הגעתי היום ואני כבר רוצה לחזור, זה לא שטוב לי שמה כל-כך זה שפשוט רע לי פה. אני מגיע, והצעקות מתחילות. אתן משגעות אותי. אני באטרף. לא רוצה לעשות שבתות, לא חגים, לא רוצה לחזור, בשביל מה? הרי גם ככה אני לא מוצא את עצמי כאן.

ואתם, גם כן אתם. יפה נפש שלא פוגעים באף אחד. יופי. תמשיכו.

אני לא יכול לראות אותך רבה איתו יותר, הרי את כל הצעירות שלי בזבזתי על זה, ואני כבר לא יכול לשמוע על משטרה. על הבעיות. לא יכול לראות את הבנאדם הכי תאקט שנעלם, שחוזר מהצבא. אין לי כוח.

אין לי כוח לאנשים מטומטים שכרגע שולטים בי, נואמים לי על כבוד והם צבועים. אין לי כוח לחזור גם למקום את הזה. ועדיין, זה אבוד. זה המצב. תקבל את זה.

הרי זה מה שאת אומרת, כי לא בוחרים אותם, כי צריך להתמודד. ואתה? לאן נעלמת? הבטחת שתשמור על קשר, שנדבר שאני אצטרך. אבל נו, אלו החיים הרי נכון?

ומה לך כ"כ קשה לסדר את זה? כבר שנה שאני רוצה לחזור, אבל את לא פנויה. אין לך זמן, זה לא שלא הייתי חלק מהחיים שלך, שעזר לך ולצוות במשך שנה. זה לא הרי שזה לא חשוב לי ושאני לא יכול בלי זה. אבל לא, את עסוקה.

תפסיקו להגיד לי מה לעשות, תפסיקו לומר לי כמה "אני אופטימי" ו"יודע להתמודד", כי הרי בינינו, זה לא עובד. כן, אני אחזיק עוד יום, שנה, שנתיים, אפילו עשרים אבל זה לא הופך את זה עדיין לבסדר.

ואתה, הבנאדם שאני שואב ממנו את הכוח, שבזכות זה שהוא חזק, אני חזק. כמה קשה לך איתה ואתה לא עוזב. מוכן להרוס את הנפש עד עמקי נפשתך, שאף אחד לא ידע, שאף אחד לא ישמע - רק בשביל האנשים החשובים לך. אתה תלחם, כמו אריה רק בגלל שאתה אוהב אותי. נלחמת. הראית לי את הדבר שאני לא אשכח לך.

למה לי לחזור, הרי זה לא שטוב לי שם-רע לי פה, זה ששם אני לא הייתי כותב את זה. לא היה מפריע לי, אני במסגרת שלי, אפילו נהנה קצת. צוחק. עושה חיים. ואז שוב, חוזר ואוכל חרא.

וזהו עוד דף בספר החיים שלי שלא אשכח, זה עוד משהו שאני יכול לכתוב ולא לדבר עליו. כי מה בעצם חסר לי? שומדבר. טוב נו, הרבה. אבל זה שולי. לא חסר לי. טוב לי.

אבל זה עוד דף שאקפל ולא אשכח. כי לא טוב לי, רע לי. אבל אם לא יהיה לי טוב לי עם עצמי, איך יהיה לי טוב מבחוץ?

אז אני מחכה לרגע. לרגע שלא תשימו לב, אבל אני לא אחזור. אולי לבקר. לא יותר.

ובאיזה גוף אתה מדבר?

אני לא בטוח שהיית אמור להבין את הפרטים של העניין. זה נשמע לי כמו פריקה רגשית. ואחלה כתיבה אם יורשה לי לומר. אני גם אוהב לפרוק מדי פעם, עוזר להתגבר ולהמשיך הלאה. אני מאמין שגם את השלב הקשה הזה בחיים אתה תעבור בהצלחה. ואולי אפילו תמצא את האור בקצה המנהרה.

אהבתי את הדרך שבה פרקת את כל הרגשות והעצבים.
על הצבא, משפחה וחברים.
חבל לשמוע שזו המציאות ,אבל דברים משתנים
אלו רק תקופות בחיים, קיפולים שעוברים..

Life is hard and then you nap.