ועידת אנאפוליס - הסוף ידוע מראשועידת אנאפוליס היא בסך הכל כלי ריק עבור הנשיא בוש, כדי לפנות את הדרך למה שמעניין אותו באמת - תקיפת איראןרן פורת(19/10/2007)
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.omedia.co.il/Includes/ImageResizeLargeArt.asp?Avatar=/imgs/uploads/politics/george-bush2_GT_lrg.gif]
הנשיא בוש הכריז בחגיגיות בחודש יולי על מדשאות הבית הלבן על קיום ועידה בינלאומית לקידום הסוגיה הפלסטינית. היה זה נאום במלאות חמש שנים לנאום חשוב בהרבה, ב-24 ביוני 2002 – בו קיבל על עצמו בפומבי את חזון שתי המדינות לשני העמים. נאום זה היה אחד הסימנים החשובים לדחייתו הסופית ע"י ארה"ב של המנהיג הפלסטיני, ערפאת, "האדם החולה על הבוספורוס" (כפי שכונתה האימפריה הטורקית העות'מאנית בסוף ימיה) שכולם ממתינים למותו והחלפתו בהנהגה אחרת.



כתבות נוספות
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.omedia.co.il/imgs/bullet_more_in_channel.gif]
רייס: הצלחה בוועידה – הקמת יסודות למדינה פלסטינית

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.omedia.co.il/imgs/bullet_more_in_channel.gif]
עתיד הממשלה תלוי בנחישות הישראלית

גם הפעם, הרקע לשאיפת הממשל האמריקני לעשות "משהו" בהקשר הפלסטיני נוגע להנהגה הפלסטינית. היה זה ניסיון – אחד מני רבים – לחזק את יו"ר הרשות ברמאללה, אבו מאזן, שנזרק שבועות קודם משליטתו בעזה, בהפיכה חמאסית שהציגה את חולשתו במלוא תפארתה. מרגע זה, במשרד החוץ האמריקני חשבו כיצד להצמיח כנפיים לביצה שטרם בקעה, אבו מאזן. ועידה בינלאומית חגיגית, עם השתתפות ערבית רחבה, שתצטייר כיוזמה אמריקנית חשובה ובעלת משקל לקידום תהליך השלום – זה יעשה את האפקט.

הנושא הפלסטיני הוא רק עוד זירת התגוששות במסדרונות הממשל האמריקני בפילוג המסורתי בין הפרגמטים ל"ניצים". עיקר הויכוח נוגע למדיניות החוץ האמריקנית, ולטענת האגף "הפרגמטי" ארה"ב יוצאת מופסדת מהאגרסיביות המאפיינת את הממשל מאז המהלך לכיבוש עיראק והניסיון לנטוע דמוקרטיזציה בלב המזרח התיכון.

בעמדה זו מחזיקים שרת החוץ רייס, ועימה שר ההגנה גייטס, ראש ה-CIA, היידן, האחראי על סוכנויות המודיעין, מק'קונל ודמויות נוספות המזוהות עם ממשל בוש האב. מבחינת משרד החוץ ורייס לפחות, כנגזרת מרצונם לתקן את תדמיתה השלילית של ארה"ב בעולם בכלל, במדינות ערב בפרט, יש צורך במהלכים שיצטיירו כיותר "פרו ערביים" (גם אם לא יהיו כאלו בפועל), שלא יפגעו בביטחונה של ישראל. לחץ על ישראל לבצע ויתורים בגזרה הפלסטינית, סבורים רייס ויועציה הבכירים, ישחק לחיזוק אבו מאזן, בהיעדר אלטרנטיבה פלסטינית ראויה.

אך בעיני ה"ניצים" בממשל, המובלים על ידי סגן הנשיא, צ'ייני, היועץ לביטחון לאומי, הדלי, ואיש המועצה לביטחון לאומי, אליוט אברהמס – מדובר בלא פחות מ"פיוס" (Appeasement), רמז למדיניות המתרפסת של אירופה כלפי הנאצים ערב מלחמת העולם השניה. זאת ועוד, נראה שאפילו מעריציו הגדולים ביותר של אבו מאזן בוושינגטון מרימים עתה ידיים בייאוש, על כך שאין הוא מסוגל לספק ולו סחורה מסוג ב' לכל היותר.

