ואנא- ללא פולמוסים פוליטיים ו\או תאוריות קונספירציה.

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

ואז ארע הרצח הנורא...

הרצח לא ערער אצלי את הדעות השליליות כלפי חזונו של האיש,
אבל חיזק אצל בצורה חדה וברורה את הסלידה מהקיצוניות...
אני מתחלחל משינאה, מכל מקום וכיוון שזה רק לא בא.

דבר מה נוסף שהפריע לי זה האצבע המאשימה שהופנתה אלי (לא כיודה, אלא לדעותי),
וההאשמה הקולקטיבית בצד אי מתן לגיטימציה לאבל האישי שלי להרצחו של האיש.

אסור שמקרה כזה יחזור על עצמו. פשוט אסור.

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

די שמחתי שסופסוף אולי יהיה כאן טוב יותר
להזכיר שלפני כן הפיגועים הכי נוראיים שהיו הן רגימה באבנים ובקבוקי תבערה
(לפחות אלו שאני זוכר מהחדשות)
ניסיתי להבין את ההגיון של אנשי הימין ולא הצלחתי (אולי בגלל שחלק מהעניין היה שגדלתי בבית שמאלני)
אז שהפיגועים עלו שלב לפיגועי ירי ועד אותו פיצוץ נורא בקו 5 התחילו הספקות
באותם הימים החלו הפגנות הימין ומצאתי את עצמי מהרהר: יש משהו במה שהם אומרים
עדיין זה לא הוריד מהערכתו של האיש שחתם על הסכם שלום עם ירדן.
לא האמנתי שנגיע לרצח מההסתה כי כל אחד מאיתנו לפעמים כשעצבני או כועס פולט מלים שאחר כך מצטער עליהם.
ואז הגיע ה4/11/95
בעודי ממתין לסרט בערוץ 2 (נדמה לי אחד מסרטי אסקימו לימון) הודיע פתאום יורם ארבל באולפן הכדורגל שרבין נורה
המראה שהכי יזכר לי מאותו ערב נורא זה חיים יבין משתנק ופשוט בוכה תוך כדי שהוא מודיע שרבין מת מפצעיו
מה שקרה אחרי הרצח ידוע
שני הצדדים הפכו לקיצוניים יותר
מה שגרם לי סופית לעבור צד אלו הריקודים על הגג וחלוקת הסוכריות בצד הפלסטיני
אז הבנתי ששלום כבר לא ישרור כאן לעולם
והצטערתי כי אני יודע שאם רבין היה חי המצב היום היה אחרת
אם הייתה לו יושרה ללכת הביתה כשאשתו הסתבכה עם חשבון הדולרים, אני מניח שהייתה לו את היושרה לקום ולהגיד טעיתי.
אבל לרוצח לא הייתה סבלנות

פגועי ההתאבדות החלו למעלה משנתיים לפי כולל בין היתר הפיגוע בקו 5

It's Never Lupus

סלדתי מהאיש ומדרכו, והיום אני עוד יותר סולד מאלה שטוענים שהם ממשיכי דרכו.
"אני ראש ממשלה של 97% מהעם.." "פרופלורים" ושאר בטויים שהוא טבע, לא השאירו בי טיפת אהדה אליו.
אני לא יודע אם בדרך שמנסים היום להציג כדרכו, היתה לו יד או רגל. ה"חתרן הבלתי נלאה" חתר תחתיו ושיחק בו כמו מריונטה.

בפעם הראשונה שראו את הרוצח,מיד אחרי שתפסו אותו, עדיין בכיכר. הדבר הראשון שאמרנו "איזה מזל שאין לו כיפה." לא ידענו אז שהיא רק נפלה לו
זאת לא נפל כרעם ביום בהיר, מזג האוויר במדינה היה מאד סוער, והרעם הזה היה קצת יותר חזק מהקודמים. אני חושב שכולם ידעו שזה באויר, אפילו שאף אחד לא האמין שזה יקרה.
עד כמה שאני זוכר ,אולי אפילו קיוויתי שמשהו כזה יקרה. אבל זה כמו שאני מקווה לזכות בלוטו, אני אפילו לא טורח לקנות כרטיס.

