מתוך המכתב העיתי (כך הוא נקרא) של בן-עזר, גיליון 176:
עמנואל בן-עזר
הך פטיש עלה וצנח
המבוגרים שבנו זוכרים את מילות השיר: "הך פטיש עלה וצנח כבישי בטון בחול נמתח..."
עד כמה שאני זוכר מההסתכלות הילדותית שלי, את כבישי הבטון לא בנו בעזרת פטישים. את כבישי הבטון יצקו בקטעים די גדולים לתוך תבניות עץ שתחמו את הקטע, כאשר בתוך התבנית מונחת בשתי וערב רשת הברזל. את המרווח הצר בין הקטעים מילאו ביציקת זפת, דבר שגרם לקפיצה קלה של האופנים בכל פעם שעברנו מקטע לקטע. במיוחד זה היה מורגש כשהיינו טסים על האופניים במורד של רחוב פיק"א בפתח תקווה. בן דודי הסופר הנידח אהוד ודאי יאשר זאת כי הוא גר בילדותו באותו רחוב פיק"א.
השימוש בפטישים היה בסלילת כבישי האספלט. המשורר קצת עירבב את היוצרות. הרבה סיפורים כבר סופרו על קבוצות מגדוד העבודה שעסקו בסלילת הכבישים, כשרוב עבודת היד נעשתה בעזרת פטישים. הטכניקה היתה די פשוטה וגם די עתיקה. גם הכבישים של האימפריה הרומית נסללו בשיטה די דומה. מי שחושב שהוא צריך להרחיק עד לסביבות רומא בכדי לדרוך על הכביש הישן (ויה אפיה אנטיקה) יכול לחסוך הרבה כסף כי כבישים כאלה ישנם גם כאן, ממש מתחת לאף.
דרך הים הרומית, ויה מאריס, עברה ממצרים לאורך שפת הים התיכון עד ליפו. כאן היא פנתה ימינה – מזרחה – לאורך הגדה הדרומית של הירקון, כי הירקון היה בשעתו נחל שהיווה מכשול רציני למעבר. (קשה להאמין, כשרואים היום את חריץ תעלת הביוב שעדיין נקראת נחל הירקון). בצאתה מיפו עברה הדרך למרגלות רכס הכורכר שעליו, הרבה יותר מאוחר, ישבה המושבה הטמפלרית שרונה ובימינו הקריה הממשלתית. מכאן עברה הדרך לא הרחק מכיכר עלית ופנתה בקו ישר מזרחה. אם הנך עומד ברחוב אבא הלל ברמת גן בסביבות חנות הרהיטים "ביתילי" ומביט מזרחה, הכביש הרומי נמצא מתחת לכפות רגלך. ייתכן שהכביש הרומי נסלל על גבי דרך או דרכים עתיקות יותר. משחר ההיסטוריה, צבאות שנעו מכיוון אשור או בבל לכיוון מצרים, או להיפך, עברו כאן. למעשה הדרך הזאת היא רב שכבתית. מעל הכביש הרומי שפכו בזמן השלטון העות´מני שכבות נוספות של חצץ וכורכר ואז קראו לדרך "טריק א שׂולטן" בתרגום חופשי דרך המלך. מתיישביה הראשונים של פתח תקווה השתמשו בדרך זו בדרכם ליפו כי המעבר היותר דרומי, לרגלי גבעות הכורכר של מה שהיום בני ברק ורמת גן, היה שטח ששרץ שודדי דרכים. הפתח-תקוואים קראו לדרך "הכביש התורכי". על גבי הכביש התורכי, בקטע שהיום הוא דרך אבא הלל, סללו הבריטים בתקופת המנדט כביש אספלט צר. עם קום המדינה הורחב הכביש וצופה בשכבות אספלט חדשות.
בתחילת שנות החמישים, כשעזרתי לאבי בעבודה החקלאית שלו, עיבדנו שטחים שהיו המשכו הישר של הכביש התורכי. יום אחד היינו צריכים להעביר קו מים מצידו האחד של הכביש לצידו השני, וכמובן חפרנו תעלה עבור הצנרת, ותוך כדי החפירה נתגלו השכבות ההיסטוריות אחת מתחת לקודמתה. השכבה הרומית עם האבנים המונחות כאילו משובצות זו ליד זו העלתה בזיכרוני את סלילת הכביש ליד ביתנו בראשית שנות השלושים.
את הכביש סללה קבוצה קבלנית שכללה בחורים ובחורות שהניחו בידיהם את אבני ה"דֶבֶּש", כינוי בערבית לאבנים בגודל של חצי ואולי גודל מלא של בלוק של היום. כמובן שהאבנים הגיעו מהמחצבה ללא צורה גיאומטרית מוגדרת. ועל העובדים היה לשבץ אותן זו ליד זו בצורה ההדוקה ביותר. דבר זה הצריך כמובן שבירת פינות וקצוות מיותרים בעזרת פטיש. שיכבה זו נכבשה על ידי מכבש כבד בעל גליל ענק מצידו הקידמי ושני גלגלים בקוטר גדול מאחור. כמובן הכול עשוי ברזל. כל זה הונע על ידי מנוע שדמה למנועים של הבארות בפרדסים. את השכבה הבאה בנו מאבנים שבוקעו במקום מאבני דבש בעזרת פטישי יד. אבנים אלה היו מבוקעות עד לקוטר קצת גדול מאגרוף, הכול בעבודה ידנית. גם שיכבה זו הונחה בצורה הצפופה ביותר שבאפשר, תוך הידוק במכות פטיש יד. כך שיכבה על גבי שיכבה, גודל האבנים קטן משיכבה לשיכבה, כאשר בשכבות העליונות שפכו זפת חמה על השיכבה לפני הנחת השיכבה הבאה. בסופו של דבר המכבש נסע הלוך ושוב על השכבה העליונה והכביש היה מוכן.
קבוצת העבודה היתה נחה בצהריים בצל שיחים שטיפסו על גדר החצר שלנו, וגם אכלו שם את ארוחתם, שהיתה כמובן עטופה בעיתון ישן. כאשר הסתיימה הסלילה, והעובדים והציוד נעלמו מהשטח, ישבתי יום אחד בצל אותם שיחים ליד הגדר והנה אני רואה פטיש יד לביקוע אבן מונח בסבך. כמובן שהפטיש עבר לרשותי והוא נמצא עימדי עד היום. מאז עברו כבר כשבעים שנה, לכלי העבודה הראשון שלי התווספו במשך השנים כלים רבים מסוגים שונים אבל לפטיש הביקוע הזה יש לי חיבה מיוחדת.
הפטיש עשוי כך ששני צדדיו זהים והם קונוס שמתחיל כריבוע ומסתיים בכיפה מעוגלת. על צידו העליון של הפטיש מוטבע שם היצרן: 1917 BRADES
אני משער שהפטיש הגיע לאזורנו לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטיים במלחמת העולם הראשונה, נקנה כעודפים מהצבא (או אולי נקנה במשיכה...) והגיע לקבוצות הסוללים של גדוד העבודה. מעניין היה לדעת מה היו גילגוליו של הפטיש עד שהגיע לרחוב מאובק בפתח תקווה והפך להיות לכלי העבודה הראשון של ילד, שכלים, ועבודה עם כלים, היו משאת נפשו מאז ועד היום.
ראשי
צ'אט
08-10-2007, 06:53
מצב כלאיים
