האם שלחו אתכם למטווחי איפוס/בדיקת מחסניות טרם היציאה לקרבות ?

איפוס ובדיקת מחסניות לאילו כלים בדיוק?

איזה כלי נשק אישי? לא זכור לי מעולם שנעשה מטווח איפוס לעוזי או לרומ"ט. המחסניות היו עשויות פלדה, ולא היו בעיתיות.
היו עושים ניסוי כלים וזהו. כך עשיתי לחיילי בתחילת מלחמת יו"כ.
את מקלע ה0.3 הייתי מתאם מידי יום ומנסה אותו אחת ליום וכל פעם שהתקרבו מטוסי אוייב.

ברמה, לפי הסיפורים רוב המילואימניקים לא ביצעו תאום כוונות בטנקים. בעוזים לא היה צורך בתאום כוונות.

בדרום, ביצענו תאום כוונות כמעט כל יום. בתחילת המלחמה התברר לי שבמקלע המפקד (טנק של מקצועות תותחנות) יש גפרור במקום פין הדק אחרי שניסיתי לירות. זה לא שינה הרבה כי לא היתה כנת מפקד. בטנק היו שני פריטלסקופים (תותחנות או לא?) אבל לא היו אפיסקופי נהג (טנק אחר נתן לנו בטובו אחד).

במלחמת שלג הוצאנו טנקים מאחסנה יבשה ומצב הטנקים היה כמעט אידאלי (היה צריך להוסיף שמן מנוע).

במלחמת יום הכיפורים אפשר לתלות את האשם בהפתעה ובחיפזון שנגרם בעקבותיה. לא ברור לי מדוע במלחמה האחרונה, שהייתה יזומה על ידינו, היה צריך להיווצר ברדק שמזכיר את יום כיפור.

הבחור מתעניין בנשק אישי. לא בתיאום כוונות לטנקים.

כמו יוסיפון, אני כותב רק מה שאני יודע. במקרה שלי, גם אם זה לא קשור...

במלחמת יום הכיפורים קיבלתי עוזי ללא כדורים וללא מחסניות. בארגז קצין הקשר היה אקדח תופי ללא נצרה עם 6 כדורים. "אימצתי" את האקדח ככלי נשק אישי. למזלנו הוצבנו בתחילה בפיקוד מרכז. כאשר הוחלט על ירידה לסיני, די שיקשקתי, עד שמצאתי קרל גוסטב עם כדורים ומאז היה לי נשק אישי.

אבל בכל אימון מילואים והיו הרבה, ירינו גם בנשק אישי!
סימן טוב

במלחמת יוה"כ לא רק שלא ביצעו מטווחי איפוס, במקרה שלו גם לא עלו על מדי ב' (לא היה) ולא על סרבל.. הוא לחם את 5 הימים הראשונים במכנסי ג'ינס, סנדלים וחולצת ב'....

לא ביצעו מטווחי איפוס, כי לא היה נהוג לאפס את הכלים של אותם הימים. בצבא שאני לחמתי בו, היו מדים לכל החיילים.

שסופרו לי ע"י איש מילואים שלי, קצין קשר של חטיבה שהימ"ח שלה היה ברפידים...
הוא מספר על טנקים ללא מערכות קש"פ (המט"ק כיוון את הנהג עם שני חבלים, אחד לכל כותפת!!!), על מכשירי קשר לא תקינים, חוסר במדים ובעוד ציוד חשוב...

אם יש משהו שהמלחמה הזו ייצרה יותר מהכל, זה סיפורי מחסור וזוועה.

אני עוד זוכר את הסיפורים על הסודנים הענקיים שהיו מכניסים מכות לטנקיסטים שברחו מטנקים בוערים וסיפורים מחברים של אבא שבגלל שלא היה נשק אישי להרוג סודני... הרגו אותו עם מכה של את חפירה לתוך הראש....

ובניגוד גמור, אני מכיר סיפורים מגוף ראשון על יחידות שלא פעלו והעבירו את הזמן בשטחי כינוס בראיית סרטים ובסקס עם בנות קיבוצים סמוכים...

אני חיב לזוז ליחידה, אבל בהזדמנות אעלה תמונות רבות שיש לנו מהמלחמה...

יום טוב

המצב לא היה כל כך גרוע. היו בעיות נקודתיות של ציוד שהועבר ליחידות מתאמנות, או טרם הושלם, כמו הליך החלפת המקלעים במג"ח 6.
מרבית הימחים היו מסודרים כראוי, ואם היו חוסרים, הרי אלה לא נבעו ממחסור בדרכ כלל, אלא מחוסר ארגון שנבע מהבהילות שביציאה החפוזה,או מחוסר משיכת ציוד, בהתאם לתכנון.
ציודים חסרים הושלמו תוך פרק זמן קצר.
הבעיה העיקרית, למיטב זכרוני, היתה מקלעים לטנקים, עקב שינויים שנעשו בהתקנים של המגחים.

מי שהיה חסר תחמושת, בדרך כלל לא משך אותה מהבונקרים שלו, או שלא דאג למשכה ממרכזי התחמושת.

הימח שלי למשל, היה מאורגן ומצוייד פיקס. הזחל"ם היה עמוס ארגזי תחמושת 0.3 במנשאים. היו רימוני יד כיד המלך,היתה אפילו תחמושת לבזוקה בזחל"ם שצוותו היה מצוייד בה. למקלעים היו ערכות כלי ניקוי ומדידים. ציוד אישי היה כנדרש ומעילי רוח , שהיו חסרים, הושלמו תוך יומיים.

בקיצור, סבורני שכמה תלונות נקודתיות, תפחו משך השנים למימדי מפלצת.

חוץ מזה:
א. לא זכור לי שהיה ימ"ח כלשהוא ברפידים.
ב.לא סביר שבטנק ישתמשו ברתמות. כמי שמצוי היטב בקש"פ, וידע מה היתה מצבת החלפים, קשה לי להאמין שלא ניתן היה לצייד טנקים ולמתקנם בציוד קשר מתאים. סוגיית הרתמות נוגעת לתומתים, אשר היו מצויידים במק"ט 171- ציוד בלתי אמין לחלוטין, אשר אנשי הצוות ביכרו שלא להשתמש במערכת הקש"פ שלו, והעדיפו להשתמש באנטנה כמקל להכוונת הנהג.