ת'אמת עכשיו הגעתי לתוצאה של כל הצונאמי שבא בעקבות הרצח.
ופה זה כבר בא לי טבעי, אבל אני חייב לכתוב כמובן שאני מתנגד לכל פעולה כזאת.

העליהום החברתי שבא כלפי הימין בכלל והכיפות הסרוגות בפרט. היה מעל ומעבר לכל תגובה רציונלית מקובלת. ויש כאלה שעדיין מנסים להמשיך אותו. (למזלנו אין להם גיבוי תקשורתי)
אני חושב שהתגובה היתה הרבה יותר חמורה ממעשה הרצח עצמו. לא ראינו אפילו שבריר של תגובה כזאת ברצח שר ע"י האויבים שלנו.

ואפרופו קונספירציות, בניתוח שעשינו החברה במילואים בימים שאחרי הרצח, הגענו למסקנה (כולל אנשים שהרגישו שאיבדו אבא) שזאת היתה הדרך הכי טובה שלו למות. ואם זה היה תלוי בו, ככה הוא היה מתכנן את זה.

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

זה שלא הסכמת עם הגישה/הדרך... זה משהו אחד.
אבל איך אתה יכול להגיד "אולי אפילו קיוויתי שמשהו כזה יקרה. אבל זה כמו שאני מקווה לזכות בלוטו, אני אפילו לא טורח לקנות כרטיס."



איבדתי אותך.

המצב בארץ היה נורא, אוטובוסים התפוצצו כמעט כל שבוע.
במצב כזה טבעי שמאשימים את המנהיגים במיוחד כשהם מתבטאים בשנאה כלפי חלק מהעם שאני קרוב אליו.
השנאה הייתה בכל הכיוונים.
בתור צעיר חמום מוח, האופציה של חיסול כמו בסרטים ניראת הרבה יותר מושכת מאשר מאבק פוליטי.
אבל עדיין מעבר לפנטזיות כאלה, אף אחד מאלה שאני מכיר לפחות לא עשה כלום.

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

הזכרון שלך מתעתע בך
המצב לא היה כפי שאתה מתאר
תוכל למצוא פה פרטים
http://www.irgun.org.il/index.asp?PageCode=186

הפיגועים הרצופים היו בתקופת הביניים של פרס כראש ממשלה אחרי הרצח

It's Never Lupus

בגלל אנשים כמוך שאולי לא תמכו בפה מלא ברצח, אבל "קיוו שמשהו כזה יקרה"?

חברי כנסת ישרים

נורא קשה לזכור את המצב שהמדינה הייתה בו בתקופה ההיא.
כי כל דבר רע אנחנו נוטים להדחיק.
תפתח קצת עיתונים מאז, תיזכר איך הייתה ההרגשה. אנשים פחדו ליסוע באטובוס, להסתובב ברחוב.

האנשים ש"קיוו שמשהו כזה יקרא" הם בדיוק כמו אוהדי כדורגל או מפגינים שצועקין "מוות לערבים" אבל עדיין בדר"כ אף אחד מהם לא עושה עם זה שום דבר.
זה בדיוק ההבדל בין רוצח לאדם רגיל.
לא ראיתי אף אחד יוצא נגד אחד הכותבים באשכול "אנשים שהייתי מוכן להרוג... " וגם אף אחד לא פנה למשטרה בעקבותיו.

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

בתור תיכוניסט תל אביבי שנסע בלפחות 2 אוטובוסים כל יום, כולל קו 5, בתור אחד שהסתובב לא מעט בדיזינגוף סנטר, אני בהחלט זוכר את תחושת חוסר האונים, שאתה לא יודע היכן זה יפגע הפעם.

