את ערבי השבת אנחנו מקפידים לעשות עם הורי.

יותר ויותר, עם כל שנה שחולפת אני מקפיד למצות כמה שיותר
מזוג האנשים הנפלאים הללו, שמלבד להביא אותי לעולם,
הם אלה אשר עיצבו אותי ונתנו לי כל כך הרבה במהלך השנים.

ואז, מגיע השלב שבו העסק בהתחלה מתאזן ולאט לאט מגיע למצב שבו הם זקוקים לי.
לא תמיד בעזרה פיזית, אלא הרבה פעמים בתשומת לב. בשיחות. בעצם המצאותי במחיצתם.
ואני איתם. באהבה. הרבה אהבה.
טבע העולם שיגיע היום שאתגעגע, והם כבר לא יהיו שם.
ואני אומר לעצמי, אם לא היום- אז מתי...

אנשים- תמצו כל רגע עם הוריכם.
גם בשבילם.
אבל בעיקר בשבילכם...

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

שני הורי נפטרו בנסיבות קשות.
הייתי רוצה לעשות עבורם דברים שלא הספקתי
לומר להם את כל מה שלא אמרתי
להשיג דברים שלא השגתי וגרום להם להתגאות בי
לחוות איתם כל רגש חיובי אפשרי
להחליף איתם דעות על כל דבר שבעולם
למדתי מהם המון ולא הספקתי ללמוד מהם מספיק

יהי זכרם ברוך

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

הוצאת לי את המילים מהפה /מקלדת.

אין לך אדם שאין לו שעה.

תשאלו על העבר, על סיפורי הילדות שלהם, על סיפורי הסבא והסבתא - כל מה שניתו ממורשת המשפחה. למרבה הצער על פי רוב כשמתעוררים לעשות זאת זה מאוחר מדיף או בגלל שההורים הלכו לעולמם או בגלל שכבר אינם מסוגלים להתקשר ולדבר. הרגשת ההחמצה היא איומה.

את הורי, שיהיו בריאים ויזכו לשנים ארוכות, אני בשנים האחרונות שואל, חוקר ומתעניין - אבל במשך שנים אני נושא על גבי נקיפות מצפון קשות על כך שלא עשיתי זאת עם סבותיי (הסבים נפטרו כשהייתי צעיר יותר).
אחד הפרוייקטים היותר חשובים המתבצעים היום בבתי הספר (כשאינם שובתים) הוא פרוייקט שורשים, שבמסגרתו מתוודעים רבים מבני הנוער לראשונה להיסטוריה המשפחתית, שלא לדבר על כך שלראשונה הם מוצאים עצמם יושבים ומשוחחים ממש עם ההורים או הסבים והסבתות ומגלים בהם עניין...

"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה קורא ציטוטים של אחרים"

(אח של מישהו שהכיר את ג'ון לנון)

לאחרונה הייתי בכמה שבעות ששם הוצגו עבודות השורשים של הנכדים.
זה נותן תצוגה מאד יפה על המנוח.

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

ומאחל לך - רק בשמחות.

"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה קורא ציטוטים של אחרים"

(אח של מישהו שהכיר את ג'ון לנון)

למרות שאני גרה איתם בבית, פשוט אין על מה לדבר איתם. אם הם מתייחסים אלי כמו ילדה מפגרת, שיהיה להם לבריאות. כרגע,לא רואה מצידם ניסיון לשינוי.

אני לא זוכרת אם סיפרתי לכם, אבל בשנתיים שלוש האחרונות ההורים שלי מקדישים כמעט את כל זמנם לסבא ולסבתא שגרים למעלה וחולים מאד. הסבתא חולה באלצהיימר מתקדם, סובלת מהתפרצויות זעם תכופות, ונזקקת לתרופות הרגעה חזקות. הסבא מחוברר לקטטר,בקושי מסוגל לזוז, וגם המוח שלו לא הכי צלול. ההורים שלי חושבים שהם מסוגלים לטפל בהם לבד ללא עזרה. זה אומר שסבתא שלי מעירה אותנו עם טלפונים באמצע הלילה בגלל ההזיות שלה, ועם סבא שלי צריך לרוץ למיון בכל שבוע כשיש זיהומים בדרכי השתן. כל הריצות האלו משפיעות על אבא שלי. מבן אדם שמח וחייכן הוא הפך לסמרטוט, וכשהוא חוזר מביקור אצלם הוא עצבני ברמה של להרוג בן אדם. אפילו על האחיין הקטן שלי הוא התפרץ. וככה זה נמשך קרוב לשלוש שנים. ואוי ואבוי למי שמעז לדבר על בית אבות. רק לפני חודשיים נפל האסימון. זה קרה כשסבתא שלי התמלאה בפצעי לחץ בגלל ההזנחה, ואחד השכנים שראה את סבא שלי נבהל והזמין את מחלקת הרווחה. רק אז הם הביאו עובדת זרה, שברחה אחרי חודש. היום סבתא שלי מאושפזת במוסד סיעודי מורכב עם נמק ברגליים שקרוב לקטיעה. היא גם מוזנת מזונדה. סבא שלי עדיין בבית עם עובדת זרה אחרת, אבל גם בקושי אוכל וזקוק לתרופות הרגעה בשביל לישון. והכל בגלל שההורים שלי התעקשו להחזיק אותם בבית בכל מחיר. בשביל מה זה טוב? בשביל לחסוך את הכסף? בשביל להיות גיבורים גדולים? אם היו דואגים לעזרה מקצועית בשלב מוקדם יותר היו מונעים מהם הרבה סבל.

