לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #22  
ישן 24-09-2007, 06:44
  משתמש זכר sagi_11 sagi_11 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 26.08.03
הודעות: 394
בתגובה להודעה מספר 21 שנכתבה על ידי קגנס שמתחילה ב "למה אתה מבלבל את המוח?"

ציטוט:
במקור נכתב על ידי קגנס
ראשית, כפי שכתבת בעצמך מילשטיין איננו היסטוריון וזו כבר סיבה לא להסתמך עליו לבדו
שנית, בשום מקרה לא כדאי להסתמך על היסטוריון אחד בלבד
שלישית, למילשטיין יש לא מעט רעיונות מעניינים וכתיבתו קולחת. אולם, הוא נגוע בכל כך הרבה הטיות ודיעות קדומות שצריך לקחת כל דבר שהוא כותב עם קילו מלח.
רביעית, זה שפעיל מוטה לא אומר שמילשטיין בסדר, ופעיל אגב לא כתב על ה-101.
חמישית, שחיתת פרות קדושות איננה עיקרון מדעי....
שישית, מילשטיין על עצמו שינה טעמו ביחס ל-101 לאורך השנים מקיצוניות אחת לשניה.


זה שאתה מבקש ממני לא לבלבל לך את המוח - אתה מניח שיש לך משהו כזה. כאשר אני קורא את גיבוב השטויות שלך אני בספק רב.
סימן טוב
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #28  
ישן 21-01-2012, 14:17
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,917
דברים שלא ידעתם על יחידה 101
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Delta שמתחילה ב "שאלה על יחידה 101"

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...1&cat=875&loc=5

רגע לפני חגיגות ה-60, מפצח מחקר חדש את היחידה אשר הולידה את פעולות התגמול. המסקנה: יש דברים שיכולים היו לקרות רק בשנות ה-50

"אין ספק שאריק הוא מפקד בחסד, אבל אינו יודע גבול ופרופורציה. יש לו סוסים אבירים, הוא אומר להם לרוץ והם רצים. מבחינה זו הוא שיכור וזה משום שהוא יודע שכל מה שהוא יאמר ליחידות שלו יבוצע במלואו. אולי זאת גישה טבעית של מפקד הרוצה את המקסימום, אבל לדעתי עובר אריק את הגבול".
לוחמי יחידה 101, 1955 צילום ארכיון


14.10.56. אנחנו בישיבת מטכ"ל, ארבעה ימים לאחר פעולת התגמול האחרונה בקלקיליה. חטיבה 202 של הצנחנים איבדה 18 חיילים והרמטכ"ל משה דיין מתקשה לפענח את המח"ט שלו, אריק שרון. רק בראשית אותה שנה שיבח את שרון כמנחיל סטנדרטים נועזים של לחימה. אבל עכשיו היחס שלו אמביוולנטי. מצד אחד דיין מודה: "טוב שיש לנו מפקדים כמו אריק וכמו אלה שקרובים לאריק, המוכנים ליטול על עצמם הכל. בדרך כלל אנו עומדים במצב הפוך".

אבל הוא גם מבקר את "האימפולסיביות של אריק", את היותו לא ממושמע "ובטוח בעצמו מאוד", את רגישותו הבלתי מספקת למספר הנפגעים, את היותו מונע משיקולי יוקרה ולאו דווקא של מקצועיות והכרח. "דיין נע כל הזמן מהערצה לביקורת על שרון", אומרת אפרת זקבך, שמשלימה את הדוקטורט "מיתוס יחידה 101 ועיצוב הזיכרון הציבורי בחברה הישראלית".

הנה אחת המסקנות העיקריות: מיתוס צנחני פעולות התגמול היה אנטיתזה למציאות הגלותית, ביטא ניצחון מעטים על רבים, גבורה, הקרבה, הכרה כי "טוב למות בעד ארצנו". הצנחנים סימלו את המעבר מיהודים מוכים ונרדפים ליהודים היוצאים להגן על גופם ועל כבודם. המבצעים שלהם אפשרו למדינת ישראל להתגאות בלוחמיה בפעם הראשונה מאז מלחמת העצמאות. זקבך באה בטוב, אבל היא גם לא מנסה להתעלם מהדברים השליליים. "יש גילויים מסוימים של חוסר משמעת. אבל האמת היא שאני מעדיפה לא להיכנס לזה", היא מעידה.

למה?
"כי אני לא רוצה לפגוע באנשים, וצריך להסתכל על התמונה הכללית. נכון, היו גילויי חוסר משמעת, היו התנהלויות אולי חריגות, אבל החבר'ה האלה עשו מהפכה בצה"ל, הרימו אותו מהקרשים, בלעדיהם לא ברור איפה המדינה הייתה היום".

אז איך בכל זאת אפשר להתייחס לחריגות האלה?
"כאל הצד השני של המטבע, הצד השני של הכריזמה, של רוח הלחימה. וגם איזושהי חציית גבולות".