אבל לי היתה תקווה שונה בלב. תקווה שאולי יקרה נס והשלום באמת יבוא ותפסק האלימות.

באמת עצוב לדעת שזו היתה התקווה שלך, במיוחד כשאתה לא יכול להוכיח שהמצב היום היה יותר גרוע אם רבין לא היה נרצח.

חברי כנסת ישרים

אף אחד לא יכול להוכיח "מה היה קורה אילו"
תקווה לשלום תמיד קיימת, השאלה באיזו דרך, ועל מי וכמה אנשים דורכים בדרך.
והשאלה היותר חשובה, האם יש עם מי לעשות שלום?

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

כל אלה אינן שאלות רלוונטיות כלל.
השאלה היחידה בענין זה היא האם רצח ראש ממשלה הוא פתרון מתקבל על הדעת.
נ.ב בתקופת שרון היו הרבה יותר הרוגים.

אין לך אדם שאין לו שעה.

זאת שאלה רטורית.

בתקופת שרון כבר היה ברור לכולם שזה לא הפיתרון.
לדעתי אפילו אחרי פרעות עמונה, אף אחד שם לא הגיע למסקנה שזה יחזור על עצמו.

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

מרוב ששואלים האם לבצע דבר מסוים (או אפילו מי יבצע אותו) שוכחים לפעמים מהשאלה "מה הדרך הטובה ביותר לבצע אותו".

הימין באותה תקופה התנגד לכל תהליך עם הפלסטינים. אם באותה תקופה היו אנשי הימין מציעים אלטרנטיבה הגיונית להסכם אוסלו (כמו שיש לא מעט שמדברים על כך כיום מבחינת בדיעבד, כולל פינוי התנחלויות), אולי תמיכת העם היתה מופנת לתהליך טוב יותר.

באופן פראדוקסלי ככל שהימין התנגד לאוסלו ולכל תהליך שלום אפשרי עם הפלסטינים, כך הם נתנו רוח גבית לתהליך. כנ"ל לגבי רצח רבין עצמו שאחת התוצאות העגומות שלו (בנוסף לעובדה שנרצח ראש ממשלה מכהן) היא הפיכת הסכם אוסלו ל"צוואתו של רבין".
יש סיכוי לא קטן שגם לרבין היה נמאס מהתהליך, ואם בתקופת שלטונו היתה מתרחשת מה שנקרא "אינתיפאדת אל-אקצה", יכול להיות שהוא היה בוחר להפעיל יותר כוח מאשר הפעיל ברק, בזמנו.

בכל מקרה, לקוות שרבין ירצח מעמיד אותך באותה שורה של חדלי אישים שאולי קיוו שמאיר כהנא ירצח (עד כמה שאני לא מסכים כלל וכלל עם דעותיו הגזעניות) או שרחבעם זאבי ירצח.

חברי כנסת ישרים

מסכים איתך בניתוח ה"אילו"

ותרשה לי לצטט את עצמי מפה http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...063#post2496874

ציטוט:

בתור צעיר חמום מוח, האופציה של חיסול כמו בסרטים ניראת הרבה יותר מושכת מאשר מאבק פוליטי.

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

לאנשי הימין זו היתה תקופה אחרת לחלוטין. אתה בוודאי זוכר את כל האנשים ממחנה השמאל שאחרי שנתניהו נבחר ייבבו שגנבו להם את המדינה וכו'. עכשיו קח את התחושה הזאת (שאני לא מזלזל באותנטיות שלה) ותעצים אותה פי כמה.

