הדהוד של הדדיות

יא ויקרא אליו מלאך ה' מן-השמים, ויאמר, אברהם אברהם; ויאמר, הנני. יב ויאמר, אל-תשלח ידך אל-הנער, ואל-תעש לו מאומה: כי עתה ידעתי, כי-ירא אלהים אתה, ולא חשכת את-בנך את-יחידך, ממני. יג וישא אברהם את-עיניו, וירא והנה-איל, אחר, נאחז בסבך בקרניו; וילך אברהם ויקח את-האיל, ויעלהו לעלה תחת בנו...טז ויקרא מלאך ה', אל אברהם שנית מן השמים. טז ויאמר, בי נשבעתי נאם-ה': כי, יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את- יחידך. יז כי-ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים. וירש זרעך, את שער איביו (בראשית כב)

וידום אברהם?!
"ויקרא אליו".
אמר לו אברהם: מי אתה?
אמר לו: מלאך אני,
אמר לו אברהם: כשאמר לי הקב"ה להקריבו הוא בעצמו אמר לי,ועכשיו אני מבקש שיאמר לי הוא בעצמו!
מיד פתח הקב"ה את הרקיע ואת הערפל ואמר לו "בי נשבעתי",
אמר לו אברהם: והרי נשבעת ואף אני נשבעתי,שאיני יורד מן המזבח הזה עד שאומר כל מה שאני צריך,
אמר לו: אמור כל מה שאתה צריך,אמר לו אברהם: לא אמרת לי שאתה מעמיד ממני מלא כל העולם כולו,שנאמר: "וספור הכוכבים וגו' כה יהיה זרעך"?
אמר לו הקב"ה: הן!
אמר לו: ממי?
אמר לו: מיצחק!
אמר לו: והלא אמרת לי שאתה מרבה בני כעפר, שנאמר: "והיה זרעך כעפר הארץ"?
אמר לו הקב"ה: הן!
אמר לו: ממי?
אמר לו: מיצחק!אמר לו: כשם שהיה לי להשיבך ולא אמרתי לך כלום, ריבונו של עולם,אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו אתה אומר והעלהו שם לעולה,וכבשתי יצרי ולא השבתיך,אף אתה כשיהיו בניו של יצחק חוטאים לפניך ונכנסים לצרה,זכור להם עקדת יצחק אביהם וסלח להם ופדה אותם מצרותם,
אמר להם הקב"ה: אמרת שלך, אף אני אומר שלי,
אמר לו הקב"ה: עתידין בניך להיות חוטאין לפני, ואני יושב לדון אותם בראש השנה,אלא אם מבקשים הם שאהיה סולח להם - יהיו תוקעים לפני בו ביום בשופר,
אמר לו אברהם: ומהו שופר?
אמר לו הקב"ה: אין אתה יודע?!
אמר לו: לאו,
אמר לו: חזור לאחוריך וראה,
מיד, "וישא אברהם את עיניו [וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו"]
(תנחומא (בובר), וירא סימן מו)