הסיפור על רפידים סופר לי ע"י קצין הקשר של הגדוד... כיום מג"ד במילואים ביחידה שלי...
הקש"פ לא עבד בלא מעט טנקים והמט"ק הכווין עם 2 חבלים שהיו קשורים לכותפות של הנהג...כך הוא אומר.

לגבי הסרטים והסקס עם בנות קיבוצים. הסיפור נכון,שמעתי אותו מכמה אנשים...


בשורה התחתונה, אין ספק שהיולא מעט ימ"חים מסודרים ומאורגנים כהלכה... אבל כידוע, ההצלחות הן תמיד שקטות וסיפורים על פריטים חסרים תופסים הרבה יותר נפח ומרעישים הרבה יותר...
אבל היו חוסרם, כך לפחות סופר לי ע"י אבי וקציני מילואים במלחמה...


"אגדה" שאני עוד מנסה לברר עד היום היא האם נכון הסיפור שהיו מספר טנקים שהיעו למוצבי התעלה וחילצו במהירות קציני מודיעין ששהו במעוזים תוך דריכה על ידיהם של שריונרים ששיוועו לחילוץ על מנת שאלו יירדו מהטנק.....מישהו מכיר?

נו... טוב....הם סיפרו....אנחנו רק שמענו. עדה לונה אשתי חלמנו.

ואגב ק. קשר. תחליט אם קשר"ח של חטיבה שהימח שלה היה ברפידים- אולי למישהו ידוע על חטיבה כזאת?
או קשר"ג של הגדוד?
ואולי גם שניהם יחד?

1. קשר פנים בטנקים בד"כ אמין, בטנק פגוע גם קשר הפנים (כמו מערכות אחרות) עלול לקרוס. נראה לי שאלו המקרים ששמעת.

2. לגבי הדריכה על הידים, הסיפור לא מוכר לי (היכן שהיה צריך עלו מעל 20 איש על טנק).

3. הלואי והיה מגיע טנק ומוציא את קצין המודיעין ע. ל. ממוצב החרמון.

אכן, סיפור מעניין הוא סיפורו של עמוס לוינברג. מצד שני, אני לא יודע איך אני הייתי מגיב לחקירות של הקג"ב....

מדובר בשלב מוקדם יחסית של המלחמה ובמעוז. לא דרכו על ידיים של אף אחד אלא פשוט אספו רק את אנשי המודיעין משום שהפיקוד לא הבין את חומרת המצב וסבר שאנשי המעוז צריכים להישאר במקומם ולהילחם.

מספרים ונתונים מדויקים יותר.

הדבר היחיד שקרוב לעניין הוא סיפור על חילוץ חיילים ממוצבים

היה כוח שריון שהגיע למוצב (בגזרה הצפונית או המרכזית אני לא זוכר) והיו חיילים שרצו לצאת אתם החוצה מהמוצב. היה שם קטע שניסו לעלות על הטנק ונדחפו החוצה בגלל פקודה שהיתה בעניין. זה מתועד באחד הספרים על המלחמה.

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

משום שהחבלים מן הסתם נמשכו בזמן הצידוד ואז איך היה הנהג יודע לאן לפנות?

ככל שאנחנו מתבגרים - כך גדל ה"סונאמי" של סיפורי האגדות שלא ניתן לאשרן או להכחישן בקלות. לכשעצמי אני כואב על כך בכל פעם מחדש.

אינני יודע את פרטי הסיפור על הרתמות אולם הדבר נוגד את ההגיון והמציאות של אז ועל כן אני מסופק באמיתות הדברים !
סיפור הדריכה על ידים... נראה לי הזוי או לפחות מוגזם ומקורו ייתכן בגרעין משני לחלוטין שאינו שייך לסיפור שקם על יוצרו...

מישהו המתקרא roibs כאן באשכול מספר סיפור בשם... חברים של אביו.... על הרג חיילים סודאנים (כנראה בשבי) באתי חפירה בשל חוסר בתחמושת. חברים - אנא מכם... למרות שלא ראיתי ולא שמעתי על כך (וסביר שהייתי שומע...) נראה לי שיש לחבר לסיפור הזה הרבה מאד סימני שאלה. אגדת חברים מבית אבא...?????

לגבי ימ"ח ברפידים ? - אינני בקיא מאד בנושא אולם אני זוכר פריסת מחסנים במרחק מה דרומה ודרום מערבה ממחנה רפידים (ביר גפגפה) במרחק של מספר ק"מ מדרום לצומת ה"טרמפיאדה" ששימשה לעליה ל"ארץ".... כאמור אינני יודע זאת לאשורו.

במרחק מה מצומת הטרמפיאדה לכיוון דרום -מזרח היה מחנה גדוד "דרקון".
המחסנים היחידים שהיו שם, היו שייכים לרס"ל האפסנאות בן-אדיבה.
מערבה מן הצומת ישב גדוד "עז"

בזמנו העלה כאן מישהו צילום לווין של אזור רפידים (צילום משנות 2000 כמובן). השתמשתי בו שוב באשכול הזה כדי לסמן את האזורים שזכרתי:

1. מפקדת אוגדה - 252 ("אוגדת סיני") והחמ"ל המבוצר שהיה בראש הגבעה שם.
2. שדה התעופה של בח"א - 3 ("רפידים")
3. הטרמפיאדה אותה הזכרנו לעיל
4. האזור אליו התכוונתי בו היו מחסנים רבים וכן סדנאות רכב שאינני בטוח אם היו ממש ימח"ים או לא....

התצ"א לא מזכירה לי הרבה. אבל לפי הכיוונים, האם לא מדובר במחנה גש"ח סיני?