כך זה נתפש בעיני ימני מתון (אני):

החשאיות סביב עצם ניהול המשא ומתן, והעובדה שהממשלה שהיתה תחילה ממשלת עבודה, מרץ, וש"ס הפכה לממשלת מיעוט בתמיכת הסיעות הערביות ושני ח"כים שניקנו בכסף לא תרמו לאמון בה. הגישה הפטרונית של חברי הממשלה (בעיקר רבין, פרס, שוחט ואלוני, אבל גם אחרים) כלפי מתנגדיהם, וההתגייסות הטוטאלית של התקשורת למען תהליך השלום חנקו כל דיון ציבורי רציני. מעבר לזה, היתה תחושה של התפרקות אידאולוגית - מה שהיה עד אז נכס ביטחוני ונכסים לאומיים הפכו לפתע למטבע עובר לסוחר. מאז כבר התרגלנו לעניין, אבל העובדה שמנהיגי המדינה מתחבקים עם מי שעמדו מאחורי מעשי הטרור המזוויעים ביותר שהיו לנו גרמה זעזוע להרבה אנשים, ואחרי שהאוטובוסים החלו להתפוצץ בחוצות הערים המצב הפך לאבסורד ממש. היתה תחושה של נתק בין מה שקורה במציאות למה שמתרחש בטרקלינים בבירות אירופאיות.

כל אלה גרמו לתחושת של מחנק, של אובדן דרך, ומכיוון שהתקשורת היתה לחלוטין חד צדדית גם לא היתה שום דרך לנתב את המצוקה לדרכים דמוקרטיות ממש. כל מה שכתבתי עד כה היה מנקודת מבט של חילוני שלא גר בהתנחלות. הציבור הדתי לאומי, אני משער, חש נרדף ממש (עוד טרם הרצח) ותושבי ההתנחלויות שעד אז היו יקירי המדינה, הפכו לפתע לאוייב העם. הנהגת הימין המתון, כהרגלה, היתה אימפוטנטית וזה רקע אידאלי לצמיחה של תנועות קיצוניות. הימין כולו נדחף להקצנה, ומי שמלכתחילה היה לא מהמתונים נפל לידיהם של הארגונים המטורפים וההזויים.

תחושת האופוריה או התקווה נחוותה על ידי חצי (?) מהעם. על החצי השני עברה תקופה קשה מאד. רוב האנשים במחנה השמאל והמרכז לא היו ערים לזה כמובן משום שהתקשורת מיסכה לחלוטין את המציאות הזאת, ולכן בחירת נתניהו למרות הרצח ומסע הדלגיטימציה בעקבותיו הוותה הלם מוחלט לרבים בציבור.

יצא התקליט של להקת קווין made in heaven. זה היה בדיוק 4 שנים אחרי מותו של פרדי מרקורי. כל אותו היום השמיעו ברדיו את השירים שלהם, ואני די שמחתי על המחווה היפה. הלכתי לישון מוקדם באותו היום,קצת אחרי 9. החבר התורן של אחותי,שהיה קצין, בדיוק עזב את הבית ונהיה שקט. ברבע לתשע אחותי מעירה את כל הבית בצווחות איימים. הדלקתי את הרדיו ושמעתי שירו בראש הממשלהת זיפזפתי בין הערוצים. באותה תקופה לא היה אינטרנט. בערך בעשר וחצי בערב כבר ניתן היה להבין מהדיווחים שזהו זה. ב11 ורבע שמעתי את ההודעה של איתן הבר,ובכיתי. בערך בחצות הודיעו כבר את שמו של הרוצח ואמרו שתהיה ישיבת אבל של הממשלה. זה השלב שפרשתי לשינה. למחרת לא הלכתי לעבודה (עבדתי בתור קלדנית). הדבר הראשון שחשבתי עליו כששמעתי את הרצח זה "ראש השב"כ חייב להתפטר". הדבר השני שחשבתי עליו זה שבשלב מסויים יתנו לרוצח להתחתן ולהביא ילדים. למרבה הצער,שני הדברים התמששו.