תני דוגמה.
"'שוט 6' הוא המבצע שבו יצאו צנחנים להשיב עדר עזים שמסתננים גנבו מעין גדי. החוליה ובה מאיר הר-ציון לא הגיעה אל העדר. ניסתה לגנוב אחר תחתיו, אבל גם זה לא צלח. הפרת המשמעת הייתה כפולה. הפעולה בוצעה בלא ידיעת שר הביטחון והרמטכ"ל ושני אזרחים נהרגו, למרות שללוחמים נאמר בפירוש לא לפגוע באזרחים. אבל זה היה חלק מפעילות מבצעית ודברים יכולים להשתבש, ויש אנשים שינסו ללבות את זה".

זקבך, 34, היא אם לחמישה. נולדה בירושלים וגדלה במיתר. אביה, ד"ר יהושע קליסקי, הוא פיזיקאי בקריה למחקר גרעיני בדימונה. אמה עפרה היא דוקטור לכימיה פיזיקלית העוסקת כיום גם ביזמות, תעשייה וניהול. בעלה מישא מורה דרך. היא עצמה בוגרת שירות לאומי במדרשת "אל ארצי" באילת. היום היא גרה בטבורו ההרואי של תש"ח. מושב בית מאיר מתחכך בדרך בורמה ומוזכר ב"באב אל-וואד": "אור כוכב ראשון מעבר בית מחסיר".

אם ביתך צופה על הדרך אל העיר, ברור שהדוקטורט שלך יהיה על 101 והצנחנים. היא פצחה בו לאחר שניהלה במשך

שש שנים את בית ספר השדה "שער הגיא - רמות שפירא". הרבה עסקה אז במלחמת השחרור. בעבודה, בחסות המחלקה ללימודי ארץ ישראל בבר-אילן, רצתה לגעת בימים שאחרי. "וההצלחה הצבאית הראשונה, המרשימה, הייתה יחידה 101".

היא הלכה אצל דוד בן-עוזיאל ("טרזן"), שמעון כהנר ("קצ'ה"), אהרן אשל ("ארול"), שמואל נסים ("פלח"), כוכבא גיא, אהרן דוידי ומאיר הר-ציון, שהוגדר בפי הרמטכ"ל דיין כ"חייל הטוב ביותר שקם לצה"ל". השיחות עם החיילים הוותיקים האלה רוממו אותם בעיניה. "כל פגישה גרמה לי לרצות לדבוק בהם".

אבל ככל שהתקרבת יותר לא ראית יותר קמטים?
"הם מלח הארץ במובן הכי פשוט. אנשים ישרים עם שכל ישר. לא 'קילרים' כמו שניסו לתאר אותם".

מצאת 101 מודל 2012?
" אנשי ה-101 אמרו לי שהחיילים היום ברמה הרבה יותר גבוהה מהם".

אבל לא במובן הצבאי, היום חסרים ה"הר-ציונים", ה"גוליברים", ה"לדז'ינסקים".
"לא במובן הצבאי, אבל במובן האנושי. אנשים שאהבו את המדינה ורק חשבו איך לעשות לה טוב".

צנחני פעולות התגמול, כותבת זקבך בפתח עבודתה, תוארו כנציגיו של "היהודי החדש". אלה שעוצבו בארץ לאחר קום המדינה ושילבו בדמותם חוסן גופני וטוהר נפשי. יורשי דור "יפי הבלורית והטוהר". עובד לדז'ינסקי, שקיבל שני צל"שים ונהרג במתלה, היה "אתלט, בעל גוף שופע כוח וחיוניות". כיאה ליהודי החדש היה "ההפך ממתוסבך, ההפך מפרובלמטי", ניתח משה נתן ב"דיוקנו של אדם בהיר" ב"במחנה". יצחק בן-מנחם, שנהרג בפעולת כנרת, כונה "גוליבר" כי היה חסון וגבוה. אבל נוסף על הכוח הקרין גם "איזה חום, טוהר אישי, טוב לב ויושר רוח בלתי רגיל".

רבני הקיבוץ הארצי
הכרוניקה של הצנחנים מתחילה בסיפור לילי. בפעולה שהלוחמים השאירו למדרון האחורי של הזיכרון. פעולת קיביה (אוקטובר 1953) מתחוללת לאחר שפדאיון רוצחים אם ושני ילדיה ביהוד. יותר מ-60 אזרחים ירדנים, בהם נשים וילדים, נהרגים בפשיטת כוח צנחנים ו-101 על הכפר קיביה.

בקיבוץ הארצי של השומר הצעיר משפדים את "מבצע שושנה": "זה מעשה שנוגד את היסודות המוסריים של הגנתנו", נכתב ב"השבוע בקיבוץ הארצי", "הסתייגותנו ממעשה קיביה ברורה וחד משמעית". בני מזרע ששירתו ב-101 - חנן סמסון, צבי סדן ושמואל מרחב - נתבעים להציג את גרסתם לפני המזכיר הארצי נתן פלד. "סיפרנו לו שפוצצנו את הבתים רק אחרי שחשבנו שהם ריקים, ולא תיארנו (לעצמנו) ששוכניהם מסתתרים בכוכים ובפינות, ואינם נענים לקריאות לצאת מהבית".

