צא!" רצים ומגיעים חזרה. כשכולם מגיעים המפקד אומר צא, ומי שעם האלונקה והג'ריקן הולך למעלה וחוזר. כשחוזרים עם האלונקה מצטרפים לאלה שעומדים על הקו(שחזרו מהספרינט), ויוצאים לעוד ספרינט ככה שמי שמגיע ראשון לוקח ת'אלונקה והרביעי והחמישי לוקחים ג'ריקנים. וחוז חלילה, פה להפתעתי הלא כ"כ רבה, החבר'ה שניצנצו מההתחלה כולל אהובנו הטייס פתאום לא מגיעים, ופתאום במקומות האחרונים. אני גיליתי גם עוד טיפ, כשאני חוזר אני תמיד הולך בשורה כמה שיותר קרוב לעליה שאני אפתח ראשון, זה עוזר ממש.
אחרי כמה ספרינטים המפקדים רואים שאני עליתי על זה ואחרי כל ספרינט מסדרים אותנו בשורה שווה מול הדיונה, ונותנים פקודה לצאת. פה הרבאק מבחינתי היה להגיע לאלונקה כי אני נח תחתיה(מבחינה פיזית אין לי בעיה עם המשקל והעלייה, אצלי הבעיה הייתה הסיבולת לב). חוזרים מספרינט והמפקד שואל אותנו איזה תרגיל יותר קשה לנו, האלונקות או הספרינט. אני ספציפית אמרתי על האלונקה בזמן שכולם אמרו על הספרינטים. אני אישית נתתי באמת את הנשמה בתרגיל של האלונקה, המפקד שומע אותי, מחייך ומוציא אותנו לעוד ספרינט פה אנחנו באמת ממש גמורים. עוד שתי ספרינטים המפקד מעמיד אותנו כאילו אנחנו יוצאים לעוד ספרינט ואז מפסיק את התרגיל.
דגשים בספרינטים ובאלונקה
*אחד הדברים הכי חשובים זה לתת את הרבאק בתחילת הספרינט, לתת בכל הכוח ואז זה מסתדר בהמשך וכמעט אין עקיפות שרואים מישהו למעלה. זה ממש חשוב, ורואים איך שזה מסתדר.
*למרות מה שאמרתי, אפשר לעקוף. ולי יצא פעמיים שדחפו אותי אבל הצלחתי להגיע לאלונקה, פשוט צריך לתת את הרבאק.
*פשוט לזרוק את עצמך כלפי מטה בירידה. לא צריך להתאמץ בירידה למטה. לזרוק את עצמך כמה שיותר מהר ולהגיע, בירידה אפשר באמת לעקוף, וטיפשי לעשות את הירידה בצורה מרוסנת.
*לא לרמות. את האת הם לא תמיד רואים המפקדים ואפשר לחתוך לפני. זה לא בסדא לעקוף, ושאר החבר'ה שמתחרים רואים את זה ובסוף יש סוציומטרי. מה גם שראיתי אותם כמה פעמים מסתכלים.
*שאני אומר ספרינטים- ארי כמה זה לא באמת ספרינט, זה מן תחרות ריצה כזאת. כולם עייפים אבל רצים.
*באמת כדאי לתת את הספרינט ולנוח מתחת לאלונקה, לדעתי זה נותן הרבה יותר כוח. אבל כל אחד איך שהוא מכיר את עצמו.
*הם לא עיוורים והם נותנים מדי פעם הפסקות
לסיכום
החלק של הספרינטים והאלונקה הוא הכי קשה. צריך כל הזמן לזכור שזה נגמר, וכן, אפילו שזה קלישאה הכל בראש. כולם מתעייפים, גם החברה שם שהיו בכושר ממש טוב וראו את זה. בסה"כ זה הספרינטים לפני האלונקה זה בערך 15-20 ובאלונקה זה עוד 10-12. זה לדעתי גם המקום שבאמת הכי נבחנים בו(הספרינטים והאלונקות). ומי שעבר אותו עבר את החלק הקשה של היום סיירות, אין טעם עוד לפרוש, השאר באמת קל יותר.