1.לא בחרתי בו מעולם, ודרכו הפוליטית אינה דרכי.
2.בערב הרצח הייתי במשחק כדורגל .
3.כששמעתי על הרצח הרגשתי עצוב מאד מאד ומוטרד מדמותה של המדינה שלנו.
אני יודע שהדברים הללו קרו ועוד יקרו בהרבה מדינות בעולם ,ובכל זאת אני חרד לגורלה ודמותה של המדינה.

אין לך אדם שאין לו שעה.

היית בדיוק בשיחת טלפון עם מי שהיתה אז חברתי (שהיתה ימנית, אגב) ואז זה בא בבום, כתוביות בטלויזיה על שידור מיוחד.

בהתחלה היתי משוכנע שהיה פיגוע בכיכר, ואז דיווחו על האדיוט ההוא שירה בראש הממשלה.

באותו שבוע כמעט ולא למדנו כלום בבית הספר. חלקנו הגענו ישר לכיכר, חלקנו הכענו לבית ספר והמורים בקושי הצליחו לדבר.


אולם, מעבר לרצח עצמו, אחד הדברים שיותר כואבים לי ומרגיזים אותי זו כל ההתעסקות ב"מורשת רבין".
נאי לא רואה את מורשת רבין כ"שאיפה לתהליך שלום בכל מחיר", אלא כשאיפה לנסות ולבצע מהלכים בעלי חשיבות הסטורית גם אם פירוש הדבר שאתה זוכה לביקורת מבפנים או מבחוץ.

רבין לא חף מטעויות בתהליך אוסלו. אחת הטעויות, לפי דעתי, היא ההתיחסות שלו (כאיש צבא) לתהליך השלום כאל מבצע צבאי.
הדבר הוביל לחוסר רגישות מסוימת מצידו לנפגעים מתהליך זה (בין אם אלו שנפגעו פיזית בפיגועים ובין אם אלו שעתידים להפגע עקב פינוי התנחלויות) ולביטוים כמו "פרופלורים", או "קורבנות השלום", ולחבל הארוך מדי שהוא נתן לפלסטינים לביצוע ההסכם וההמנעות מכניסה לעימות איתם ואיום בפיצוץ ההסכם כאשר הם לא ביצעו אותו כלשונו.

אחת מתופעות הלואי הקשות של הרצח היא שכל צד ממציא "מורשת רבין" משלו ומנסה להשליך את המציאות עליה. אם זה מהצד השמאלי קיצוני של המפה בו אם אתה לא בעד "הסכם כניעה ללא הסתיגויות המכונה תהליך שלום" אזי אתה "בוגד במורשת רבין", והן מהצד הימני של המפה אשר מנכס את כל בעיות ההווה ל-"מורשת רבין", כאשר לא ניתנה לרבין את ההזדמנות לסיים את התהליך עד סופו, או לפחות להביע את דעתו על מצב המדינה מאז התחלת התהליך.

חברי כנסת ישרים

האמנתי בתהליך השלום, אפילו שאת רבין לא אהבתי בכלל. (אני לא אוהב עילגים, והוא הילך עלי שעמום). אבל העובדה שאצלנו בארץ יכול לקרות דבר נורא כזה דיכאה אותי עד עפר.

בדיעבד זו היתה נאיביות, אבל עד אז היתה לי מן תחושה שישראל, למרות כל הצרות שלה, נהנת מסוג של סולידריות ושיש בה דבק מיוחד שמאפשר לה גם לשרוד בסביבה עוינת מאד, וגם לקיים חברה מקוטבת מאד מהרבה בחינות מבלי לחצות קוים אדומים. יכול להיות שזה היה המצב בתחילת שנות קיומה של המדינה, אבל הרצח ניער אותי מהתחושה שהמנטליות של דור המייסדים עוד מלווה אותנו.

ובמותו, מת לי חלום שאולי יכול היה להתממש גם בארץ הזו, כשהוא היה ראש ממשלה.
ויגידו המלעיזים את שיגידו - כשרבין היה ראש ממשלה, השלום היה קרוב יותר מאי פעם.
אני מאחלת ליגאל אמיר חיי סבל ובדידות ומוות ארוך ומייסר.

