 |
22-11-2007, 08:03
|
|
|
|
חבר מתאריך: 08.04.06
הודעות: 1,390
|
|
אתמול היה לי ולאמא שלי יום קשה
אתמול בבוקר קמתי. עסקתי בעינייני. אני ואמא שלי בדר"כ מתעוררות ראשונות ואח"כ, בערך שעה אחרי, אבא שלי מתעורר.
הוא התעורר כהרגלו. לאבא שלי יש ליחה חזקה, אז תמיד יש לו מין שיעולים חזקים כמו שמקיאים עד שיוצאת קצת ליחה. מין ששמע אדם מוציא ליחה יודע למה אני מתכוונת. הפעם אבא שלי הקיא.
בדר"כ כשאנשים מקיאים אני רוצה להקיא יחד איתם. אין לי בטן חזקה. כשאבא שלי מוציא ליחה, אם אני חושבת על זה, מיד הבטן שלי עושה הכנות ותנועות פנימיות להקאה. אני לא מקיאה, אבל היא מתהפכת, ואני מכריחה את עצמי לא לחשוב ולהתחיל לנשום. בדר"כ זה בסדר. אני עוברת את הבקרים והרגעים שבהם אני שומעת את אבא שלי מוציא ליחה בקלות. אני חייבת לציין שאני ממש עצובה בשבילו כי זה סיוט למי שיש ליחה. זה ממש סבל.
אבא שלי הקיא. הוא הקיא את הנשמה שלו תרתי משמע. כשלאבא שלי יש וירוס והוא מקיא, הבטן שלי מתהפכת בקרבי כפי שציינתי למעלה, אבל אני עוד יכולה להחזיק את עצמי. אבל הפעם זה היה קשה מנשוא. אבא שלי סבל נורא, ואני לא הייתי יכולה לשמוע. כאילו הבטן שלו זעקה זעקות איומות לשמיים ואני לא יכולתי לשמוע את הצעקות. סתמתי את האוזניים ובכל זאת שמעתי אותם. בטני התהפכה בתנועות חזקות, עד כדי שאני התחלתי להרגיש אותו דבר. מכירים את זה שבא לכם להקיא, יש תחושה שהנה, כבר אתם מקיאים, אבל כל מה שיוצא לכם זה רק שיעול, שלא מפסיק כי אתם רוצים להקיא עוד? אז ככה. הנשימות העמוקות והמהירות שהכרחתי את עצמי לעשות לא כל כך עזרו. הדבר היחיד שעזר זה לסתום את האוזניים חזק חזק כדי לא לשמוע את הסבל הנורא שלו. הייתי חייבת לסתום את האוזניים כי הגוף שלי פשוט לא יכול לעמוד בזה.
אבא שלי לא הפסיק להקיא. אני מיד פחדתי על עצמי. אם יש וירוס בבית אבא שלי מקבל אותו ראשון, אמא שלי אחריו ואני אחריהם. לא יכולתי לשאת את המחשבה שבטח אני הבאה בתור. אני באופן נפשי לוקחת וירוסים, הקאות, שילשולים מאוד מאוד קשה ולי זה טראומטי. אפילו שפעת. כל משהו קטן בשבילי זה מחדל ביטחוני גבוה. רציתי לברוח מהבית לעבודה. לא רוצה להשאר בבית גם כדי לא להידבק וגם כדי לא לשמוע את צעקות הגוף הבלתי נשמעות של אבי. אמא שלי שומרת על אבא שלי, אז אני יכולה ללכת. רציתי רק לברוח. התלבשתי מהר, אפילו לא התרחצתי, רציתי לצאת אבל התעכבתי, וטוב שכך. אם הייתי הולכת, אז לא הייתי שם כדי לשמוע את רופא ביקור בית שהזמנו שהפנה אותנו מיד למיון בבית חולים. חוץ מההקאות מסתבר שאבא שלי הרגיש גם סחרחורות חזקות ובמקרים כאלה מיד שולחים לבית חולים. לי היה ברור שאני הולכת איתם לבית חולים. כי רציתי וחשוב לי להיות לידם ברגעים הקשים האלה. אמא שלי בכל זאת חשבה שאולי אני אלך לעבודה, גם כדי שלא אפסיד עבודה וגם כי היא יודעת כמה קשה לי כל הקטע הזה של בתי חולים וחולי וכו'. אמרתי לה שאין אפילו על מה לחשוב: אני באה איתם.