אבל פלד הודף את ההסבר ותובע מהם לעזוב את יחידתם. שלושת הלוחמים יתאוננו שהשיחה לא הייתה חברית, שהתייחסו אליהם כאל "סוטים, פושעים ובורחים מדרך התנועה". הם מסרבים לעזוב את ה-101. ההנהגה מבקשת מהחברים להימנע מגיוס לצנחנים ולהעדיף את הנח"ל. לפחות בחודשים הראשונים, מציינת זקבך, עובר המסר הסרבני. מ-1,700 בני הקיבוץ הארצי בצה"ל של יולי 1954, הגיעו 1,100 אל הנח"ל. רק 20 מתנדבים לצנחנים.

רבני הקיבוץ הארצי התערבו בצבא כמו רבני הישיבות היום.
"מדובר בתקופות שונות. בשנות החמישים לתנועות הקיבוציות היה הרבה כוח וזה היה מקובל".

עד כדי עריכת משפט?
"זה היה משפט תנועתי. בדקו את מצבו של בן הקיבוץ בצבא. האם קיבל הכנה מספקת, האם הוא מפיץ את ערכי התנועה. נבדקו גם לוחמים אחרים, לא רק ה-101".

חומר טוב
בשיאה היו ב-101 רק 40 לוחמים. הרוב המוחלט היו בני ההתיישבות העובדת שנחשבו לעלית הנוער. "אריק שרון גייס אותם בפינצטה", מספרת זקבך, "והשיטה הייתה של 'חבר מביא חבר'". היו מגיעים אנשים, יוצאים לאיזה סיור, אוכלים דרבנים, ובסוף הערב מחליטים אם הם מתאימים. מאיר הר ציון פגש לראשונה את אריק במחנה שנלר והצדיע. מפקד ה-101 הגיב ב"יאללה, בוא תאכל איתנו".

בינואר 1954 בלעה ה-101 את צנחני גדוד 890. עד אז היה הגדוד של יהודה הררי מתוקתק, מצוחצח, זוכה בגביעי הרמטכ"ל באתלטיקה, אבל חף מכל יכולת מבצעית. שרון, שמונה למפקד הכוח המאוחד, נטף סמכות כריזמטית וסלד עמוקות מגינוני טקס. מספרים שבמסדר שבו קיבל את הפיקוד לא צעד ברגל הנכונה. כדי לעודד התנדבות, קיים מפגני צניחה ליד קיבוצים ומושבים. "היו בידינו כ-200 אנשי משקים, בוגרי בתי ספר תיכוניים וחומר טוב אחר", השתבח סא"ל שרון בכינוס מפקדי חטיבה 202, "בפעם הראשונה בהיסטוריה של הצנחנים הגיע ממש חומר טוב אלינו".

אבל היו גם עירוניים ועולים. אליהו סרוסי עלה מטריפולי וקטף צל"ש על שטיפל בחבריו הפצועים בעודו פצוע. העולה המוכר ביותר הוא ד"ר מוריס אנקלביץ', שניתח את הר ציון תחת אש. בסמיכות לפעולת א-רהווה, שבעקבותיה זכה בצל"ש, הוצג כתואם דגם היהודי הגלותי. ל"במחנה" סיפר שנולד בגרמניה לאב שהיה סוחר ככל היהודים, גדל בצרפת, שרד מחנה ריכוז בשואה. שבע שנים אחר כך ממתן אותו עיתון את הפרופיל הגלותי של אנקלביץ' ומקרב אותו למודל "היהודי החדש". הוא גדל, נאמר לנו, בבית שבו ספג "אווירה יהודית וערכי ציונות", שהביאו אותו לעלות ולהתנדב לצנחנים. תרומת העולים התבטאה במיוחד בפלוגה ד' של מוטה גור, שבה היו עמוד השדרה.

האם הרצון להיטמע בחברה הישראלית, החיפוש אחר לגיטימציה, הוא שדחף את החדשים לשם? בפרספקטיבה של עשרות שנים ברור לי שזה בכל אופן מה שדחף אותי. להשתייך, למצוא דרך אל לב הישראליות. לדעת זקבך, אין במניע הזה להצביע על הכלל. אנשים פשוט רצו להרגיש שהם עושים משהו בעל משמעות. בחומרים שראתה התלוננו מפקדים בגולני שמתנדבים מגיעים לצנחנים בגלל המדים, התעמולה וההרואיקה. "והאמת היא שהרבה נשברו כשהבינו שזאת גם עבודה קשה".