הקווים האדומים והספרות הנם מפרי ידי שלי לצורך הדגשת התוואים והתיחסות קלה יותר למקומות. הם מסמנים את הכבישים העיקרים בסביבה. הכביש המוביל מהספרה 3 לספרה 1, הינו הכביש למפקדת אוגדה 252 שישבה ממש בקצהו הימני כ- 300 מטר דרומה ממנו. בצידו האחר של אותו הקצה הימני (מזרחי) הזה וכמעט צמוד לו היה השק"ם המפורסם של רפידים (קרמבו,מצופים, לימים ולפעמים המבורגרים, והרבה הרבה מיץ אשכוליות וקולה לצינון חום המדבר... ...). מעט ימינה כ 50 מטר משם וצפונה היתה הכניסה הראשית לבח"א - 3. משנכנסת לבח"א והמשכת בכביש הפנימי הראשי (לא סימנתיו) עברת את מעונות ומשרדי הבח"א בכוון צפון לכוון הספרה 2, הגעת לדט"קים ולמסלול ההמראה שסביבו ישבו נ"מ 70 מ"מ ודומני שגם נ"מ 20 מ"מ היו שם.

מעט מימין לספרה 2 שסימנתי, ישב גדוד שריון של החטיבה העורפית (14 או 401, תלוי מי היתה העורפית בזמן נתון) ובערפל זכרוני אני שולה גם יחידת חת"ם שם... אבל אינני בטוח בכך.

בימי חמישי אחה"צ היתה הטרמפיאדה בצומת 3 עמוסה לעייפה... הכביש העובר בה פונה ימינה ומעלה (צפון מזרח) לכוון "הארץ המובטחת..." - לבית ולחברה המחכה.... ואילו הכוון שמאלה הינו הפנייה לכמעט שעה של נסיעה (במהירות המותרת של אז...) למחנה טאסה שם ישבה מפקדת חטיבת השריון הקדמית (כאמור 14 או 401).

וכשאתה מתייחס ל"שקם" ברפידים, אתה מזכיר לי את שלד היד, המחזיק שילוט ל"שקם", שהוצב על ערמת חול קטנה בצומת הטרמפיאדה בביר-גפגפה של אז [היא רפידים] מייד לאחר מלחמת ששת-הימים.

וזו לא אגדה אורבנית, ראיתיו במו עיניי ...

לי דווקא השקם מזכיר לי את העובדה שבהתחלה לא היו מוצרי חלב.
יום אחד כשחזרנו מהקו נודע לנו שפתחו שקם חלבי. מיד רצנו לשם.
אני קניתי שמנת וזו הייתה השמנת הכי טעימה שאכלתי אי פעם.

היה בחור גלוח ראש שהיה מסתובב בשק"ם, ובימי ההסעות נראה גם בשקם אל-עריש, עם שק על גבו, והיה אוסף בקבוקים. תמיד תהיתי היכן הוא משרת, כיוון שמרוב עיסוק בבקבוקים, לא נראה שהיה לו זמן גם לשרת את היחידה. כל מי שישפוך אור על התעלומה יקבל תלוש לשקם לנקניקית קרנץ בלחמניה ולידה מלפפון חמוץ 105 מ"מ.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי roli_bark אתה מזכיר לי את שלד היד, המחזיק שילוט ל"שקם", שהוצב על ערמת חול קטנה בצומת הטרמפיאדה בביר-גפגפה [רפידים] מייד לאחר מלחמת ששת-הימים. וזו לא אגדה אורבנית, ראיתיו במו עיניי...

לא ברור איך התגלגלנו מאיפוס הנשק לקטע הזה, אבל הסיפור שווה בהחלט.
לא יכלתי שלא לתת לכם הצצה נוספת מספרי שלום לאהבה שנמצא בעריכה
ויצא בעזה"ש ב 2008. הנה לכם עוד סיפורון הממחיש את אוירת אותם ימים.
מעדותו של יואב גוטסמן, שהיה מ"מ בכח שמוליק בפלוגת צוקר מ 202.

צהרי 19 באוקטובר בגדמ"ע

יואב גוטסמן: נסעתי בנפרד מהזחלמי"ם על הג'יפ שגנבתי מחטיבה 247 והגעתי
לצומת צירים. מישהו הניח שם גופת סודני עם שלטים על הידיים...
יד מורה ימינה לכאן... יד מורה שמאלה לשם... כך הגעתי לסרפאום מהצד השני...

את התצ"א אני מזהה. הכוונה במילים "לא מזכירה לי הרבה" היא למחסנים. אוסיף כי ליד השקם מצוי היה בצ"מ סיני. לידו ישב גדוד הארטילריה השלישי של א.א. 209 (שניים היו תופסים את הקו- האחד בגזרה הצפונית, והשני בגזרה הדרומית) וכן גדוד 79 או 184. במחנה-מספר 1, ישבו מפקדת האוגדה, גדוד הקשר שלה ומפקדת האגד הארטילרי . מצפון לצומת ישבה היב"א על כל מנעמיה.
מאיזור השקם יצא כביש לכיוון דרום מזרח- לג'בל יעלק וביר תמדה. כביש זה התחבר, כעבור מספר קילומטרים ,לכביש שבא מכיוון תחנת הדלק. במקום המפגש התגוררתי למעלה משנה ומחצה. בתצ"א קשה לזהות את הכבישים האלה.
בבח"א ישב גדוד נ"מ 40 מ"מ עם תותחי L70.
גדוד ה-20 מ"מ אבטח את המעוזים וכנראה גם את סוללות ה"הוק".
שכחת גם את קולנוע סיני בבח"א. אני עוד זוכר את הופעות הגשש החיוור ו BB KING שנערכו שם.

וזה טוב - מודה לך !!

מצחיק להזכר מאיזה נושא התחיל האשכול החביב הזה...