אין המדרש מוכן לקבל את שתיקתו של אבינו אברהם מול הוראת העלאת העולה והנסיגה ממנה. פרשת העקידה, בכל עוצמתה, קצרה ולקונית מדי. חלקו המילולי של אברהם בשיחה, מאז עקד את בנו ממעל לעצים, מסתכם במילה אחת: 'הנני'. המדרש מחזיר את אברהם ארבעה פרקים לאחור, אל ראשית הפרשה, אל הדין ודברים חסר המורא שניהל עם הבורא על גורל ברואיו, ודורש ממנו התנהלות זהה. העל גורל רשעי סדום וצדיקיה הנסתרים יזום אברהם פולמוס עם א-להיו, ועל גורל בנו יחידו וזרעו הבא ממנו יידום?! מחיר השתיקהבפסוקי הסיפור אברהם שתקן וצייתן, ואין הפרש עבורו אם הוא נקרא על ידי הא-להים עצמו - "קח נא את בנך" - או על ידי מלאך ה' - "אל תשלח ידך אל הנער". זה כזה קוראים לו 'אברהם', והוא עונה 'הנני'. פעמיים דובר המלאך אליו, ומפיו של המלאך בוקע קולו של הא-ל עצמו, הדובר בלשון יחיד: 'ממני'; 'בי נשבעתי'.אל התווך שבין הצגת הדובר כמלאך לבין נוסח דבריו נכנסים חכמי המדרש עם סיפורם, מרחיב הדברים וממלא הפערים. אברהם המדרשי, ששמע את הפקודה הקשה בחייו מפי הגבורה עצמה, אינו מוכן לקבל את הפרתה מפי שליח. הפה שאסר הוא הפה שיתיר. תביעתו לשמיעת האינסטנציה הפיקודית הגבוהה ביותר נענית כהרף עין. המלאך, מוסתר על ידי שבעה רקיעים וערפילים, מושב למקומו, והא-להים עצמו בוקע רקיע וערפל, פונה אל אברהם ונשבע בו עצמו.פריעת הרקיע ופקיעת הערפל ושבועת הא-ל אינן עושות רושם רב על אברהם המדרשי, ואין הוא ממתין לשמוע את תוכנה של השבועה השמימית. נשבעת? יפה, גם אני, שלא אזוז מכאן עד שאומר כל אשר מצווני לבי. כאחד מעורכי הדיינים, מעל בנו העקוד על גבי המזבח בראש המוריה, עורך אברהם חקירה נגדית לא-להיו, חרוזה בשאלות רטוריות. לא הבטחת למלא העולם בזרעי ככוכבים? הן, משיב הנחקר. ומי הוא זרעי שממנו יפוץ העולם כולו? יצחק, מגיעה התשובה. ליתר תוקף מתקיים סבב נוסף זהה על אודות השבועה המקבילה "והיה זרעך כעפר הארץ". ושוב 'הן' ושוב 'יצחק'.אני, אומר אברהם, יכולתי לזעוק ולא זעקתי. יכולתי להתריס את דבר הסתירה האיומה בין ההבטחה של אתמול לפקודה של היום. "ריבונו של עולם!", צועק אברהם בשקט את הזעקה שלא זעק, בצורת פנייה שתהפוך ללשון טרוניה יהודית מן היום הזה והלאה.זו הבטחה וזה סופה?! ובכל זאת שתקתי, חוזר אברהם ואומר, כבשתי יצרי ולא השבתי דבר. לשתיקה הכבושה, הרועמת בקול דממה דקה, המודחקת עד להתפקע בלבו של אברהם, יש מחיר. על הא-להים ללמוד ממידותיו של אברהם: מה הוא כבש רחמיו ושתק, אף אתה ("אף אתה" מוכיח אברהם בלשון נוכח!) כבוש רחמיך על בניו של יצחק; מה הוא, אברהם, רחום, אף אתה היה רחום ומחלן וסלחן לבני ישורון.סיימת? עכשיו תורי, אומר א-להי המדרש לאברהם המדרשי ומבטיח הבטחה נוספת: עתידים בניך להיות חוטאים (הבטחה טובה, לפחות עתידים הם להיות), ועתידים לעבור לפניי בדין בראשית השנה. שורת הדין היא שורת הדין. רק תזכורת אבקש ממך לדורותיך, שיזכירו לפני עקידת יצחק – תזכורת בקול שופר. אינך יודע מהו? חייך הא-ל לעצמו, לא הכל אתה יודע... חזור לאחוריך וראה.הבטחה חדשהשאלת הדובר - ההבחנה בין דבר ה' לדבר מלאך - מוצאת את פתרונה החלקי באמצעות המדרש. הדיאלוג הנסתר שמקיים אברהם עם המלאך הקורא לו, שבו הוא דורש את נוכחות הא-ל, המופיע מיידית, מסביר את סגנון הדברים בגוף ראשון, המופקעים על ידי המדרש מפי המלאך ונעשים דברי א-להים ישירים.נראה שאת הדרשנים הטרידו קשיים נוספים בפסוקים. מדוע ישנה הפסקה בדברי מלאך ה', כאשר למעשה על פני השטח לא מתקיים כל דיאלוג? מדוע הוא קורא אליו מן השמים 'שנית'? גם תוכן הדברים מעלה שאלה. הפער בין החזרה על הבטחת הזרע (פסוק יז) לבין מעמד העקידה, ששיבש, טלטל ואיים לסתור מיניה וביה את ההבטחה הזו, עולה ונוקב רקיעים. חכמים שמים בפיו של אברהם את התהייה הזאת באופן מתוחכם. לא כשאלה או כטרוניה, אלא כמעט כהתרסה וכקלף למיקוח.