אבל אין ויכוח שבצנחנים קמה רוח חדשה ומשביה מגיעים עד לקריה. "אנו יכולים למשש כמעט בידיים שינוי מהותי רציני מאוד בשיטת הפעולות", קובע שר הביטחון פנחס לבון בישיבת מטכ"ל מיום 27.7.54. "אם בהתחלה הפעולות היו בדרך כלל ללא הבחנה עם נטייה מודגשת לפגיעה סתם, הרי במשך הזמן השיטה עברה שינוי יסודי מאוד. הלך והתבלט יותר ויותר האופי הצבאי המובהק של הפעולות". לבון היה מוח אנליטי בימים שלא כל מ"כ אובחן כמוח אנליטי. באותה ישיבה לא הסתפק ברטוריקה אלא ניתח את הקטסטרופה לפני האיחוד. "אני לוקח את התקופה ינואר-יוני 1953, מספר הפעולות היזומות על ידינו, נדמה לי שאני יכול להגיד זאת, כי כמעט כולן נגמרו בכישלון. גם המבצעים שהוצאו אל הפועל פחות או יותר בהצלחה וממול זה המבצעים שנכשלנו בהם, הקו הגס המפריד הוא שההצלחות היו של יחידה אחת של צה"ל, הכישלונות היו של צה"ל".

לא בוכים, לא מתחבקים
המיתוס לא נוצר רק בגלל ההישגים בקרב. הצנחנים סימלו גם את ניצחון השיקולים הלאומיים על הרצונות האישיים. עובד לדז'ינסקי רצה להשתחרר ולהקים משפחה, אך נשאר לתרום ליחידה ונהרג במתלה. יצחק ג'יבלי, שהיה בחופשה, נקרע גם הוא בין אותם קטבים: "הייתי בבית חולים ליד מיטת אבי הגוסס, אבל ידעתי שאני מוכרח לנסוע מיד אל אנשי יחידתי ולהימצא איתם למקרה של פעולת תגמול". ג'יבלי אכן יצא לפעולת עזון, אך נפצע, דרש מחבריו שינטשו אותו ונפל בשבי הירדני. כשחזר הביתה, אביו כבר לא היה בחיים.

היה גברי לפחד בצנחנים?
"לא. דוד בן-עוזיאל אמר לי שמי שהראה פחד, אי אפשר היה לסמוך עליו. אבל אנשים פחדו. מאיר הר ציון מתאר פחדים, חששות, אבל החוכמה הייתה להתגבר על הפחד".

למה לא הראו פחד? כי לא מתאים ל"יהודי החדש" לפחד?
"אולי. אבל לא התאים לך לצאת לקרב עם מישהו שיסתתר מאחורי סלע. זה היה פשוט עניין פרקטי".

אז איך מתגברים על הפחד? לעובד לדז'ינסקי הייתה דרך משלו: "כשאתה מפחד והגוף שלך מתחנן לחבק את האדמה, רוץ, לעזאזל, רוץ, אחרת אתה אבוד. זהו. רצתי". בכינוס מפקדי חטיבת 202 תוהה סא"ל שרון מה גורם לאנשים לרוץ מול האש. "בנושא זה התנהלו הרבה שיחות אצלנו, בעיקר ביני לבין דוידי ומאיר, רצינו לסכם לעצמנו מה מניע אנשים לפעולה. הגורם העיקרי הוא רגש הכבוד העצמי. אהבת המולדת ורוח לאומית אינם משפיעים בלחימה ממש. כאשר שוכבים ליד היעד, אף אחד אינו חושב על רוח לאומית. אין ציונות. בהרבה מקרים חושבים: 'איך יסתכל עלי זה ששוכב משמאלי'".

המוות זה משהו שדיברו עליו?
"נורא תלוי מי. הרוח הכללית הייתה שממשיכים הלאה. משלימים ציוד ממי שנהרג והולכים קדימה. מגיעים ללוויות כי אין ברירה, אבל משתדלים לא להסתכל להורים השכולים בעיניים".

ולא בוכים ולא מתחבקים.
"לא, לא, לא. אנשים כמו ירמי (סגן ירמיהו ברדנוב, נהרג בפעולת קלקיליה) וינוקא (רס"ן משה ינוקא, מראשוני המפקדים בצנחנים) כתבו לעצמם שירים והביעו רגשות. אבל מפעולת עזה, למרות שנהרגו שמונה לוחמים, חזרו בהתרוממות רוח כי הצליחו לבצע את המשימה. בדרך אפילו התחילו לשיר".

מה ההסבר?
"זה פשוט לא התאים לאתוס של התקופה. אני גם משערת שברגע שנהרגים כל כך הרבה אנשים ופעולה רודפת פעולה, מאבדים קצת את הרגישות".

אבל האתוס סביב צנחני התגמול נבנה גם על סיפור רגישותם. יוחסו להם מידות של טוהר נשק, של עליונות תרבותית-מוסרית על האויב. "מדינת ישראל הייתה זקוקה ל-300 המלקקים של גדעון", אמר עמוס נאמן בסרט "מעבר לגבול" של יהודה קווה, "אני הייתי אחד מהם ולא הפכתי לרוצח, גאוותן, או פשיסט. נשארתי בן אדם. אני נפש הומייה. מה אני, קילר?".

החור הצר של הכוונת
השאיפה לא להיות "קילר" ולא לפגוע באזרחים לא הייתה פשוטה. אלה היו ימים רצחניים והאימה שלטה בכל. בדרום, במרכז, בפרוזדור ירושלים, בכל גבולה המזרחי של ישראל. הפדאיון היו חוצים וקוטלים. לעתים גם כרתו איברים מקורבנותיהם, להוכיח לשולחיהם שעמדו במשימה. ההצצה המסקרנת ביותר לחיבוטי הנפש שליוו את הכמיהה לשמור, למרות זה, על טוהר הנשק, שייכת לדיין.