ומעט פרטים נוספים (ואשמח על תיקונים):

• קצין אג"ד ארטילרי שישב בהתשה במחנה מפקדת אוגדה 252 היה אל"מ נתי שרוני. דומני שהוא החליף או החליף אותו, ס"אל נמוך קומה שברבות הימים ניהל את סולתם...? (שמו ברח לי..)
• קצין קשר סיני שישב באותו המחנה באותה תקופה היה כמדומני: סא"ל כץ (אינני יודע את שמו הפרטי)
• קצין המבצעים של האוגדה: סא"ל רותם (אינני זוכר אם בכל התקופה אכן הוא היה בתפקיד)
• קצין המודיעין: סא"ל צביקה שילר שהוחלף אחר כך ע"י סא"ל מוטי הייטנר.
• מפקד האוגדה שישב בלשכתו שם בהתשה : אלוף שלמה להט (צ'יץ) ולאחריו אלוף דן לנר ז"ל. הסגנים היו תחילה תא"ל מוסה פלד, שהוחלף אח"כ ע"י תא"ל מנחם מירון ("מנדי").

ועם המטען הזה נחזור לצומת השק"ם...נתפוס קרמבו ואשכוליות ונמשיך בשייט הזכרונות....:

אכן הכביש המשיך מזרחה כפי שכתבת. לא זכרתי זאת היטב.

היב"א שהזכרת נקראה "511". ישבה על רכס גבוה מצפון לצומת הטרמפיאדה (3 בתצא) בשם אום-מרג'ום. היו על הרכס הזה סוללות הוקים וכן L-70. הרכס אינו מופיע בתצ"א במלואו.

האם ה- L-70 היה 40 מ"מ או 70 מ"מ ...? אשמך על תיקון הידע שלי.

אישים הזכורים לי:
מפקד האגד הארטילרי:יעקב עקנין, לאחריו יעקב ארז. ק. אג"ם אגד- אריה מזרחי
ק. קשר : דובי (אולי כץ?) אחריו יען ורד.
מפקד האוגדה: דן לנר , אחריו אלברט
ס.מ. אוגדה : מתן וילאי, דוביק תמרי
L70 היה תותח 40 מ"מ

יען ורד היה קצין הקשר שלי במפח"ט 7 .

כדאי לציין כאן שחטיבה 7 לא ישבה בתעלה בהתשה או לאחריה ולא היוותה חלק מאוגדת סיני- 252.

הערתי זאת כדי שהקורא לא ישליך מתגובתך על המצאות 7 בקו הזה.

מפקדת החטיבה ישבה במחנה נתן (במבואות הדרומיים של באר-שבע).

צוותים מבצעיים מסיירת החטיבה (בפיקודו של ס"אל באום ז"ל - יוצא יחידה 101...)אכן הורדו ממחנה נתן לגיזרת התעלה לתצפיות ולמארבים שם הוכפפו לפיקודו של ס"אל אמנון רשף שפיקד אז על סיירת השריון של חטיבה 401.

חס וכרפס ... מדובר על תקופה אחרת לגמרי (1966-1969)

תוכל אולי בכמה מילים לתאר היכן ישבה חטיבה 7 לאחר מלחמת ששת הימים ומה היו קורותיה ? אני זוכר שבשלהי 68 עברה מהרמה (נפח...?) למחנה נתן? אבל ספר לי את הידוע לך בבקשה.

במתותא אל תפנה אותי לאתרים ולגוגל כנהוג כאן.... את זאת אעשה אח"כ לבד.

תודה..

לאחר מסדר הסיום בג'בל-ליבני ("הישרנו מבט למוות, והוא השפיל מבטו ..." - גורודיש), עברנו למחנה זמני בביר-גפגפה, משם [מפח"ט 7] למחנה האום הנטוש ברפיח. משם לקוניטרה (בית-החולים), ומשם לנפח ב 1968. משם לשדה-תימן, שם התחלף הסמח"ט פינקו בג'קי אבן. לאחר 1969 - איני יודע.

באמצע - היה המבצע ב"כארמה", וכמה חפ"קים בתעלה.

חג-שמח.

עזרת לסדר לי את הקונן ה"לא כל כך קשיח" מתחת לקרחת.

מודה לך.

האם אתה בעיצומו של פרויקט תיעוד כלשהו ? אתה יודע, איזשהוא תיעוד של חלק מהיסטורייה צבאית כזו או אחרת ?

אינני עוסק בתיעוד כלל. אני מנסה לעדכן את ה"קונן" שבין אוזני.... תוך ניסיון לשמר ולשמור על עובדות ארועים ומצבים שהיו בעזרת אנשים כמוך ! - לא זה איננו מקצועי כלל. אין כאן גם נוסטאלגיה - שכן לא הייתי ממליץ לעצמי לשוב לאותם הימים אלא כ"תייר" דמיוני. גם זה לא מדויק - שכן חזרה לגיל של אז - זה כבר סיפור "תיירות" אחר לגמרי.

כפי שרשמתי באחד המסרים הקודמים - אני חרד לעיוותים בסיפורת ומנסה עד כמה שהדבר אפשרי ועד כמה שידיעתי וזכרוני מתירים זאת לעמוד בפרץ. בעזרת כל מי שמוכן לתרום מזכרונו והבנתו שלו..

אגב, עד היום הרבה אנשים לא מאמינים לי [וגם בין חברי] בשומעם את סיפור שלד היד עם שלט ההכוונה ל'שקם' [בקבוק טמפו מוצמד לשלד היד בחוט ברזל] , בצומת ביר-גפגפה, מייד לאחר סיום מלחמת ששת-הימים.

זה היה כל-כך אמיתי, שזה מעורר בי חלחלה עד היום !
[ אגב, כל סצנת העיוועים הזו היתה באתר כשבוע או שבועיים לאחר הלחימה, עד שכמובן הוסרה לאחר כבוד ]

תראה ידיד - קשה אמנם לעכל את הסיפור. לכשעצמי לא שמעתי על כך אולם אם ראית - ראית. בבלגן שהיה מייד אחרי ששת הימים ובחוסר המשמעת בשטח הדבר היה אני מניח אפשרי. יש בידי תמונה שצילמתי של שלד חייל מצרי שמצאנו בואדי ג'ידי לבוש עדיין במדי הצבא המצרי... צילום מתחילת 68 - כשנה לאחר המלחמה. אתבייש לספר לך מה עוללו לשלד "חברי" לאחר הצילום המשפחתי - ואני עמדתי מנגד מזועזע. אני כואב על כך כבר שנים !! אין לי חשק לנבור בזכרונות הללו.

