הכל החל בכדורגל. משחקי גביע העולם בכדורגל בגרמניה היו נקודת מוצא ליזום פרויקט, שביסודו חווית הכדורגל בגטו טרזין בשנים 1942 עד 1944. משחקי הכדורגל בגטו, קטעי עיתונות שכתבו ילדים ובני נוער על הכדורגל, ציורים שהותירו ילדים וציירים על המשחקים בימי ראשון בטרזיינשטאט וה"טרוף" לקיים את המשחקים בתנאי הגטו תוך התמודדותם של השחקנים, מאסירי הגטו, עם חיי היומיום, כל אלה תוכננו לשמש כרקע למפגש בין ניצולים שהיו שם, שיחקו או צפו במשחקים, לבין צעירים בני 20 עד 26 מישראל ומגרמניה. הכל החל בכדורגל, אך לא בכך הסתיים.

את הרעיון העלה גרד שוורפלוג, עובד סוציאלי תושב ברלין, שהציע למרדכי (מקסי) לבני ולצוות בית טרזין לקיים שותפות ולצאת לדרך. את התמיכה הכספית הביאה קרן גרמנית לקידום פרויקטים חברתיים של הידברות. במאי 2006 הגיעה לארץ קבוצה של שמונה סטודנטים גרמנים בליוויו של גרד. הם שהו בישראל שבוע. חלקם התארחו אצל משפחת לבני בטבעון, משפחת כהן ביקנעם, ומשפחת סלע בכוכב יאיר. במהלך השבוע הגיעו כולם לבתיהם של חווה ומקסי לבני בקריית טבעון ושל אווה ופטר ארבן באשקלון. ניצולי הגטו חלקו עם הסטודנטים הגרמנים את זכרון קורותיהם מתקופת השואה ואחריה, את סיפור החזרה "הביתה", העליה לארץ וההשתלבות בחברה הישראלית. אירועי השבוע כללו שני ימי עיון בבית טרזין.

לקראת סוף השבוע, הצטרפה אל הצעירים הגרמנים קבוצה של סטודנטים ישראלים, בני הדור השלישי לניצולי שואה בהדרכת טלי וסיון כהן. יחד ערכו סיור בירושלים ובמרכזו ביקור ביד ושם. קשרי הידברות אמיצים התפתחו בין חברי שתי הקבוצות. המשתתפים נפגשו שוב בסיור משותף בצ'כיה. המסע לצ'כיה תוכנן תחילה לחודש אוגוסט, אך נידחה לתחילת אוקטובר בשל המלחמה. המשלחת הישראלית מנתה תשעה סטודנטים מבני הדור השלישי (יובל לונטל, אודי שחורי, רוני רק, רוני גרוס, תמיר סלע, ניר כהן ושרון לוסטיג, איתי בן צבי ודן הירש) ונלוו עליהם - מרדכי לבני, חנקה וחיים דרורי, עותמאן חטיב, מורה בבית ספר אבן בן סינא מקלנסואה, המשתתף בפרויקט חינוכי של דו קיום ואנוכי. בפראג הצטרפה קבוצת הסטודנטים הגרמנים בלווית גרד., ושתי הקבוצות עברו יחדיו מגוון פעילויות, שמיעת עדויות וחזרה למחוזות ילדותם של הניצולים בקבוצה.


באוקטובר 2006 יצאנו, סבי (מרדכי לבני) ואני (סיון כהן) לברלין ע"מ לקחת חלק בפרק הסיום של הפרוייקט. אלינו התלוו גם איתי בן צבי וחנה דרורי.

להלן קטע שכתבתי לעלון בית טרזין בעקבות הנסיעה:




באוקטובר 2007 יצאה קבוצה נוספת מישראל, המונה 11 אנשים (רותי,אורלי ורוני רק, סיון וטלי כהן, ניר כהן ואסף בן דוד, יעל עשור, שרון לוסטיג, חנק'ה וחיים דרורי) לברלין, שם נפגשו עם גרד ומספר אנשים מחברי הקבוצה הישנה מגרמניה. לקבוצה זו הצטרפו גם שלושה אנשים מרואנדה, שכן כל המפגש הזה היה בסימן הידברות ולמידה- הם על השואה "שלנו" ואנחנו על רצח העם "שלהם". כמובן שהיו שיחות אל תוך הלילה, מהן קשות ביותר, בחלקן מאשימות (לכל הצדדים) אבל בעיקר הצלחנו להבין מאיפה כל אחד מגיע ומה מרגישים, ובעיקר- למה.

באשכול זה ניסיתי לתת מעט מהתמונות שימחישו גם את סוג וטיב הפעילויות שעברנו, כיוון שקצת קשה לי להסביר את עוצמת החוויות והרגשות שנוצרו במהלך עשרת הימים בהם שהינו יחד. בעתיד צפויה נסיעה שכזו לרואנדה, על מנת שנוכל אנחנו ללמוד קצת יותר ולהבין.