לאחר שהצנחנים סופרים 18 הרוגים בקלקיליה משחרר הרמטכ"ל את לבטיו בישיבת מטכ"ל. האם העיקרון של אי פגיעה ביעדים אזרחיים אכן משיג את מטרתו? האם אינו חושף את נקודת התורפה של ישראל? ואולי הוא כופה עליה נחיתות?

דיין אמר אז: "על ידי זה שיצרנו את ההוראה לא לפגוע באזרחים לא מופעל בצורה ניכרת הלחץ של האזרחים על ממשלת ירדן לא לעשות את הפעולות האלה (לא להתיר למסתננים לפעול מתחום ירדן נגד ישראלים). קיביה הייתה אחת הפעולות הקונסטרוקטיביות שנעשו. אנו צבא קטן ואת מיטב הבחורים אנו מכניסים לבתי חולים. כל פעולה כזאת מכניסים 50-40 בחורים.

היינו יכולים באותה הצלחה לשלוח שני בתחילת שנות החמישים העיתונות קבעה ש"אם יורשע הר-ציון על ידי בית משפט, לפי חוקי אדם יורשע. בבית המשפט של שר ההיסטוריה ובפני מצפונו יישאר נקי". בשנות השמונים כבר הועברה ביקורת על "נטייתו להסתכל על אנשים מסוימים (בייחוד אם הם ערבים) דרך החור הצר שבכוונת" מטוסים ולעשות אותה פעולה, בלי שבחור אחד שלנו ייכנס. יפוצצו את המשטרה שני המטוסים ויישאר גל חורבות, וזה לא היה עולה לנו כלום. הסיבה לכך (שלא עושים את זה) היא שישנה בעיה עולמית פוליטית שהפעלת מטוסים יש לה ספציפיקציות בשימוש בינלאומי בשלום ובמלחמה. על ידי זה ביום אולי נסבול פחות אבידות, אבל יהיה לזה אופי (מלחמתי)".

והאופי המלחמתי לא מתאים למדיניות הרשמית, לדעת הקהילה הבינלאומית וסביר להניח שגם לא ללוחמים עצמם. הצנחנים בני ההתיישבות נתפסו מחוברים נפשית אל אדמתם. "הוא היה חקלאי בדמו וכזה נשאר למרות הישגיו הגדולים כלוחם", ספדה אמו של יצחק בן-מנחם, "גוליבר". אורי דן הציג את הר-ציון ב"מעריב" כמגלם במעשיו "יותר מכל צעיר אחר את טיפוס הישראלי החדש. החלוץ בלחימה והחלוץ בהתיישבות".

ייקוב הדין את ההר
האידאליזציה של טיפוס הלוחם-חלוץ לא הייתה הקרקע שעליה נבטו ארץ ישראל השלמה, גוש אמונים?
"גוש אמונים לא בא מהמקום של לוחם-חלוץ אלא מהחזון המשיחי של זכותנו על הארץ. אבל חלק מהלוחמים, כמו הר-ציון, התחברו לגוש אמונים בהיבטים היותר ביטחוניים".

לא כל בני השיח שלך היו בעד ארץ ישראל השלמה?
"לא כולם. יש כאלה שאחרי ההתנתקות של אריק שרון מאוד כעסו עליו. אחרים אמרו שלפחות ניסה. דיברתי עם לפחות שלושה מבין כעשרה, ולא אזכיר שמות, שהם לחלוטין לא בעד ארץ ישראל השלמה".

אבל לעומתם ה"בעד" של הר ציון מאוד ברור.
"כן, אבל הוא חריג במקרה הזה. בעצם היה חריג בכל".

איך התרשמת ממנו?
"ברור, חד, צלול, יודע לאן הוא חותר. התרגשתי לראות אגדה".

היא פגשה את האגדה בחווה על שם אחותו, "אחוזת שושנה". בחורף 1954 יצאו שושנה הר ציון וחברה עודד וגמייסטר לטיול במדבר יהודה. הם חצו את הגבול לירדן ומשלא שבו כעבור שבוע התחילו לחפש אותם. לאחר חודשיים מצאו בדואים ישראלים את גופותיהם באפיק נחל ערוגות בשטח ירדן. התברר כי נרצחו בידי בדואים משבט רשאדייה. מאיר הר ציון יצא לפעולת תגמול פרטית לנקום את רצח אחותו.

"פעולת הנקם של מאיר הר ציון: מציאות וזיכרון", קוראים למאמר שזקבך הקדימה לדוקטורט שלה. עולה ממנו כי לפחות לאחר הפעולה זכו הר ציון וחבריו לאהדת הציבור. המבצע נתפס כסותר את דימוי הקורבן של היהודי הגלותי. "אין כמעט איש בארץ הדן לכף חובה את הבחורים רוצחי הבדואים", נאנח משה שרת ביומנו.

