בספרו "1984" מתאר אורוול ריטואל יומי, שבו נדרשים האזרחים לצפות בסרט שבו מוצגים אויבי המפלגה, ולפרוק על דמויותיהם המרצדות את זעמם ושנאתם. הריטואל נקרא "שתי דקות של שנאה", והנה הקטע המדובר,
גם לנו יש ריטואל דומה, אלא שהוא לא נמשך שתי דקות, אלא שבועיים-שלושה, מעין פסטיבל של שנאה, שבו יוצא חלק מהעם בהתקפה מלוכלכת, שטנית, ולעתים אנטישמית, על חלק אחר בעם.
לא אחדש לכם דבר אם אומר שהעם מפולג. יש חלק מהעם שלא מסוגל לסבול את החלק האחר, ולהיפך. ובכל שנה, בפסטיבל השנאה, חלק מהעם מלבה את השנאה ומגדיל את הפירוד והמחלוקת.
אותו חלק, אגב, מתלונן על השנאה וטורח לציין ש"בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם"...
צביעות, כך נראה, היא לחם חוקו של השמאל...
נכון, נרצח פה ראש ממשלה. ונכון, הוא נרצח (אם מקבלים את הסיפור הרשמי) בגלל סיבות פוליטיות. ונכון גם כן (שוב, אם מקבלים את הסיפור הרשמי) שאדם ממחנה פוליטי אחד רצח אותו, עקב היותו מנהיג של המחנה הפוליטי האחר.
אבל גם אם מקבלים את הסיפור הרשמי, יש לנו בעיה, והיא גדולה, ואי אפשר לפתור - ולפטור - אותה בעצרת בכיכר ובדיבורים על "מורשת רבין".
יש לנו בעיה, רבותי - יש שסע גדול בעם, שסע שלא הצטמצם ולו במ"מ אחד מאז 1992.
אז איך פותרים את הבעיה?
אז מה עושים?
דבר ראשון, עוזבים בשקט את יגאל עמיר ומשפחתו, ומפסיקים להתעסק בכל שטות. ההתעסקות האובססיבית של השמאל הופכת את יגאל עמיר למרכזו של יום רבין, במקום יצחק רבין. שמתם את הרוצח, ולא את קורבנו, במרכז. כל הכבוד.
דבר שני, מפסיקים לעשות עניין מכל התבטאות, מימין ומשמאל. לא מעניין אותי מה חושב אריאל זילבר על רצח רבין, בדיוק כפי שלא מעניין אותי מה חושבת בר רפאלי על השירות בצה"ל. שניהם "אנשי רוח" באותה המידה.
דבר שלישי, משאירים את הפוליטיקה בחוץ. לשמאל יש את כל השנה לנסות ולשכנע אותנו שהתוכניות שלהם ריאליות, ולימין יש את כל השנה לנסות ולשכנע אותנו שתוכניות השמאל מובילות לאסון. יום אחד בשנה תשאירו את הפוליטיקה בחוץ, ובואו נדבר על כך שראש ממשלה נרצח, ואיך מאחים את הקרע הזה, שטוב לא יכול לצאת ממנו.
דבר רביעי, מפסיקים לפלג. והסעיף הזה מופנה בעיקר לתקשורת. מה היה חשוב כ"כ לראות עוד 2 דקות מחקירתו של יגאל עמיר? מה למדנו מכך, שלא ידענו עד היום? מה זה הוסיף לנו? ומדוע מעניקים, כמתנה ביזארית, את קלטת החקירה לבתו של רבין ערב יום הזיכרון שלו? מה הקשר?
התקשורת, במקום לפלג ולהסית, צריכה לפעול למען אחדות (נכון שזה פחות אטרקטיבי, וזה לא הולך טוב ברייטינג - הרבה יותר צופים יעבירו לערוץ 10 אם הכותרת תהיה "קטע מחקירתו של יגאל עמיר!" מאשר אם הכותרת תהיה "אז מה עושים כדי לאחות את השבר?").
דבר חמישי, מפסיקים לפלג. והסעיף הזה מופנה לכולנו. יום אחד בשנה, אפשר בלי "מתנחבלים" ו"רצחתם את השלום". יום אחד בשנה אפשר בלי "בוגדים" ו"מסייעים לטרור". יום אחד, 24 שעות, בלי השנאה הזאת משמאל לימין ומימין לשמאל. יום אחד שבו נדון שאיך מאחים את הקרע ואיך מאחדים את העם (קבלו רמז: בלי לכפות על האחר את הדעות שלך!).
קצת מחשבות לקראת החצי השני של פסטיבל השנאה (אל תשכחו, בשבת יש את העצרת המסורתית בכיכר מלכי ישראל, כך שהפסטיבל עוד לא נגמר...). אולי משהו מכל זה ייקלט איפשהו...
_____________________________________
"אין טעם שהכבשים יקבלו החלטה בזכות הצמחונות, כל עוד הזאבים אינם שותפים להשקפה זו."
ויליאם ראלף אינג'
ראשי
צ'אט
29-10-2007, 02:15
מצב כלאיים