שקים
מסיימים ספרינטים, יש הפסקה לשתיה. והמפקד אומר לכל אחד למלא את השק, להראות לו ואז קושרים אותם. המפקד מראה לנו סיבוב גדול של שתי הדיונות(שלנו ושל הקבוצה ליד) ואומר שהמטרה היא ללכת עם השק על העורף ולהקיף את הדיונות. כאשר הוא מציין שאפשר להניח את השק ולעצור רק ליד המפקדים(שוב, הוא גם אמר שאפשר לא לקחת את האלונקה, הם מסתכלים על זה לשלילה). פה כבר היה ממש מאוחר וראינו את כל הקבוצות האחרות מתקפלות. מתחילים ללכת, קצת כבד אבל ממש ממש לא ביג דיל, עשינו כמה סיבובים כאשר כל סיבוב אתה עובר ליד המפקדים ואומר להם את המספר שלך ומספר הסיבוב שלך, והם רושמים. עשינו כולם 6 סיבובים(לדעתי הבחור מטיס וחבר שלו עשו 7, הוא נתן פור על כולם בהתחלה) פה גם לא לעצור, אפילו אם טיפה כבד ולא נוח ושוקעים עם השק. הבחור ממטכ"ל גם בא לבדוק אם אנחנו מרמים. מסיימים עם התרגיל הזה ועוברים לחפירת בור.
חפירת בור
כל אחד מקבל את חפירה והמפקד מסביר שעוד כמה דקות אמורים לעלות כוחות קומנדו מצריים מהים. אנחנו צריכים להכין עמדות שיסוו אותנו היטב. הוא נותן לכל אחד מקום ומתחילים לחפור. לי החלק הזה באמת היה לי מאוד קל(אני עובד בגננות תקופה מאוד ארוכה, אבל גם בלי קשר) פה זה יותר פנאן. הנק' זכות הטובה שלי היתה שפשוט נתתי רבאק, חפרתי ממש מהר, לדעתי זה נותן הרבה. כי פה כבר זה יותר נוח את יכול לשבת ולכולם כבר אין כוח, ופה חשוב להראות רצינות. המפקדים באו אלי ושאלו אותי אם אני מסוגל גם לדבר וגם לעבוד, אמרתי שכן והתחילו לדבר איתי. שאלו אותי עלי איפה למדתי, איפה גרתי, מתי עברתי דירה ואז להפתעתי הוא שאל אותי מה הגברתי. והתחיל להתקיל אותי בשאלות במחשבים, לבנות פונקציה ריקורסיבית של עצרת(במתמטיקה) קטע דיי הזוי, ועוד שאלות חשיבה כאלה. עניתי. עכשיו התחיל תחקיר בגיאוגרפיה שאלו אותי איפה זה ים תיכון(נו באמת, זה מול העיניים שלך) ואיפה זה ים המלח. ואיפה זה ירושלים, בהתחלה להצביע עם היד ואח"כ לתאר במילים("דרומית מזרחית" זה היה אצלי) פה גם השייט התחיל לדב להפתעתי איתי ושאל אותי שאלות על מקור השם שלי בתנ"ך ואיזה חטאים עשו כל מיני אנשים. לא ידעתי כ"כ למה נפלו עלי אבל שיתפתי פעולה. פתאום הוא שואל אותי למה אנחנו משחקים ביורוליג? לא ידעתי לענות הרי אנחנו לא מאירופה. שאל אותי שאלות בגיאוגרפיה בעולם ועוד כל מיני שאלות. באחת מהם זרקתי לו תשובה בצחוק והוא חייך אפילו. ואז הוא נופל עלי "כמה יורו האוט' עלה לך לפה?" א. אני לא יודע כמה זה יורו. ב. אני לא זוכר כמה עלה האוטובוס. לא היה לי כוח, וגם חפרתי במקביל אז אמרתי לו כזה "לאדע, נתתם לי תלוש, הגעתי לפה בחינם" אני מרים את הראש ואני קולט את שניהם צוחקים(שייט וחובלים) ואז ירד לי הלחץ. הוא נותן לכולם פקודה להפסיק לחפור. הוא שואל אותי מה הנק' תורפה של הבור. הפעלתי פה באמת שיקול דעת, ועניתי לו שהתחתית של הבור צרה ויהיה לי קשה להסתער ממנה. זה מה שהצלחתי לחשוב שהכי רלוונטי, כי הבור שלי היה ממש עמוק(בגובה של הכתף). הוא הסתכל עלי, שאל אותי אם יש לי עוד ועניתי בשלילה, שאל אותי מה הייתי משפר ועניתי לו שהייתי מרחיב את התחתית. הוא שאל אותי כמה זמן לדעתי הייתי מחזיק בבור אז עניתי לו שכמה שצריך. זהו, הם עזבו אותי (:
הוא עבר שאל את כולם לגבי הבור שלהם מה נק' תורפה ומה היו משפרים, ענו. הוא שאל עוד איזה אחד שאלה אחת באומנות(לא יודע זה היה הזוי קצת). והסתיים התרגיל.
