אני חדש פה, בן 16 עוד מעט, כותב די הרבה זמן.. אשמח לתגובות



על חצי מרפסת מול שמיים חומים,
יושבים להם בשקט שני גמדים
משוחחים להם בנחת על מה שקרה,
ומעליהם מסך של כוכבים מנצנץ בהכרה.
הבניינים מטים ליפול, מתים לחזור בחזרה,
התאורה העמומה יוצרת עיר קצת עקומה,
רעל זורם שם על הכביש מעוד מפעל תעשייה
ואזעקה של מכונית מכאן נשמעת כמו צפירה.
והם יושבים להם בשקט מדברים על כוס קפה
לפתע ענייני היום הופכים קדושים זה בעניי זה
והכל נכנס חודר קובר בשקט את השניים
כשהחרא צף למעלה הם בגובה העניים.

מה עכשיו?
מה עכשיו?

הם מחפשים עצמם בינתיים מסדרים את החיים
כשהיא בבית הוא עסוק בלעבוד.. על אנשים
מהבוקר עד הערב היא יושבת על ספה
ומפהקת ותוהה, מפהקת ובוהה.
עד שהעיר צבעים קרים, ממתינה להם בחוץ
שהוא יחזור והיא תקום לעוד קפה מתוך נימוס
יגלגלו להם שיחה על איך יוצאים מהשגרה
כשלמטה הרחובות יחלו להתאדות בהדרגה.
ובעניו ניצוץ שובב, פתאום ירגיש שהוא חייב
ואז ינטוש לחוף יחלוף ברגע על חייו,
בצעדים גדולים הוא ידלג לו על שנתיים
כשהחרא צף למעלה הוא נכנס אל קו המים.

מה עכשיו?
מה עכשיו?

לפתע ענייני היום נעשים לא חשובים
כשהוא מריח את הים ומתמסר לצדפים
כן גם הוא חולה קצת ושוכח לפעמים
שמחוץ לתמונה יש אנשים מאושרים.
מאחוריו העיר שכבר נראית לו רחוקה,
הוא מסרב להאמין שכך ימצא לו נחמה,
והעיר צבעים קרים שמתמלאים בהבנה
והוא חוזר ספוג דמעות לכוס קפה של אהבה.

אהבתי את מה שכתבת. פשוט וקליל עם מסר קטן ופוגע נכון בנקודה. שיהיה רק טוב ותמשיך לכתוב

"אינני מוכן להודות בכך, אך אנסה לנסח זאת בבהירות מוחלטת: אנוכי הוא אנוכי. אתה הוא אתה. כל העובדות אשר נוכחות בשטח לא קיימות מבחינתי!"