המסקנה האישית שלי מטיול וחוויות כאלו היא לפני הזעם, ההאשמות, האלימות והפניית החיצים, היא שפשוט צריך לשבת, לדבר, ובעיקר להקשיב.



האנדרטה לזכר יהודי אירופה בברלין




אורלי רק, ממשתתפות המשלחת, וברקע בניין התיעוד בנירנברג. בבניין זה נמצאים מסמכים, עדויות והקלטות ממשפטי נירנברג.





ג'רום, ממשתתפי המשלחת מרואנדה, באנדרטה לזכר יהודי אירופה בברלין





מריו, כארים ומישל, ממשתתפי המשלחת, באנדרטה לזכר יהודי אירופה בברלין




סיון, אורלי ורותי (ראש המשלחת)





אסף, ממשתתפי המשלחת מישראל, בתנוחה אופיינית





אסף בן דוד וניר כהן, ממשתתפי המשלחת הישראלית, בברלין.





הכניסה למחנה העבודה בוכנוואלד





בית וועידת ואנזה- בוועידה זו אישרו באופן מוחלט את רעיון "הפתרון הסופי"





בניין הטלוויזיה בברלין




ג'רום מרואנדה וסיון מישראל באנדרטה בברלין




דודו של מארגן הפרוייקט, שהיה חניך בתנועת הנוער ההיטלראית, נתן עדות מ"הצד השני"




רוני, רותי ואורלי רק מישראל, פסקל מרואנדה





חלק ממשתתפי המשלחת בבית ועידת ואנזה




ג'רום, שרון ויעל על רקע חלקים מחומת ברלין




חנה וחיים דרורי, שני ניצולי שואה שהצטרפו למשלחת מישראל, משמאלם ניר כהן




ברחובות ברלין ישנם ריבועי מתכת כחלק מריצוף המדרכות, המציינים שמות, תאריכי פטירה ומקום פטירה. במשבצות אלו מדובר באנשים שנרצחו באוושויץ. אנשים אלו גרו במקום בו ריבועי המתכת נמצאים.




משתתפי המשלחת




ניר כהן ואסף בן דוד במרכז התיעוד בנירנברג. ניתן להבין את תחושת ההתעלות והעוצמה של מנהיג בעומדו במקום כזה ולרגליו המון אדם




ערב חופשי- משתתפי המשלחת מגרמניה, לאורה וסימון, ובאמצע רוני רק מישראל




צ'ק פוינט צ'ארלי




ערב הווי- חברי המשלחת מרואנדה מלמדים ריקוד מסורתי

גם אני השתתפתי לא מזמן במשלחת חילופי תלמידים לגרמניה, הרגשות שלי לגבי האנשים שפגשתי את אותו הדבר. לגבי גרמניה, אפשר להגיד שהתאהבתי במדינה הזו הכל נראה לי כל כך "נכון" שם. שחזרתי לארץ, לקח לי לפחות שבוע לחזור "לישראליות".

זה רק אני או שבפעם הראשונה שראית את מגדל הטלויזיה בברלין הצוואר שלך נמתח וחיפשת את הסוף בשמיים?

אגב, אתר הזיכרון במרכז ברלין פשוט מדהים, אני כל כך אהבתי את הדמיון שצריכים להפעיל במקום הזה, בדמיון אני מתכוון בלא להיות פסיבי (כמו ללכת למוזאון של שואה לדוגמא ולהסתכל על תמונות וסרטים ולצאת) אלא גם האסוסיאציות שאתה עובר במהלך היום משפיעות עלייך, אנחנו לדוגמא הלכנו לפני אתר הזיכרון למוזיאון שואה שהיה בית מלאכה ליהודים עוורים במהלך מלחמת העולם השנייה והבעלים ניסה להציל יהודים ככל יכולתו עד שאחד היהודים סיפר לחברו, היהודי והוא, הלשין לגסטאפו וכך נרצחו 35 גברים ונשים. לאחר שהיינו במוזיאון הזה ובאופן טבעי, מה שחשבנו ומה ששכן אצלנו בתת המודע התבטא באתר הזכרון הזה, אחת הבחורות הגרמניות פשוט ריתקה אותי בדרך שהיא סיפרה כיצד היא רואה את המקום כאשר היא הצביעה על עמוד גבוה במיוחד והייתה שם, בקצה העמוד למעלה קרן אור קטנה והיא אמרה שהיא מרגישה שבשבילה, קרן האור הוא החופש והיא לא יכולה להגיע אליה, היא כלואה במקום הזה ומסביב החיים נמשכים, כמו במחנות בזמן השואה.
כך גם, בדיון שניהלו אחר כך לגבי אותו יום וכל אחד ראה משהו אחר, המקום מדהים לדעתי.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.angelfire.com/ga2/kttenkaboodle3/images/stbern.gif]