מיד הכנתי את כל הדרוש לנו: תיק, בקבוק גדול של מים, כי בטח נהיה שם עד הערב, קרקרים שיהיה לנו מה לאכול, מטריות, הרבה מאוד כסף, כי בטח צריך לשלם הרבה, קומיקס בשבילי כי אני בטח בשלב מסויים של ההמתנה ארצה לקרוא, או שארצה לקרוא רק כדי להסיח את דעתי, טישו וקור רוח. אני חייבת לשמור על קור רוח ולא להכנס להיסטריה כפי שנכנסתי בבוקר כדי לדעת מה עושים ואיל עושים ולא לבזבז זמן. אמא שלי כמובן שנורא דאגה ולא הראתה את זה, ואני ידעתי שגם קשה לה מאוד והיא היתה קצת מבולבלת. למעשה היא הרגישה כל כך חסרת אונים שזה תפס אותה בקצת הלם. היא בדר"כ מאוד בשליטה, מסדרת את כל העיניינים, עוזרת בכל דבר, יודעת איך לעזור ומצליחה, לומדת קבלה - שם מלמדים אותך גם להתמודד עם דברים, ועכשיו, כאילו כל מה שהיא למדה - היא לא יכולה לעשות כלום. היא לא יכולה לעזור. חוסר האונים הזה היה מאוד מאוד קשה לה. זה היה החלק שהיא לקחה הכי קשה. שהיא לא יכלה לעזור, לא יכלה להקל.
המונית הגיעה תוך שתי דקות. אנחנו איחרנו לה קצת עד שההורים שלי התלבשו  .
נסענו לבית החולים. מזל שהוא קרוב.
נהג המונית היה מאוד מאוד איכפתי וחם ודאג להביא את אבא שלי הכי מהר שהוא יכל למיון. הוא גם עזר לו לצאת מהאוטו.
במיון בדקו את אבא שלי, נתנו לו פראמין נגד הקאות וזריקה נגד הסחרחורות. שם, במיון, הם מנסים לטלפל בכולם בבת אחת, וכל אחד זוכה לכמה רגעי התייחסות, מה שגורם לכך שאתה ממתין אינסוף זמן רק שיגשו אליך שוב. אני ואמא שלי הרגשנו את הפחד, את החרדה, את חוסר האונים, את חוסר הוודאות, את אי הידיעה. לא הרגשנו כל כך איך הזמן עובר. כשחיכיתי במיון נשארתי רחוקה אבל במרחק ראייה. לא יכולתי לראות את כל החולים. אמא שלי נשארה קרובה לאבא שלי. אני גם התחלתי להרגיש לא טוב. הייתי חייבת אוויר. הבטן שלי גם התחילה לעשות כל מיני בעיות וגם הראש. אין שם אוויר. רק שם נזכרתי שבכלל לא התקשרתי לעבודה להודיע שאני לא מגיעה. אז התקשרתי לאותו בחור בעבודה שמוצא חן בעיני (כבר סיפרתי על זה פה בעבר, וזה לא הדדי), והאמת רק איתו רציתי לחלוק את מה שעובר עלי. אבל לא אמרתי לו כלום. אמרתי רק שאני לא מגיעה לעבודה כי אבא שלי חולה. לא רציתי לפרט. נחכה וניראה מה יהיה.
אבא שלי נשלח לבדיקה של אף אוזן גרון שם. מחכים, מחכים, מחכים עד שהוא ייכנס. אמא שלי עם דמעות בעיניים אבל היא לא בוכה, רק דואגת ומרגישה חסרת אונים, ואני עודדתי אותה ואמרתי לה שהיא צריכה להיות חזקה עבור אבא שלי. בזמן ההמתנה ניסינו לדבר, להסיח את דעתינו, אבל זה לא הלך. המחשבות שלנו היו בבית החולים, לא במקום אחר. אבל לאט לאט איכשהו הצלחנו לדבר קצת ושכחנו לכמה דקות איפה אנחנו ומה אנחנו עושים.