אז היום אני שומרת על פרופיל נמוך. לא רוצה להיות השעיר לעזזל שעליו מוציאים את העצבים. לשוחח עם ההורים שלי בכנות על כל העוול שגרמו לי? לא נראה לי שזה יקרה בעתיד הקרוב.

כמה חבל. מאחל לך שבעתיד הענינים יתיישרו ביניכם.

אין לך אדם שאין לו שעה.

צר לי לקרוא את הדברים הלא נעימים. מחאל לך את כל הדברים הטובים שאת מאחלת לעצמך.

לגבי דיבור עם ההורים על העוולות, לדעתי אין לזה מקום כשזה בא ממך. הכוונה, הבן (הכוונה גם בת) הוא אחד היחידים שאינו יכול לדבר עם הוריו על מה שהם גרמו / גורמים לו. הם כאילו נשפטים ע"י הילד שלהם, זה שהם השקיעו בו את מה שהשקיעו (כל אחד לפי מידתו), ואז התלונות שלו נשמעות יותר כמו כפיות טובה וחוסר יכולת לראות את הצד שלהם.

לעומת זאת, ככל שהדובר רחוק מן ההורים מבחינה רגשית - כך יש לו יותר אפשרות להגיע אל אוזנם ואל ליבם בעניין דנן. חבר/ה טוב/ה של האבא/אמא. אח/אחות שלהם (דוד/ה שלך). וגם זה כמובן תלוי במידת ההקשבה של ההורים לחבר/ים באופן ספציפי.

שני אנשים יכולים להגיד בדיוק אותו הדבר, אחד לאחד.

1. אם יגיד האחד, לא ישמעו לו (שלא לדבר על להקשיב), יבטלו את דבריו ב 500 אלפיות השניה, ויתרעמו עליו.
2. לעומת זאת, אם יגיד השני, ישמעו לו, אפילו יקשיבו, יכול להיות קשה להתמודד עם האמת שבדברים, ויכולה לבוא התכחשות כלשהיא. יכול להיות שתבוא גם מחשבה אחת או יותר בעקבות הדברים שנשמעו.

חשוב יותר מכל זה, to take onself in the hands, להפסיק לחשוב על מה שעשו לי, ולחשוב על מה שאני הולך לעשות למען עצמי. להשאיר מאחור את שק תפוחי האדמה, ולחיות.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אבל....אני חושב שאת יכולה לתקן את המצב.
צאי מבית הוריך גם אם זה יקר, מפחיד, בודד ועצוב.

הביני, יש גיל שחייבים להתנתק פיזית מההורים אחרת מגיעים למצבים קשים.
הביני, כשהתחתנתי עם אהובתי בחרתי במודע (אם יש כשמאוהבים) שותף לחיים.
אח"כ קבלתי שותפים נוספים שלא ממש הכרתי את אופיים, חלקם נוחים וחלקם פחות.
אך כהורה אוהב ראיתי ועדיין רואה מחויבות להכין את השותפים הזמניים לחיים עצמאיים משל עצמם.
אני משקיע את רוב זמני הפנוי לתחביבים שלהם כאשר במשך הזמן בטלתי חלק משלי.
אבל...אני לא מרגיש רע עם זה, כי אני יודע שיום יבוא ואני אחזור אליהם (אם ישארו לי כוחות).
בקיצור, למאמצי ההורים יש גבול, יש תחושה כבדה שעברת אותם.

נושא הטיפול בהורים רגיש אצל אנשים מסוימים,
הם רואים בבתי אבות זלזול בהורים ולכן לוקחים על עצמם את הטיפול.
דודי ז"ל התעקש לעבור למוסד שכזה וילדיו סרבו וראו בבקשתו עלבון.
כשעבר הבינו כולם שצדק בהתעקשותו והיחסים שבו לתקנם.

עזבי את בית ההורים - ויפה שעה אחת קודם.
(זה לא מבוסס רק על ההודעה האחרונה, אלא קריאה של הודעותיך בחודשים האחרונים. שום קושי כספי, פיזי וטכני, לא שקול לעומת הרווחה הנפשית שתשיגי).

המצב בבית,באמת לא קל היום. וכנראה שזה לא הולך להשתפר.