אני הייתי סך הכל בכיתה ה' באותה שנה, לא הייתה לי שום מעורבות פוליטית או דעה מגובשת, הייתי קורא עיתון כל יום אבל לא ממש הפנמתי את מה שהייתי קורא.

ביום הרצח הייתי בטיול של הצופים, חזרתי טשוש מאוד מהטיול אז רק התקלחתי והלכתי לישון, בבוקר אמא שלי העירה אותי וסיפרה שלי שרבין נרצח, הייתי המום, זה לא משהו שניתן לתפוס. האווירה בבית ספר הייתה מאוד כבדה, אני זוכר שדיברו איתנו על הרצח ובשלב מסויים שיחררו אותנו הביתה. אחרי זה הייתי דבוק לחדשות כל היום.

הגלריה שלי בפליקר

(גילוי דעת) למדתי בישיבה תיכונית. הישיבה הייתה די א-פוליטית ובכל זאת לימדו בה מורים ימנים (הרוב, מן הסתם) ושמאלנים (מיעוט). אני זוכר שהיה לנו מורה לנביא שהסית נגד רבין. במהלך השיעור הוא היה שולח לנו כל מיני רמזים דו משמעיים כמו "בשיעור הבא נלמד מה מותר לעשות למלך רשע". לזה הגבתי "תהיה לזה השלכה למשהו אקטואלי?" והוא צחק ופלט עוד משהו דו משמעי. יש לציין שבאותה תקופה הייתי שמאלני יחסית(לפחות בתחילתה , הייתי קרוב לתמוך ברבין בבחירות 92 ובסוף תמכתי בקהלני, זכות הצבעה לא הייתה לי, אבל הייתי פעיל בשטח) , אבל כבר התחילו לנקר בי ספקות, בגלל הפיגועים, בגלל חוסר האכפתיות של רבין, בגלל הצורה המשתלחת שבה הוא נהג לתקוף את כל מי שלא הסכים איתו. בגלל הכשלון המוכח של המדיניות שלו.

לא רציתי שרבין ירצח כמובן, הרצח הכניס אותי לשוק מסוים, קשה לומר אבל השוק התחלף מהר מאוד בתחושת רדיפה. גרתי ברמת גן ושכנים שמאלנים זרקו לנו הערות בדרך לבית הספר. אני עוד זוכר את הסיפור על מישהו שהתבדח בתור לבנק על רבין והמשטרה באה לעצור אותו. שנים עברו ובכל שנה נדמה שהזכרון של רצח רבין קיים רק במחנה אחד ורק למטרות תעמולה פוליטית מהסוג הבזוי והנחות ביותר. יש שדורשים חשבון נפש אך שוכחים להסתכל במראה.

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

עם השלט ביד וחצי עין בטלויזיה, מבזק חדשות ראש ממשלת ישראל נורה במהלך העצרת שלום.
אחר כך הגיעו ידיעות שהרוצח ישראלי כמוכם וכמוני, הבושה התחילה לחלחל לעצמותי ומלאה אותי בעצב נוראי על שאיבדתי את גאותי בישראליות שלי.

היום... אני לא גאה בלאומיות שלי, אלה בעצמי ובמעשי שהם כל כך ישראלים, אבל... הס מלהזכיר.

נכנסתי בערב ל"בר השכונתי" בשביל לדפוק "קשאסה" ולפתע אני רואה את פרצופו של רבין ניבט מן המרקע ("14 שחור לבן). אני מבקש מבעל הבר להגביר את הווליום ולא מאמין למישמע אזני, רבין נרצח.

דפקתי מספר "שוטים" כשאני תוהה אם הקטע אמיתי. בברזיל הכל אפשרי, אפילו החדשות משתנות..כך לפחות העדפתי להאמין באותו ערב.