טיפ לחפירת בור – בהתחלה את השכבה הקשה תעמידו את האת ותתנו מכה עם הרגל לקטע הרחב של האת ואתם והוא נכנס לאדמה עמוק וככה מורידים את השכבה הקשה והמסיבית ואז המאבק הוא עם החול שנשפך לבור. אבל בכללי חבל לבזבז זמן על השכבה הקשה, ככה אתה מסמן את הבור עובר את השכבה ורץ הלאה ככה 15 מכות והוצאת את כל השכבה העליונה.
8:50 בבוקר. הסתיים.
סיום היום
הוא מבקש לכסות את הבורות ומכסים, אוספים את כל הציוד, שופכים את החול בשקים. ואוספים את כולם. המפקד אומר כל הכבוד ושסיימנו את החלק הפיזי. הוא מדגיש שהמיון עשה לצורכי הצבא ולא כל אחד יקבל את מה שהוא ביקש. הוא אומר שזה הישג לעצמו זה שסיימנו וזה לא פשוט והכל.
הוא מבקש שנעשה סבב ושכל אחד יספר על עצמו, מאיפה הוא מגיע, איך הוא התאמן ליום סיירות ומה הוא ביקש. פה אנשים באמת התבכיינו, וראיתי שהמפקדים לא אוהבים את זה. מה ז"א התבכיינו? דברים בסגנון "אני מתאמן כבר ארבעה חודשים רץ ופק"לים אבל נפצעתי ולכן התחלתי להתאמן חזרה רק לפני חודש", אהובנו הטייס, "אני מתאמן כבר שנה אבל נפצעתי" כל מיני דברים בסגנון של אוי אוי אוי. או שאיזה אחד אומר "סימנתי ראנדומאלית את היחות" אז המפקד לא מוותר ושואל "ואיזה יחידות סימנת?" אז הוא אומר "לא משנה כ"כ, בשבילי העיקר לסיים לפני גיבוש טייס, סימנתי ראנדומאלית" המפקד שואל "מה סימנת?" אז הוא אומר "מטכ"ל, שייטת, חובלים"(כן נכון, רנדומלית, בטוח) ראיתי את זה על הפנים של המפקדים הם לא אהבו את זה. תהיו ישירים ואל תבלבלו יותר מדי את המוח. הגיעו אלי ואמרתי את האמת שלא התאמנתי. ואני עובד כל היום בערך 14-15 שעות. השייט שואל אותי במה עבדתי אז אמרתי לו שבגינון אז הוא חייך ואמר יפה, זה באמת נתן לי ממש הרגשה טובה. סיימנו והוא אומר שלא סיימנו את כל היום, ויש עוד מטלות.
פה זה הרגשה טובה שסיימנו את זה. והולכים כולם עם הציוד לכיוון האוהלים, יש אוירה טובה עם החבר'ה ומדברים והכל. מגיעים ומגיעה פקידה ממדור סיירות ונותנת שאלון סוציומטרי. זה באמת מעצבן למלא את השאלון הזה. אבל ממלאים, ופה באמת דחפתי כמה שהיו חארות.