אנחנו בראשית שנות החמישים. את ישראל אופף פחד מהפדאיון מעבר לגבול. גם ישראלים חוצים מדי פעם את הגבול, אך רק כדי לטייל. הידועים הם ה-12 שנפלו בדרך לפטרה. אבל יש גם גיחות ידועות פחות למצרים, לסוריה וללבנון. ואותם צעירים לא נתפסים כגנבי גבול אלא כאידאליסטים שמממשים את הבעלות על הארץ.

מאיר הוא שמלמד את שושנה אהבת שבילים ואבק. הרבה פעמים הם הולכים יחד. כמעט אין משבצת על מפת הארץ שזרה לכפות רגליהם. אבל ממסעה האחרון האחות מוחזרת בשק דואר. הידיעה מרסקת את הר ציון. עד כדי כך שהוא מדיר עצמו מטקס לווייתה. לקברה הוא עולה רק שעה ארוכה אחרי שהאבלים מתפזרים. ביום השלושים אין הוא אפילו משתתף באזכרה.

לאחר רצח אחותו פורש הר ציון זמנית מצה"ל. אור ליום 5 במרס 1955 הוא יוצא עם שלושה בוגרי צנחנים ו-101 לנקום את דם האחות והחבר. הנוקמים פושטים על מאהל בדואי ממזרח לגבול עם ירדן, באזור שבו נרצחו השניים. הם שובים חמישה בדואים חפים מפשע, מנסים בלא הצלחה לתחקר אותם, ורוצחים ארבעה. החמישי משוחרר כדי שיספר לשבט מה עלה בגורל האחרים. עם שובם נאספים חברי החוליה בידי החברים מ-890. הם מובלים למחנה הגדוד, "שם האכילום והשקום כיד המלך", כדברי קצין אג"ם של פיקוד מרכז, סא"ל שמואל גלינקא.
ביהמ"ש של ההיסטוריה
"הערבים נהרגו אחד-אחד", ממשיך גלינקא לכתוב בתחקיר צה"ל, "ובין הריגתו של אחד לשני הם נדרשו להגיד את הידוע להם על מבצעי רצח שני המטיילים". מהר מאוד מתברר שזאת חקירה בלתי אפשרית. "מבצעי הפעולה לא ידעו ערבית (פרט להר ציון, שידע ערבית במידה קלושה), ובגלל הניב הבדואי הקשה להבנה לא הבינו המבצעים כמעט כלום ממה שאמרו להם הערבים".

הערכתו הראשונה של גלינקא היא שהמבצעים קיבלו נשק וסיוע מהגדוד, מה שמביא את הרמטכ"ל דיין למנות ועדה שתקבע: "האם עזר גדוד 890 לרציחה זו בביצוע 'פרטי' זה ואם כן - להביא את האשמים על עונשם". אבל זה לא מפריע לדיין להצהיר למחרת בוועדת החוץ והביטחון: "בדקתי את הדבר ומתברר שלא עשתה זאת יחידה צבאית, והאנשים שעשו זאת אף לא קיבלו כל עזרה מיחידה צבאית". על אף שידע היטב מי ביצע את הרצח, מספרת זקבך, העדיף לחפות על גדוד הצנחנים שאהב ולהכחיש את המידע שבידיו. בישיבת ממשלה, עוד באותו יום, קובע בן-גוריון כי רצח הבדואים הוא פעולה פרטית: "ואין לזאת שום שייכות לצבא".

כשלושה שבועות אחר כך משוחררים ארבעת המבצעים. תיק החקירה נגדם נסגר כי לא ניתן להעמידם לדין על רצח מחוץ לגבולות ישראל. גם אי אפשר להאשימם בקשירת קשר לביצוע רצח. הם שותקים בחקירת המשטרה ועדותם לפני סא"ל גלינקא לא נגבתה באזהרה. וזאת תמצית האבסורד המשפטי: למרות שהודו, לא ניתן להשתמש בעדות נגדם. תיק החקירה נסגר, אך הפרשה רק נפתחת. שר המשפטים פנחס רוזן תובע בישיבת הממשלה לדון מחדש באי העמדת הארבעה לדין. אבל בן-גוריון מתנגד. חושש שבדיקה תחשוף פעולות אחרות שמוסריותן אפורה. לאחר פסק זמן של כמה חודשים שב הר ציון לנעליים האדומות.

במאמרה המרתק מבקשת זקבך לבדוק את התמורות בתפיסת הנקם הציבורית דרך היחס לפעולת הר ציון. לצורך זה סרקה שלושה עשורים, עד אמצע שנות השמונים. מתברר שמיד לאחר מעצרם פגשו הר ציון וחבריו עיתונות אמפתית. "אם יורשע מאיר על ידי בית משפט", קבע "ידיעות אחרונות", "לפי חוקי אדם יורשע. בבית המשפט של שר ההיסטוריה ובפני מצפונו הוא יישאר תמיד נקי".