מה שמעניין אותי יותר הינו סיפור הסודאנים - ואתי החפירה.... של חיילינו האמיצים....

I heard a similar story from a friend who had been in the 120mm mortar unit of the sadir Paratroopers in 1982.
He told me that during the start of the war, he saw a Syrian or PLO body half-buried at one of the road junctions with an arm pointing in the right direction.

Sorry for the English... I was a bad student in Hebrew school

אבל אפשר לענות לי בעברית

מכיון שאתה בקיא הרבה יותר ממני בנושא הארטילרי - תוכל אולי לסדר את מפקדי האג"ד הארטילרי של 252 בתאימות לשנים. לי זכור היטב בהתשה נתק'ה שרוני (הכרתיו אישית !!)

דן לנר ז"ל החליף את צ'יץ כשנכנסנו להפסקת אש. בהתשה עצמה היה זה שלמה להט שניהל את הלחימה בחזית. וילנאי ותמרי גם הם היו לזכרוני סגנים לאחר ההתשה,בין כניסתה לתוקף לבין מלחמת יוה"כ.

אנחנו כבר כמו שני הזקנים על הספסל בגינה.

אני הגעתי לסיני ב12/71.(הייתי גם קודם, אך לא באופן קבוע) למיטב זכרוני,כשהגעתי, מפקד האגד היה עקנין, אך יתכן שהיה עוד מישהו קודם , לאחר נתי שרוני, שהיה מת"פ דרום. עם עקנין נפגשתי גם ב-73 כמפקדי בא.א. 214.
מי היו המפקדים בסיני בעת ההתשה- אין לי ידיעה אישית.

אבל לפני שנתחיל דיון בנושא השיניים התותבות עלינו לשמר את איכות ההיסטוריה הזאת... אני הייתי (וחייתי...) בכל הגיזרה הזאת החל מ- 68 ועד פאתי 72 עת עברתי לביקעה. ביוה"כ ב- 73 חזרתי למלחמה בגיזרה.

בזמנו הכרתי כל גרגר חול ודיונה (טוב אני כמובן מגזים מעט...גם לי מותר), בצידנו אבל בעיקר בצד המצרי. הדברים דוהים עם השנים וזה חורה לי....

חג סוכות שמח...!!!!

שכחת את האיש הכי חשוב ברפידים: קצין הטיסות. רס"ר ששמו פרח מזכרוני.

זה מצחיק אבל גם נכון...!!!!!!!

מבחינתי היו לי בשל תפקידי שם בעיות קטנות יותר בטיסות לארץ וממנה.... למרות שפה ושם נצרכתי להסעות וטרמפים מיד-אליהו, ופה ושם אני גם זוכר עיסוק בספירת כוכבים בשמים (וחיפוש לווינים..!!!) בעת המתנה לרכב עובר בחצות לילה בטרמפיאדה החשוכה לגמרי בצומת רפידים....

"....היו לילות...אני אותם זוכרת... אני אותם עד סוף ימי אזכור..." (אסתר עופרים)

וסימנתי בירוק את תוואי הכבישים שהזכרת.

אני מניח שישבת בסביבות הצומת אותה סימנתי כ- "5"

הנה "עבודת הסימינריון".... (אגב יסלחו לי דוברי העברית שבינינו..... אין לי תמליל עברי ב Photoshop וחבל....):

אכן, הצומת אמורה להיות ב-5, רק שמשום מה, נראה לי שהיא היתה טיפה יותר רחוקה, שכן לרפידים היה צריך לנסוע במכונית. אבל כיוון שאין לתצ"א קנ"מ, יתכן שכך היו פני הדברים. יש לזכור שאני השתחררתי לפני יותר מ-34 שנים, וביקורי האחרון בצומת היה במאי 1974, אז ישבה ליד הצומת חטיבה 460 ,ולידה המשיך רס"ל בן אדיבה לשמור על המחסנים שלו, כאשר גדוד דרקון היה הרחק בצפון.

אם כבר נזכרים, בתוק הקופסאות המאובקות מצאתי 3 תמונות מיני רבות של מחנה דרקון.
למעלה בצד ימין שדרת כלי הרכב ליד החימוש. מצד שמאל מקום חניית גיפ המג"ד, כפי שצולמה מתוך אוהל המבצעים.ברקע הרכס שמעל ציר בלוקדה.
למטה : סוללה בחניון מנהלתי במחנה.

לחכות בטרמינל למקום פנוי בבואינג 707 ביום שישי, להצליח להישתחל איך שהוא רק כדי להיות מועף החוצה בגלל שאיזה קצין הופיע דקה לפני ההמראה,לראות את המטוס האחרון ממריא,ולנוע עם גוש של חפ"שים שלא שפר עליהם מזלם לכיון הטרמפיאדה, בתיקווה קלושה לטרמפ "ארצה"

אדוני, בואינג 707- לא בזמננו. בזמננו טסנו בבואינג 377. המאושרים טסו בויקאונט או הרלד.

1. בנושא מיקום הימ"ח וכן הלאה, יתכן לא זכרתי נכונה פרטים, יתכן ונחתו שברפידים ומשם נסעו לימ"ח. הבטחתי לחזור עם נתונים מדויקים יותר.ואעשה זאת בהקדם האפשרי.
2. הרג סודנים, לא רק בשבי.בוודאות. וההרג הספיציפי שדיברתי עליו (עם את חפירה) היה תו"כ לחימה.

מה שכן, להבא אשתדל להגיע מצויד בפרטים מדויקים ככל האפשר ולהימנע ממצבים כדוגמת הנ"ל.
חג שמח

למיטב זכרוני, היו ימחים בביר תמדה.

בודאי שהיו

כל התגבור של 79 ו 184 היה מהימחים אלו כולל ההצטיידות של 460 שירדה לסיני ערב כיפור

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

איזה ימחים ?