בקטע הזה כל השאר פרקו את האוהלים ואצלנו מילואמניק של מטכ"ל בא ואסף את הדתיים לתפילת שחרית, והוא היה חזן אז התפילה נמשכה דיי הרבה זמן. ככה שפספסתי בהרגשה ממש רעה את העזרה לאחרים. אחרי זה שראיתי שזה היה גם על הזמן של ארוחת בוקר היה לי טיפה יותר נוח עם זה. קיצר אוכלים והכל ופה באה המריחה הגדולה, חצי סתם מתיישבים באהלים, אחרים עוזרים פה ושם. תוקעים אותנו שעות שם בלי באמת הרבה לעשות. הם כל הזמן דחפו לנו לא להיות בשמש והכל ביום הקודם, ועכשיו ישבנו בחום של 12 בצהריים שם בלי סככות, זה היה קצת אבסורד. פרקנו ועבר זמן, מדברים קצת בנתיים עם חברים שהיו בקבוצות אחרות, לכולם היה ממש סבבה.
מגיע המפקד של הגיבוש ומקריא תוצאות, הרגשה ממש טובה באמת אחרי זה. הוא מציין שהנוער שפה הוא הנוער הכי טוב במדינה(נו באמת), ועוד כל מיני חרטוטים בסגנון. וכל הכבוד לנו שבאנו, וגם מי שלא קיבל מה שהוא רוצה זה יפה מאוד.
עוד משהו שלא ידעתי איפה להוסיף. אצלנו בקבוצה היו אנשים שממש זרקו. אתה מוצא את עצמך כל הזמן מוזג לכולם מים, אחד מגיע ומוזר רק לעצמו. כל מיני דברים מעצבנים כאלה. אנשים לא עוזרים אחד לשני למלאות שקים, כל מיני דברים שאנשים צריכים עזרה. אז אני לא אומר שתהיו פלצנים ותרוצו ליד מישהו ותגידו לו "הכל בראש" או שאר שטויות כאלה. אבל צריך להיות בני אדם, לעזור לכסות את הבורות למי שקשה לו. להיות בני אדם בקיצור, ולא רק בגלל שזה אמור לעזור בסוציומטרי. אצלנו אנשים זרקו, באלונקה ונזרקו איתה למטה וזה שלידי התרסק שם. זה בגלל שלא חושבים על אחרים, אז באמת הכי חשוב, ואני לא סתם אומר, זה להיות בנאדם.
זהו כיסיתי וכתבתי המון(אם קראת עד לפה ולא נשברת זה מעיד על הכוח רצון שלך, אני מקווה שכיסיתי את כל מה שצריך. לא הכל פה אוביקטיבי והכל נכתב ע"י מי שחווה את זה בצורה סוביקטיבית לחלוטין. היום סיירות הוא באמת לא סיפור כזה גדול, וצריך לבוא מוכנים בכושר. יש פה ויכוחים של אם הכושר זה הדבר העיקרי. אז אני לא סבלתי לשמוע את זה שהכל בראש, אבל יש בזה הרבה אמת. צריכים להתאמן כדי שיהיה יותר קל, והאימונים בונים אותך גם מנטלית, להתמודד עם קשיים של הגוף שלך. אבל באמת שזה תלוי ברצון, ואם תרצה תצליח. בנוסף, אני רוצה להמליץ לשלב בתוכנית של הכושר אימוני ספרינטים למיניהם- זה משפר את הסיבולת בצורה נפלאה, וזה גם מאוד משקף את מה שהולך ביום סיירות. אני לא אתן פה תוכניות כי יהרגו אותי, אבל תדברו עם מישהו שמבין. כמה זמן לפני? אתה קורא את זה עכשיו? כנס לכושר, אל תשכח שיש אח"כ גם גיבוש אם תעבור. רצוי להתחיל כמה שיותר מהר בכושר, בהדרגה נכונה, לא לדחות והזמן לאימונים לפני מאוד סוביקטיבים.
שיהיה בהצלחה לכולם.
נערך לאחרונה ע"י Aharron בתאריך 20-09-2007 בשעה 18:56.
|
ראשי
צ'אט
20-09-2007, 18:52
והגעתי איכשהו למוד"ש חח 
מצב כלאיים