יתר על כן, הבטחת הזרע בעקידה עושה עצמה כמופיעה לראשונה, וכאילו היא שכר על נכונות העלאת קרבן הבן: '... יען אשר עשית את הדבר הזה...' (טז). אברהם מזכיר לה' כי ההבטחה שהבטיח לו אינה קשורה כלל במעשה העקידה, אלא היא ההבטחה שהבטיח לו כשנגלה אליו לראשונה וציווה לו 'לך לך', ושנה לו מעל ככר הירדן, ושילש בברית בין הבתרים. הבטחת הזרע, ככוכבים לרום וכעפר הארץ, כבר הובטחה. אברהם אינו מקשיב ל'בי נשבעתי' הא-להי, יש לו שבועה משלו, והיא הדרישה להבטחה חדשה, הבטחת סליחת העוון והפדיון מצרה.צדק או צדקותבעיה קשה במדרש זה היא בעיית סדר הדברים. המדרש כולו מתייחס לרישא של פסוק יא: 'ויקרא אליו', היינו הפנייה הראשונה של המלאך לאברהם. שם אכן הגיוני לשתול את תמיהתו של אברהם - 'מי אתה?' - לשמע הקול הלא מוכר. אלא שהתשובה התכופה, 'מיד פתח הקב"ה', היא בעצם הדיבור השני של המלאך בפסוקים טו-טז: 'ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית... ויאמר בי נשבעתי'.ועוד, דיאלוג השופר שבמדרש אמור להוליך את אברהם לפסוק הבא: "מיד, 'וישא אברהם את עיניו'". דא עקא, שפסוק זה הופיע קודם לכן, כתגובת אברהם לדבריו הראשונים של המלאך. לפי דרכי המדרש, האוחזים במאמר חכמים ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', ופעמים אף בכ?לל 'סרס המקרא ודרשהו' – כלומר: הרשות נתונה לשנות את סדר הדברים בפסוקים – הבעיה איננה בעיה. אנו מעדיפים למצוא משמעות בשינוי, ולא להסתפק בדברי אחד מפרשני המדרש שקבע כי 'יש כאן ערבוביא'.המדרש בונה כאן, על פי דמותו של אברהם בפתח הפרשה, עמידה של אב ומנהיג נוכח א-להיו. בשונה ממקומות אחרים, לא שאלת הצדק מודגשת כאן (מדוע ציווה ה' להקריב את יצחק לאחר שבו הובטח זרע אברהם), אלא שאלת הצדקות, ההליכה לפנים משורת הדין. שאלת הצדק מעמידה את הדיכוטומיה – טוב מול רע, צדיק מול רשע, אמת מול שקר, שכר מול עונש – ויוצאת כנגד הפרת כללי המשחק.במדרש זה אברהם אינו מקשה על הכללים, אלא רוצה לבנות מתוכם כללים חדשים. נשען על תפיסת הצדק ועל יתרונו המוסרי, בכך שקיבל עליו את דרישתו הסמכותית של א-להים בלי להקשות עליה מהבטחות קודמות הנסתרות באחת, מבקש אברהם הדדיות.חזרה לעתידאין כמובן זכר בפסוקים לא להתנצחות ולא לבקשת ההדדיות של אברהם מה'. המדרש מבקש לבנות את הדברים ברצף דיאלוגי אחד, שבו אברהם מדבר עם א-להיו, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח.הפסוק 'וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל' וגו' נראה כנטע זר ברצף הדברים מן השמים: '...אתה ידעתי כי ירא א-להים אתה ולא חשכת את בנך' - בדיבור הראשון - ו-'יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך' - בדיבור השני. המדרש מעביר את הפסוק למקום בעל משמעות בחתימת הדברים. אברהם דורש לסטות ממידת הצדק המוחלט. על פי מידה זו, היה צריך הוא להשיב דבר לא-להים ולמרוד בפקודתו. כך, על ה' 'ללכת בדרכיו' של אברהם, ותחת שידון את ישראל בחטאם הוא מקבל עליו להציע להם חמלה והצלה מצרה.אצל הקב"ה אין מוקדם ומאוחר, ואין הוא נזקק לתזכורת קולית. קולו של השופר הולך מסוף העולם ועד סופו, גם על רצף הזמן. 'חזור לאחוריך', אומר ה' לאברהם. ביטוי רב משמעי שיש בו הליכה רצוא ושוב על ציר הזמן (כשימושו בסיפור הידוע על משה ורבי עקיבא במנחות כט.) אם ידעו ישראל להתחבר לרצף המסורת - מקווים אולי חכמי המדרש - כדי להיות אחד עם יצחק ועם אברהם אביהם, תתחבר עוצמת כל הדורות עם עוצמת קול השופר, שיהדהד את ברית הדדיותם עם מלכם, ויסלח להם.

"אגדתא"/שמואל פאוסט

מתוך מדור 'שבת' בעיתון מקור ראשון