אך, כאמור, הסוגיה הפלסטינית היא ויכוח צד, פסיק כמעט, מול השאלה הרחבה יותר של יעדי מדיניות ארה"ב במזרח התיכון, שהראשון בהם הוא הלחימה בטרור וכפיית הדמוקרטיה בעולם הערבי כבסיס הכרחי לביטחונה הלאומי של ארה"ב. במלחמה הזו, לאחר הפלת עיראק, איראן – וחברותיה סוריה וחזבאללה - נתפסת יותר ויותר בעיני הנשיא בוש וסגנו כמקור כל הרוע, כאבן השואבת של הטרור במעשה ובהשראה, וכסכנה אמיתית לשלום ארה"ב והעולם. כמובן, שרייס וחבריה מבקשים לבלום את "הלמות התופים" ממשרדו של צ'ייני, הקורא לתקוף בכל הכוח את איראן, לפני שיהיה מאוחר מדי.

וכאן ראוי לשוב לאנאפוליס. לא בכדי בחרו בממשל בבסיס סגור של חיל האמריקני, מרוחק מכלי התקשורת. זו לא "קמפ דיויד 2" – כמו אותו "סיר לחץ" בהשתתפות ברק, ערפאת וקלינטון בסוף ימיו כנשיא. כאן אין יומרה או כוונה לפתור את הסכסוך. לועידת אנאפוליס, בעיני הנשיא בוש יש רק חשיבות אחת – בעצם קיומה. ההצגה של מנהיגי ישראל וערב ב"פוטו אופ" נראית יפה בתקשורת. ותו לא.

אם הנשיא בוש היה מבקש להשיג תוצאות של ממש מהכינוס הוא היה יוצא בתוכנית מגובשת ובמאמץ אמיתי, מרתון מגעים וטלפונים, לקדם את היוזמה שתגדיר לפחות את קווי היסוד של הסדר קבע פלסטיני ישראלי. במקום זאת, הוא בוחר לשגר את רייס למסעי התרפסות עם מדינות ערב, המסרבות להתרצות, כשלצידה שר ההגנה, גייטס - שעוסק שם בעיקר בעניין החשוב ביותר לבוש – המערכה הקרבה, והבלתי נמנעת כנראה, מול איראן.

בישראל מקבלים את רייס בנימוס וגם אבו מאזן מעניק לה כבוד מלכים ברמאללה. היא לוחצת את ישראל והפלסטינים שיגיעו להסכם ביניהם, אולמרט ואבו מאזן, שמבינים שאין פה הרבה, מרצים את הבוס מאמריקה. הם משוחחים ונפגשים ומהר מאוד מגיעים למסקנה שלא יהיה "הסדר קבע" בועידה, גם לא "קוים להסדר", מקסימום "הצהרת כוונות". והציפיות, הנמוכות ממילא, בהתאם.

למעשה, בוש מבקש להשיג בועידה שתי ציפורים במכה. מחד, הוא רוצה לאפשר לרייס "לשחרר קיטור" ו"לשחק" בשלום במזרח התיכון, בלי שהוא נותן לה כלים לקדמו ובלי שהוא מאמין שניתן להשיגו בעת הזו. אם זו תסתיים בהפתעה מרעישה ובהישג כלשהו - מה טוב, כולם מרוצים. אם היא תסתיים, כצפוי, בכלום, עוד יותר טוב.

בסיומה, יוכל הנשיא בוש לומר לרייס ולעולם, שטוען נגד הממשל שמעדיף כוח על דיפלומטיה - הנה, ניסינו, ולא הצלחנו, ועכשיו הזמן לטפל באיום האמיתי, ומי שבאמת הכשילה את הועידה באנאפוליס - איראן. ולצ'ייני יאמר - קדימה, "בוא נסתער! (על טהראן)" (Let's Roll! כדברי הנוסע בטיסה 93 שהופלה במרידת הנוסעים ב-11 בספטמבר).

רן פורת(19/10/2007)