היה קשה לעכל. לבד וכל כך רחוק (3000 ק"מ מריו דה ז'נירו) עם חדשות כל כך גרועות. למחרת ניתנו עוד פרטים על הרצח ברדיו המקומי.

יותר מאוחר, קיבלתי שבועון ברזילאי שעל כריכתו ועל רקע מילות שיר השלום (בעברית) היתה תמונתו של רבין שר עם מירי אלוני.

בשבועון הוקדשו כ-4 דפים לרצח וכך בעצם הבנתי שהקטע אמיתי ומספיק חזק על מנת "להשיגני" אפילו בג'ונגל.

looopy

אומנם בזמן הרצח הייתי בסך הכל בת 12, אבל הייתי מאוד מעורבת ומתעניינת.
הערצתי את האדם ואת דעותיו, מן הסתם בגלל שגדלתי בבית שתמך בשלום והידברות.
אני זוכרת שחזרתי מאיזה מפגש של בית הספר באותו לילה, כל המשפחה הייתה מרותקת למסך הטלוויזיה, כולם היו בדממה מוזרה. ואז לאט לאט הבנתי מה קרה.
כשהודיעו שהוא נפטר, הדמעות התחילו לזרום.

החלום של שלום מעבר לפינה פתאום נראה הרבה יותר רחוק.
הרצח עצמו דיכא אותי מאוד, ועד היום כשרואים בטלוויזיה את הכתבות על רבין ועל הרצח - זה ממלא אותי בעצב.

קראתי את התגובות כאן והרגשתי שחלקן נתקעות בי כמו סכינים...
אולי הייתי ציערה מידי .. בת 12 אבלהקשר שלי עם רבין הוא קצת אחר... בלי קשר לדעותיי הפולטיות..
תמיד שראיתי את רבין בטלווזיה שהייתה קטנה מגיל 3-6 בערך תמיד חשבתי שזה סבא שלי... הם מאוד דומים מבחינה חיצונית שיער בהיר עיניים כחולות מבנה הפנים דומה. אז תמיד המחשבה על האיש הענק הזה שאני חושבת שאני ממעריציו הגדולים תמיד באה לי עם הרגשת חום מיוחדת בגלל כל הזיכרון ילדות הזה עם סבא שלי...
לא רוצה לדבר על ימין ועל שמאל.. אבל אני חושבת שהרצח הזה היה נתעב. באותו ערב הייתה מסיבת כיתה אצל אחד הילדים וכשחזרתי הביתה כולם ראו טלוויזה וסיפרו לי על מה שקרה, העינים שלי התמלאו בדמעות ולא הבנתי למה הרסו את הסיכויי היחיד לשקט ושלווה במידינה שלנו, אני חושבת שדרכו של רבין תמיד סימלה בשבילי שלום.. ממש מעין שביל של אבנים צהובות שמוביל אל השלום שכולם חולמים עליו...
לאחר שלוש היריות הנפשעות האלה השביל הזה נמחק לחלוטין וכל מה שנותר זה רק ענן ענק של אבק..
כל הכתבות על רבין תמיד מעציבות אותי..
הרצח הזה גרם לי לשנוא את חופש הביטויי והמחשבה(באותה תקופה) כי בעיניי הוא נרצח יחד עם רבין אבל ככול הזמן עבר האמונה בחופש הביטויי ובדמוקרטיה הישראלית חזר...

אני חושבת שאם הייתה ניתנת לו ההזדמנות השלום מזמן כבר היה שוכן במעוננו.

תודה לפיינטבול

תמימות היא מצרך עובר לסוחר בימינו.

שלום יהיה בחלקת הארץ הזאת או כשלא יהיו כאן ערבים או כשלא יהיו כאן יהודים.
יחד זה לא עובד ולא יעבוד במדינה יהודית. הערבים כציבור אינם מסוגלים לעכל את התופעה .

אין לך אדם שאין לו שעה.

...