היה גשם חזק אתמול. כמה רעמים מאוד מאוד חזקים. היו שני רעמים מאוד מאוד חזקים שבאו מיד אחד אחרי השני, וברגע הראשון הייתי בטוחה שאלה יריות. לקח לי שנייה אחת להבין שמדובר ברעם ולא ביריות. שנייה אחת - זמן מאוד ארוך במונחים של מהירות המחשבה של המוח.
כל הזמן הזה מאז הגענו לבית החולים אני ואמא שלי רק עמדנו. מהלחץ והדאגה לא יכולנו לשבת. לא יכולנו לאכול כלום, לא לשתות כלום, ולא שתינו או אכלנו מהבוקר. אני הרגשתי חולשה והייתי חייבת לשבת. כשישבתי הרגשתי איך הרבה מתח מהגו שלי מוסר מעליי. כל כך הרבה מתח הצטבר, והגוף כולו מכווץ... הצעתי לאמא שלי שתשב לשנייה אחת, שרק תשחרר קצת מתח מהגוף, לחץ מהגב, אבל היא כמובן לא שעתה לי. היא כל הזמן דאגה גם לי כי לא אכלתי כלום מהבוקר וכל הזמן ביקשה ממני שאוכל. אני לא הייתי מסוגלת לשמוע על אוכל או שתייה. אתם יודעים - אוכל מיד אני מקשרת להקאות... אבל הרגשתי רעב בריא בבטן, מה שהרגיע אותי שלא חטפתי חס וחלילה וירוס. הבטחתי לה שכשארצה משהו אז אוכל סוכרייה. סוף סוף אמא שלי אכלה איזה חצי חטיף בריאות שבמקרה היה באחד התיקים שלנו (לא זוכרת אם שלי או שלה), ואני ממש לא יודעת איך הוא הגיע לשם.
הבדיקה היתה סבבה - ציטוט מדוייק של הרופא, והכל בגלל הזריקה שנתנו לו. גם שאר הבדיקות היו תקינות ברוך השם. הוא שלח אותנו חזרה למיון כדי שיחליטו האם לשחרר את אבא שלי או להשאירו להשגחה.
עד שהגיע סניטר לקחת אותנו משם...
במיון שוב חיכינו שעה ארוכה, ואח"כ, ברוך השם החליטו לשחרר את אבא שלי.
חזרנו הביתה. קבענו תור לערב לרופא אף אוזן גרון. כולנו היינו עייפים, תשושים, אבל אמא שלי לא נרגעה. כשהגענו הביתה אבא שלי הרגיש הרבה יותר טוב, ההורים שלי שתו תה ביחד, אני הלכתי לחפש איך לעזור בבית. החזרתי בגדים. ואז נזכרתי שאמא שלי ביקשה ממני בבוקר לפנות מקום בארון כדי להעלות את בגדי הקיץ למעלה ולהוריד את בגדי החורף. החלטתי כל עוד אני כאן כדאי שאתחיל לחשוב איך ואיפה אני מסדרת מה. אח"כ אמא שלי הצטרפה אלי וסידרנו יחד את הארון. היום היא אמרה לי שזה היה ממש טוב שסידרנו אותו אתמול.
הלכנו בערב לרופא. לא יודעים מה יש לאבא שלי, אפילו לא יודעים אם זה ויראלי, אבל הרופא שלח אותו לבדיקת שמיעה.
חזרנו, נרגענו יותר, עכשיו יכולנו לאכול. אמא שלי הכינה לכולנו לאכול.
היום ברוך השם אבא שלי קם בבוקר, התפלל, עדיין חלש ולא יכול ללכת לעבודה, אבל ניראה ומרגיש הרבה יותר טוב. הוא בקשר טלפוני עם העבודה, וזה דבר מצויין.
אני עדיין פוחדת (גם על עצמי - איך לא - זו אחת השריטות שלי, אני לא יכולה להיות בכלל בסביבת חולי עם כל הפחדים שלי) ואמא שלי עדיין דואגת, אבל בעזרת השם הכל יהיה בסדר בקרוב ונחזור לשיגרה.
זהו, עכשיו אני הולכת לעבודה. שכולכם תהיו בריאים.
_____________________________________
gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...
|
|
ראשי
צ'אט
)
מצב כלאיים