מה שלא מסתר לי, הכיצד אותו קצין קשר של גדוד/חטיבה הפעיל רתמות על נהג טנק. המפקד יושב בצריח מסתובב. צידוד קל של הצריח, יכסח את הנהג. רתמות אולי טובות לנגמ"ש.אבל נגמשים כמעט ולא היו בעוצבות מילואים.
ובאשר לקש"פ: מערכות הקש"פ VRC של יום הכיפורים היו מערכות אמינות ביותר, ושימשו כמעט עד לאחרונה (דומני שגם כיום הן קיימות בנגמשים). גם כאשר היו תקלות במערכות אלה, הרי כל טכנאי ואפילו מש"ק קשר, יכול היה להשמישן בקלות יחסית, ע"י החלפת קופסאות או פתילים. איני יכול לשער בנפשי ק. קשר אשר השתמש ברתמות.

הסיפור הזה גם לא "מסתדר" לי. לא הייתי איש קשר, אולם הכרתי את המערך הלוחם היטב ואהיה מופתע אם הסיפורת הזאת תאושר ככלל ולא כיוצא מן הכלל.

בחלוף השנים חוויתי סיפורים שראשיתם במעשה קונדס חיילי או בפתרון זמין של בודד או בודדים לבעייה שנתהוותה בזמן ובתנאים מסוימים. הסיפורים הללו מעוררים בדרך כלל התפעלות, ובשלב זה או אחר- עם הזמן הופכים ל"תרגולות" ל- תו"ל ול"נהוג היה" כדי לסמר שיער או בלשון הפלמ"ח לצ'זבט.

לאגדות עם רבות יש גרעין אמיתי כלשהו - המוטיבים היו ועדיין קיימים, ובתוספת פילפל וקטשופ אנו מקבלים מנה טובה של סיפורת. וברבות הימים אנשים נשבעים באמיתות הסיפור מאבא רבא או חבריו שהיו שם....
ויש המוסיפים מסמר חיזוק בהכריזם: "תאמין לי..." - נו לך להתווכח עם הגיון המאמין...

והגרוע יותר הינו השלב שבו הסיפור מופיע אח"כ בספר או בעמוד באתר זה או אחר של יחידה כזו או אחרת, ואנו - עם עם הספר מתייחסים למילה הכתובה בקדושה עילית ("כי כתוב...") והופכים למאמינים ולמפיצי הסיפור גם כן.

מנסיוני שלי - בדיקת הלקמוס לאמיתות סיפור שנראה לי הזוי מלכתחילה, הינו בדרך כלל ההגיון הפשוט והשאלות שההגיון הזה מעלה אצלי לאור הכרת הנסיבות. הכל עם גרגר של מלח....

פטי מאמין לכל דבר....

אני מכיר את "התרגולת" שכשאין קשר וחייבים ליסוע קושרים חוטים לכותפות הסרבל... לא בדקתי אצל קשנ"ר או קחש"ר אם זה רשום איפשהו, אבל הידיעה שזה מה שעושים ושרצוי שאיפה שהוא בטנק יהיו שני חוטים באורך שניים שלושה מטר... לא באה יש מאין.

תמיד יש גרעין של אמת ממנו מתגלגל הצ'יזבאט.
הרי מספיק טנק אחד עם קשר נהג תקול, שרצו להוציא לדרך עם כל המסגרת, ובדיוק לא היה קשר (טכנאי) או ק"פ או איזה שהוא חלף אחר זמין, והיו לחוצים ויצאו ככה עם חוטים, כדי שמי שהוא יספר על זה למישהו אחר ומפה לאוזן יצא "שיצאו למלחמה בלי קשר ועם נהג מחובר בחוטים".

אולי זה ניתן לביצוע בנסיעה מנהלתית. אולם כיצד יפעל הדבר בתנאי קרב? מוותרים על צידוד?

לא צריכה להיות בעיה מיוחדת. ברור שאם יעוף עליך טיל אתה תצודד במהירות ותבצע ירי... יהיה מה שיהיה עם החוטים.
בכל אופן... אפשר גם לצעוק בטנק ושהצוות יחזור על הצעקות כשאין קשר

זה רחוק מלהיות אופטימלי, זה לא רצוי, אבל אם הסורים על הגדרות...

ציטוט:

במקור נכתב על ידי מיקיטל ככל שאנחנו מתבגרים - כך גדל ה"סונאמי" של סיפורי האגדות שלא ניתן לאשרן או להכחישן בקלות. לכשעצמי אני כואב על כך בכל פעם מחדש. מישהו המתקרא roibs כאן באשכול מספר סיפור בשם... חברים של אביו.... על הרג חיילים סודאנים (כנראה בשבי) באתי חפירה בשל חוסר בתחמושת. חברים - אנא מכם... למרות שלא ראיתי ולא שמעתי על כך (וסביר שהייתי שומע...) נראה לי שיש לחבר לסיפור הזה הרבה מאד סימני שאלה. אגדת חברים מבית אבא...?????

עבורי זהו אשכול חשוב מאוד שמעיז להפריש הפרשה שאיש אינו רוצה לראות ולהריח.
תודה רבה ל robis על חשיפת הפרטים האלה.
במקרה שלי זה עוזר לי לטפל בפצעים שכמעט אינם ניתנים לריפוי.
עוזר לי לדעת שגם אחרים מצאו עצמם במצבים שהם הורגים בן אדם "לא איך שמצפים מהם"...
לא יפה להרוג ככה... זה ברברי, זה פרימיטיבי, משפריץ עליך דם ומוח, תהרוג ככה - סבבה.

מיקיטל - הצונאמי - זוהי מגמה מוכרת. השורדים את התופת, לרוב חסרי יכולת לדבר על מה שחוו.
יש איזשהו טיימר, פסיכולוגי/ביולוגי שכשמגיע הזמן - הטיימר הזה מתחיל להפריש את החוויות הקשות החוצה.
מעניין ומוזר, אך הטיימר מכוון לסביבות 30 שנה.