יחידה 101 צילום ''במחנה''
תפנית בחשיבה
בראשית שנות השישים מורגשת ראשית שינוי. "ביסוס נורמות אינדיבידואליסטיות והרגיעה לאחר מבצע קדש מביאים את הישראלים לבחינה ביקורתית של עברם", קובעת זקבך. היבטים מסוימים של העבר מובלטים. מודחקים כל אלה שאינם תואמים את הנרטיב והאידאולוגיה שלהם מבקשים לחנך. הראשונה בסדרת כתבות תדמית על הר ציון מתפרסמת ב"במחנה". העילה היא הקמת "אחוזת שושנה" בכאווכב אל-הווא (כוכב הירדן). הכתבה מספרת איך חיפש את אחותו. אף מילה על פעולת הנקם.

בשלהי 1965 זאת כבר תפנית של ממש. העיתונות מזכירה לראשונה את הפעולה בלי להריע לה: "מתחת להילה הזוהרת מצטיירים גם קווים טראגיים, קודרים", כותב עורך מוסף "הארץ", נתן דונביץ. הר ציון מוצג כאדם אשר "לא רק עבר את הגבול הטריטוריאלי, הוא חצה גם גבולות אחרים. מוסריים וחוקיים".

יותר מעשר שנים אחר כך מעז כתב "מעריב" שעיה סגל לעמת את המיתוס עם השמועות בקשר ל"פעולות נקמה נגד הנשים הערביות". במאמר שכותרתו: "מאיר הר ציון: דברים אל איש צעיר", מגיב הלוחם וכותב: "שטויות שטויות אומרים עלי כל כך הרבה שטויות. פעלתי כגמול רק נגד הבדואים שהיו אשמים ברצח אחותי". "הר", כפי שכונה בפי חבריו, טוען כי התכוון להעניש, לא לנקום. "יצאתי בחופשות שלי לפעולות תגמול במדבר יהודה כענישה על אותו רצח של נער ונערה".

וזה משגע את חנוך ברטוב, שמפרסם ב"מעריב" טור נוקב: "הפרט הקטן: דברים אל איש צעיר". דמותו של מאיר הר ציון נשללת כאן לראשונה כמעט לחלוטין. מילותיו הנחרצות של ברטוב, כך זקבך, מעידות על תפנית של ממש בחשיבה הישראלית בנוגע להיבטים המוסריים של הנקם והגמול. הסופר מסתער על הר ציון שמוצג כ"איש מופת", על הגותו שנתפסת "כדברי אלוהים חיים" ועל עדת המעריצים שנוהה אחריו. ברטוב אינו יורה רק אל הר ציון האיש.

גם אל התפיסה החברתית שייצג ושמסמלת מאבק בין קבוצות ישראליות על הזיכרון הציבורי. "אף שהיה מעורב במעשה נקמה פרטי, שעורר בשעתו סערה לאומית גדולה, על רצח אחותו, שמור לו בחוגים מסוימים עד היום מעמד של גיבור לאומי". ברטוב תוקף את מי שממשיכים לראות בהרציון מתווה דרך לאומי ויועץ לענייני ביטחון וטרור.

זאת ועוד. מבחינתו, "הר" כבר אינו מגלם את "העברי החדש" וגבורה פיזית כבר איננה המדד היחיד במאמץ "הנמשך עדיין לכונן כאן חברה עברית חדשה". שאלת המוסר והיחס לאחר - היא לדעתו שאלת המפתח בכל הנוגע לדמותה העתידה של מדינת ישראל: "אל תשמע לנשמה אפלה זו, איש צעיר. עוד נשמה אחת מתרוצצת בין דפי התנ"ך, נשמה יתרה. היא חיינו ואורך ימינו".

שורותיו הקשות של ברטוב מעצבנות את יוסף ארגמן, איש חניתה. "הדברים והמסקנות אשר השמיע מאיר הר ציון אין בהם דעה של איש אחד בודד. אלה דברים שרבים מאוד בישראל חושבים אותם", הוא כותב ב"מעריב". לדעת ארגמן, ברטוב מייצג את היהודי הגלותי ואילו הר ציון היה והינו סמל ל"עברי החדש". " זה כבר לא אותו יהודי נרדף שעיניו מפוחדות, זקנו שחור ופרוע. יש לו עכשיו מהדורות ישראליות חדישות. הוא יכול להיות גם יליד הארץ ואפילו קצין בצה"ל ואפילו בן קיבוץ".
הפולמוס הזה, קובעת זקבך, מדגים את הקרע בחברה לאחר יום כיפור. את החשיבה החדשה על הערכים שעליהם מתבססת החברה. את בדיקת התועלת הגלומה בשימוש בכוח צבאי.
מי כאן הקורבן?
הפגזים שנוחתים על שרון לאחר מלחמת שלום הגליל מתיזים רסיסים גם על הר ציון. אחת הדוגמאות היא "אגדה על ההר" שמפרסם עמנואל רוזן ב"מעריב", מרס 1986. מדובר ב"אגדה מזדקנת", כותב רוזן, ומנסה לסדוק את הפרופיל של הר ציון כמוסמך לענייני ביטחון: "הניתוחים הפשטניים שלו יכולים להביך, בייחוד לאור העובדה שהוא מוחזק אצלנו כסמל לאומי". מובעת תהייה על הפער בין אהבתו לטבע לבין "נטייתו להסתכל על אנשים מסוימים (בייחוד אם הם ערבים) דרך החור הצר שבכוונת".