איני יודע דבר על המקרה הנדון עם הסודנים.
אבל העובדה שאיני יודע - אינה מרמזת בשום פנים על האוטנתיות ואיכות המידע.
במלחמה כמו מלחמת יום כיפור, קורים דברים שאפילו הגיבורים עצמם מתקשים להאמין שקרו להם...
גם בידי מידע מסמר שיער על מקרים שארעו במלחמת יוהכ"פ ושלבד מהמעורבים - איש אינו יודע על מה מדובר.
כאמור, העובדה שלא שמעת על זה, ושאיש מלבד המעורבים לא יודע דבר וחצי דבר בנדון, אינו מהווה ראייה להוכחה כמו גם להפרכת המידע.
(על חיסול שבויים, בפלוגה ד' גדוד 890 ראה עדויות בגובה החול של מעוזיה סגל עמ' 58,
ובקרוב גם בספרי שלום לאהבה - "אין לך מה להכנע או להרים ידיים - אני הורג אותך סוף פסוק נקודה!"...
וכן, ניתנו פקודות מהפיקוד לחסל אותם, ואנחנו חיסלנו אותם, היינו בני 18, פלוגה ו' 890)
מציאות שחוויתי בעצמי, או שהייתי עד לה, אני יודע מה קרה שם, מי מת, איך ולמה.
אם אני מספר המקרה למישהו - זה הופך ממציאות שחוויתי - לסיפור שסיפרתי...

להצמיד למידע שאני משחרר עם דמעות, חמישה סימני שאלה זה לגיטימי בהחלט.
אבל יש לתת לבן אדם צ'אנס להפריש את המידע החוצה בכבוד, ולא לתת תחושה שלא מאמינים לו.

מסריח?... מסריח באבוע
לא יכול להיות?... חחח...

מה לעשות, סה לה וי...

שכחת את השערוריה שעשו המצרים בנושא הרג שבויים שלהם, כאילו הם עצמם תמימים ונקיי כפיים? למה לך לתת להם עוד ועוד תחמושת?

אני כאזרח ישראלי מצפה ממך לאחריות. גם אחרי שפשטת מדים. אתה יודע בדיוק עם מי ומה יש לנו עסק. וזה שנחתם איתם הסכם שלום - יופי טופי. אבל אם תחשוב על גורל השבויים שלנו במלחמות העתידיות - אני בטוח שתוכל לגלות איפוק. לא חייבים לספק להם תחמושת ולהשלים להם פערים. עוד לא ראיתי את הקצינים שלהם שבאים ומתוודים על רצח ועינוי שבויים שלנו.

אילו סיפורי אלף לילה וליילה

לא היה לא נברא ואף משל לא היה

הנושא של כיוון נהג בעזרת שני כבלים, ביצעתי גם אני.

אחרי מלחמת יום הכיפורים יצאתי לקורס קצינים. באחד התרגילים שימשתי מפקד צוות. ו"הלכה" לנו מערכת הטעינה. נסיון להחליף את הגנרטור לא עלה יפה. ועל כן נסענו לבסיס בשבטה ללא אורות וללא קשר פנים. אני התישבתי בכיפת מפקד הצוות, והנהג (נהג גרוע) התישב ליד ההגה (ל "רוכב" יש הגה) קשרתי את הנהג בשני כבלים לכותפות שלו וכך כיוונתי אותו. כאשר על ידי נוסע זחל"ם שמאיר לתומ"ת. אלא מה הנהג נסע איך שהוא רוצה ולא איך שכיוונתי אותו. הורדתי אותו מן ההגה התישבתי במקומו וצוער אחר התישב בכיפת המפקד, וגם אותי קשרו בכותפות.
לאחר שהגענו לשבטה, רצתי לומר "הגומל" ואני אתאיסט!

שיצאו בבהילות לרמה והם עדיין על ביגוד אזרחי.

מילת המפתח הייתה מהירות. חלק מכוחות המילואים שעלו לגולן עלו עם מחסור בנשק אישי, תחמושת ונשק מסייע. אני עליתי לגולן (באוג' של מוסה פלד, חט 205) בלי נשק אישי. לא נשאר באפסנאות. על הזחל"מ היה מקלע 0.3 בלי אף ארגז פעולה. שנוררנו מספר ארגזי פעולה מהטנקיסטים של חט' 4 שתידלקו בתחנת הדלק האזרחית בצמח. את עניין הנשק האישי פתרתי בעזרתו השקטה של חייל סורי הרוג. תוך יום או יומיים היינו כולם חמושים בקלאצ'ים, ר.פ.ד. ושאר הכלים שאספנו מבני דודנו. גם אלו שהיו להם רומ"טים, השליכו אותם אחד אחד מעל דופן הזחל"מ.

אמנם לא במלחמה, אבל לי כבר יצא שכשחתמתי על נשק ולא היה זמן למטווח איפוס, פשוט הלכנו לחומת מפגע וירינו כמה כדורים על מטרות מאולתרות (בקבוקי שתיה וכד') ממרחק כמה עשרות מטרים רק כדי לוודא שהנשקים תקינים ואם הנשק לא מאופס - לפחות שנדע להיכן הסטיה שלו. שווה לציין שבדרך כלל M16 (ארוכים וקצרים) לא היו חסרי איפוס בצורה מוגזמת.

רומ"ט היה נהוג לאפס.
בד"כ נשק היה בא למטווח לצורך החלפת להבים לתקוני גובה ומפתח אלן לתיקוני צידוד.
הרומטי"ם עברו תאומי כוונות באלירז ביציאה מהמפעל ובחלק ממחסני החרום החל משנת 70.
עוזי בד"כ לא איפסו אבל היכן שכן רצו ניתן היה לאפס גם עוזים. (יש מפתח איפוס)

במהלך המלחמה תואמו הרבה כוונות עם אלירז בכל הגזרות.

ככלל היום יש הגזמה במטווחי איפווס ורדיפה אחרי הנפ"מ.

עקרונית אני בעד תאום כוונות (מקצועי) - ואימון קליעה שבמהלכו מתבצעים תיקוני איפוס קטנים אם נדרש.

סדירים ביצוע מטווחי איפוס לרומטים, לעוזי לא היה
לסדיר היה נשק מאופס (הסדיר הקרבי כמובן) כתרגולת לגבי מילואים אין לי מושג
אני נוטה להאמין שבבלגן שהיה לא חשבו על זה

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

ממליץ לקרוא את סיפרו המרגש של חיים סבתו תאום כוונות

את הרומטי"ם למדנו לאפס, ובמידת הצורך עידכנו איפוס במיטווחים.
המ"מ שלנו הקפיד על העניין הזה, וגם אנחנו, כדי להשיג מקבץ פגיעה יפה.
לרומ"ט היה גם וסת גזים, שהיינו מכוונים ע"פ מספר הנקישות בסיבוב דיסקה משוננת.
היחידה שלנו היתה ברמת מוכנות גבוהה שבשגרה, כך שבפרוץ המלחמה ללא התראה,
לא היינו נאלצים לרוץ ולאפס את הנשק.
הרומ"ט היה נשק מיושן שלא התאים לסביבת המזרח התיכון. זכור לרע עקב אין סוף מעצורים ותקלות,
אך כשהוא ירה - פגיעתו היתה קשה בהרבה מזו של הקלאץ'. האנרגיה הקינטית של קליע
הרומ"ט 7.62 גבוהה לעין ערוך מזו של הקלאץ', קוטרו גדול יותר והוא יושב על תרמיל ענק, זהה למא"ג,
יכלת לפצלח בן אדם ממרחק 300 מ', בלי כוונת טלסקופית ועם קליע שעושה המון נזק.
יתרון נוסף לרומ"ט השנוא היא יכולת שיגור פצצות ררנ"ט, קטע מדהים ומאוד אפקטיבי כשהררנטיס"ט מאומן.
בשורה התחתונה, למדנו שברוב המכריע של הסיטואציות - לקלאץ' עדיפות ברורה.

אתה בטוח שהיה צריך לוכוון את ווסת הגזים של הרומט? אני זוכר דיסקה משוננת כזאת רק במאג.
מה שכן אני זוכר זה את מכסה, או פקק צינור הגזים, שהיה מורכב מעל הבוכנה ובו תמיד היה מצטבר פיח ונוצרת חלודה. המפקדים אהבו לבדוק אותו במיוחד במסדרים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי b.a אתה בטוח שהיה צריך לוכוון את ווסת הגזים של הרומט? אני זוכר דיסקה משוננת כזאת רק במאג. מה שכן אני זוכר זה את מכסה, או פקק צינור הגזים, שהיה מורכב מעל הבוכנה ובו תמיד היה מצטבר פיח ונוצרת חלודה. המפקדים אהבו לבדוק אותו במיוחד במסדרים.

בטוח בריבוע, זה כמו שתשאל אותי אם אני בטוח שהיה לי בכלל רומ"ט.
לימדו אותנו את העניין הזה על ההתחלה בטירונות בסנור. גם מי שקיבל את הרומ"ט
מהנשקיה מכוון פיקס - היה צריך לשבש את הכיוון ולכוון מחדש בעצמו.
נאמר לנו שכיוון וסת הגזים של הרומ"ט לרמת ביצוע אופטימלית נעה בין
שש לתשע נקישות, כיוון רשלני היה גורם לירי "חזק" מדי או "חלש מדי", כטירונים
עוד לא ידענו להבדיל בין כך לכך, עם הזמן והנסיון יכלת לחוש כבר ביריה הראשונה
אם וסת הגזים מכוון כראוי.
כמובן שלמדנו גם לפרק ולהרכיב את הרומ"ט בעיניים עצומות - עצומות חבר'ה! קשרו לנו
סמרטוט על הראש כדי שלא נוכל לראות, ומדדו פרוק והרכבה לכל אחד עם סטופר,
צ'יק צ'אק השתלטנו על זה.
אני לא זוכר את מספר השניות שהיינו צריכים להגיע אליו אבל זה היה מהר מאוד
12 שניות אולי, או משהו כזה.
מסדרים זה קטסטרופה, אתה אוכל מסדרים בלי קשר לכלום ביקום חוץ מהקריזה של המ"כ.
היה בודק לך את הפינות הכי קשות לניקוי הפיח והחלודה המיקרוסקופית.
גילוח היה בודק עם שטר של עשר לירות...

בדקתי שוב, ונזכרתי.
אכן ניתן היה לכננן את וסת הגזים באמצעות טבעת שעל הצילינדר. גם ניתן היה לאפס את הרובה באמצעות סבוב דיסקה , עליה היה ניצב להב הכוות הקדמית. אני לא זוכר מטווחי איפוס!

ולכל מי שאינו מאמין, הרי הטבעת והרי הדיסקה:

יא ווארדי, עילפת אותי עם הצילום הזה!
שמע, אני לא ראיתי רומ"ט בעיניים לפחות שלושים שנה.
אז אני מתנצל על הטישטוש, אכן הדיסקה שימשה לאיפוס להב הכוונת הקידמית,
והטבעת המשוננת - היא זו שכונתה וסת גזים...
סחתיין ותודה

לצערי בדגם הצהלי לא היתה דיסקה כזו - אלא 3 להבים מתברגים בגבהים שונים.

כן היו מטווחי איפוס (ל 300 מ' לאחר איפוס ראשוני ב 25 מ' ) אליהם היה בא גם הנשק.

הכל תלוי ביחידה ובמודעות.

ני

אבל הרומט שימש לתחמושת נאטו עם תחמיש גדול יותר.

היו בקוטר 7.62 מ"מ

אינני זוכר את התאימות לקל"צים. על אף שהיה ברשותי כזה (כן - כת מתקפלת...)ץ

from left to right:

7.62x51 NATO (FN FAL, MAG, M14 etc
7.62x39 (AK47) "7.62-קצר"
6.5x39 Grendel (something new being promoted as a replacement for 5.56)
5.56x54 NATO (M16, Galil, Negev etc

Sorry for the English... I was a bad student in Hebrew school

אבל אפשר לענות לי בעברית