דמותו של הר ציון בעייתית, עמדותיה הפוליטיות אינן לגיטימיות ולמרות זאת הוא שרד כקונצנזוס, אולי משום ש"הפציעה המפורסמת כל כך השאירה את הר ציון בתודעה כלוחם מספר אחת של צה"ל".

המחקר שלך מסתיים ב-1986. איך את חושבת שהציבור מתייחס היום לפעולת הר ציון?
"בשלילה. לא עשיתי סקר, אבל זאת הערכתי מרוח התקופה. אני חושבת שמתייחסים לזה כאל רצח, רצח נפשע".

את אישית היית קוראת לזה רצח?
"זה מוקש שאני מבקשת לדלג עליו. הייתי אומרת שזה מעשה בעייתי".

בעייתי? נרצחו בני אדם.
"נכון, אבל זה מחקר מדעי-אובייקטיבי וכרגע אני לא מכניסה את העמדה שלי. אם אני מסתכלת על נקודת המבט של הר ציון, אז הוא אומר: 'ביצעתי פעולת תגמול כפי שהיינו רגילים לבצע'".

יש דרך להזדהות עם מעשה כזה?
"צריך להבין את רוח התקופה. אנשים חיו בפחד מתמיד. כשירד הערב נסגרו בבתים. כל הזמן סבלו מהתקפות מסתננים. על רקע חוסר הביטחון האישי היה אפשר להזדהות עם המעשה שלו. הנה מישהו מציל את כבודנו. נוקם בהם. שיפחדו גם הם. היום לא יכולים להבין את זה, כי לא יודעים מה זה לחיות במצב הזה".

אחד המרואיינים שלך, כוכבא גיא, אומר על פעולת הנקם: "מה שהיה שם ביטא את מי שהיה מאיר". איך הבנת את המשפט הזה?

"קודם כל, שמאיר לא יכול היה לא לנקום או להגיב. אגב, הוא מעולם לא השתמש במושג 'נקמה' אלא ב'פעולת תגמול', 'ענישה'. דבר שני: זה באמת היה ברוח התקופה. נרצח יהודי, אי אפשר לעבור על זה בשתיקה. איך אתה הבנת את זה?".

ראיתי בזה קצת ביקורת על הר ציון. כאילו שכוכבא גיא אומר: "זה האיש, זה מה שיש בתוכו".
"לא מתאים לרוח הדברים. הוא מתכוון אמנם ש 'זה האיש', אבל לא לשלילה". אני פירשתי כאילו הרצח חשף את הצדדים האפלים של הר ציון. "בפירוש לא מתאים לו. קח את מוסטפא סמואלי, מנהיג כנופיות המסתננים מ-1953. לאחר שאחד מבני משפחתו נרצח, הוא באמת נדר לנקום ולרצוח כמה שיותר ישראלים. זה לא מאיר הר ציון".

הר ציון נפל קורבן לענף האולימפי הישראלי, "ניתוץ מיתוסים"?
"הוא פשוט התאים לתקופתו. בשנות החמישים והשישים החברה חיבקה אותו. כשהערכים השתנו, המיתוס כבר לא התאים. אז אולי הוא קורבן להשתנות רוח התקופה".

הוא לא השתנה עם התקופה.
"היה ונשאר אותו דבר".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #30  
ישן 28-01-2020, 10:35
צלמית המשתמש של שפן סלעים
  שפן סלעים שפן סלעים אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.10.14
הודעות: 459
הלך לעולמו שמעון כהנר (קצ'ה)
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Delta שמתחילה ב "שאלה על יחידה 101"

הלוחם שגויס על ידי אריאל שרון ליחידת הקומנדו של צה"ל והשתתף במלחמות ישראל למרות פציעה קשה הלך לעולמו בגיל 85. לפני מותו היה כהנר חקלאי מצליח וניהל את הרפת בקיבוצו. בנו ספד: "הוא הספיק לחיות ולעשות יותר ממה ש-35 אחרים עושים ב-890 שנה!"
אחיה ראב"ד

אלוף-משנה במיל' שמעון כהנר (קָצָ'ה), לוחם יחידה 101 המיתולוגית של צה"ל, הלך אתמול (יום ב') לעולמו בגיל 85. הוא יובא למנוחות בקיבוצו נווה איתן ביום חמישי.

כהנר נולד ברשפון והתחנך בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. את שירותו הצבאי הוא החל בנח"ל, אולם בהמשך גויס ליחידה 101 שהקים ראש הממשלה המנוח אריאל שרון.

כהנר השתתף בפעולות תגמול שערכה היחידה, עבר קורס קצינים ובשנת 1955 נפצע קשה באחת הפעולות כמפקד מחלקה בצנחנים.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7...5667640,00.html

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 18:32

הדף נוצר ב 0.28 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2020 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר