עוואד כמעט בת 30. אביה רופא משפחה ומנהל קליניקה משגשגת. אמה בעלת תואר שני בשפות סלביות, אך עובדת בארגון המטפל בנשים הסובלות מאלימות במשפחתן. מירה היא הבת האמצעית. אחיה הבכור (32) חי ועובד בבולגריה, והצעיר (27) הוא איש היי-טק.
כשהיתה קטנה עברו הוריה של עוואד לכרמיאל. את גן הילדים עברה עם ילדים יהודים. מאוחר יותר חזרה המשפחה לראמה, והקטנה השתלבה במערכת החינוך המקומית.
"הייתי תלמידה מעולה", מספרת עוואד. "הורי חלמו שאהיה רופאה כמו אבא, והאמת היא שבמשך שנים זה היה גם החלום הפרטי שלי. בגלל זה גם המשכתי את לימודי בתיכון במגמת כימיה וביולוגיה. אבל בסביבות גיל 15 התחלתי לכתוב מוסיקה, מלים ולחנים. אפילו קניתי לעצמי גיטרה משומשת והתחלתי ללמד את עצמי. ככה, לאט לאט, התחלתי להבין שהמוסיקה בנשמה שלי. היא פשוט מי שאני. השירים שכתבתי, כלומר הטקסטים שלהם, עסקו תמיד במה שמותר או אסור, בעיקר בחברה הערבית, בגבולות, באמות המוסר הקפדניות, במי שקובע אותן ולמה הן כאלה. המוסיקה היתה בעיקרה מוסיקת רוק, ובשילוב של הטקסטים עם המנגינות היה ברור שהיו די הרבה קריאות מחאה. אני מניחה שזה היה סוג של קריאת תיגר על כל הדברים האלה שהציקו לי כנערה מתבגרת".
לא עשינו חשבון
בסביבות גיל 17 הבינה עוואד שמוסיקה היא הייעוד בחיים והחליטה ללכת עם זה עד הסוף. ידיד מראמה קישר אותה לארבעה צעירים, מוסיקאים מנצרת, ובתוך זמן קצר החמישה הקימו להקה. הוריה, כצפוי, התנגדו באופן נחרץ. בראמה הרימו גבה, ובמקרה הפחות טוב התעלמו מקיומה. לה כל זה לא ממש הזיז. "נו, אז ההורים שלי התנגדו, אז מה? זה ממש לא עזר להם, ובאיזשהו שלב הם ירדו ממני כי הבינו שזה לא יעזור להם".
ערביה שטרם מלאו לה 18 מסתובבת בלילות ומופיעה עם ארבעה בחורים זרים...
"התופעה הזו ודאי לא היתה מקובלת, אבל לא עשיתי חשבון לאף אחד. תוסיפי לזה את העובדה שכדי להראות להם כמה אני החלטית גילחתי את הראש ושמתי נזם באף, ככה שהמחאה היתה מושלמת. ההורים שלי כמעט יצאו מדעתם, גם בגלל ההופעה החיצונית וגם בגלל העובדה שבחרתי לעשות דווקא מוסיקת רוק, שלא ממש התיישבה עם הדעות שלהם או עם הטעם שלהם במוסיקה. בסוף הם פשוט התרגלו לחיות עם זה".
איפה הופעתם?
"קודם כל במגזר הערבי, כי רוב המוסיקה היתה בערבית, מה עוד שזו היתה מוסיקה מקורית ברובה ומעט מאוד גרסאות כיסוי. הקהל שבפניו הופענו באירועים שונים, כנסים וכדומה, התקשה להתחבר למוסיקה הזאת, אבל אנחנו עשינו כיף".
נמאס לי מהלימודים
אחרי סיום התיכון החליטה עוואד להירשם ללימודי ספרות ואמנות פלסטית באוניברסיטת חיפה. בנוסף, לקחה קורס באנגלית.
"החלטתי לקחת פסק זמן", היא מסבירה. "הלהקה התפרקה בינתיים, והשיער שלי התחיל לצמוח מחדש. התחלתי ללמוד באוניברסיטה, אם כי מוסיקה המשכתי לכתוב כל הזמן. מהר מאוד נמאס לי מהלימודים ואחרי קצת יותר משנתיים פרשתי. הרגשתי שמיציתי את עצמי בתחום הזה והחלטתי שהגיע הזמן ללכת הלאה, ואז, באופן שנראה לי טבעי לגמרי, חזרתי לעולם המוסיקה. הייתי בת 20 ונרשמתי ללימודי מוסיקה בבית הספר רימון שברמת השרון. כמו תסריט צפוי מראש, הורי כעסו שהפסקתי את הלימודים באמצע וניסו לשכנע אותי לחזור, אבל אני, כרגיל, עושה מה שהראש שלי אומר.
"הלימודים שלי ברימון נמשכו ארבע שנים. אף שלא סיימתי אותם, למדתי שם המון ונפתח לי צוהר לעולם המופלא הזה. תוך כדי הלימודים פגשתי המון מוסיקאים, בולטים יותר ופחות, אבל אותי כולם הקסימו. על הדרך גם עבדתי קצת כמלבישה בתיאטרון הבימה, ובמקביל התחלתי לעבוד על מחזמר בשפה הערבית, שהולחן ועובד בידי ידיד טוב שלי מהכפר. המחזמר הזה היה כרטיס הכניסה שלי לתיאטרון, ומשם הכל התגלגל".
נחשפת במחזמר "גבירתי הנאווה".
"זאת היתה פריצת הדרך. משם והלאה השתתפתי בהצגות ילדים רבות, במחזות שהועלו בתיאטרון הערבי-עברי שביפו ועוד. למעשה, עד היום אני עדיין משתתפת בהפקות שרובן ככולן עוסקות ביחסי ערבים-יהודים. אחת מהן היא עיבוד לרומן 'בית הרוחות', שם אני נוטלת חלק בקאסט מעורב של יהודים, ערבים ואיטלקים. אני עובדת על שתי הצגות בתיאטרון הקאמרי, ובמסגרת התיאטרון הערבי-עברי ביפו אני מופיעה במחזה עם השחקן אריאל די קסטרו, מחזה העוסק במערכת יחסים סבוכה בין מלכה ערביה לחייל יהודי, ואני נהנית מכל רגע".
הבחירה באהוד מנור
איך הגעת לקדם אירוויזיון?
"לפני זמן מה קיבלתי פנייה מההפקה, והציעו לי לכתוב שיר לתחרות. הרעיון קסם לי מיד, והיה לי ברור שבתחרות הזו, גם אם לא אנצח, טמון פוטנציאל נהדר לקפיצה מוסיקלית. היה ברור לי שאני הולכת על זה".
לא הפחיד אותך להתמודד מול צביקה פיק, זהבה בן ולהקת גאיה?
"הפחיד? לא. אבל אני מודעת לזה שיש לי מתחרים רציניים. אני, מבחינתי, אביא את הטוב ביותר שיש בי".
איך נולד השיר שלך?
"בהתחלה הקשבתי למנהל האישי שלי, לאנשי מקצוע, למשפחה, לחברים. קיבלתי שירים מהמון כותבים, חלקם מוכרים מאוד. בסוף החלטתי ללכת עם הראש שלי, ובכל זאת שבועיים לא יכולתי לישון ושוב שאלתי את עצמי אם אני עושה את הדבר הנכון, כי השירים שלי קליטים אבל לא בהכרח אירוויזיוניים. הלכתי למגירות ושלפתי שיר שכתבתי לא מזמן. הטקסט שלו היה באנגלית, והיה ברור שגם אם אתרגם אותו לעברית הוא לא יתאים, כי הוא שיר קצת עצוב ולא אופטימי. על המנגינה הייתי די סגורה. למרות ההפצרות של כולם ללכת על מלחין ידוע ומוכר עם ניסיון באירוויזיון, האמנתי בלחן הזה והלכתי על זה.
"השלב הבא היה המלים. כאן רציתי מישהו מיומן, ולכן הבחירה הטבעית הראשונה שלי היתה אהוד מנור. פניתי אליו ומסרתי לו הקלטה של המנגינה. הוא ישב על זה, ובתוך זמן קצר הלביש על המנגינה את המלים הכל כך מיוחדות שלו, שעושות אותו לגדול מכולם. השיר נקרא 'זמן'. רובו מושר בעברית, ורק לקראת הסוף משולבות בו שתי שורות בערבית, שאותן כתבתי אני.
"מאז שהשיר נולד אנחנו עסוקים בחזרות. נכון להיום אנחנו כמעט מוכנים. יהיו לי ארבעה מלווים, שלוש זמרות וזמר אחד, כולם תלמידי רימון. השיר שלנו הוא מספר 10 מתוך 14. מה שנשאר עכשיו זה החלק של ההלבשה. המנהל שלי פנה ליובל כספין. היום הוא ממש הקמע שלי. הוא הולך איתי לכל מקום ועוזר לי בכל פרט, אפילו בפרטים הקטנים, כמו נעליים מתאימות".
זה השיר שלי, שמעתם?
השנה, לראשונה בתולדות הקדם, הושמעו כל השירים ברדיו שבועיים לפני התחרות. כבר קיבלת תגובות?
"המון, ואני חייבת לומר שזה בא לי בהפוך על הפוך. כלומר, ציפיתי לתגובות לא קלות מצד הציבור הערבי. ראשית, בגלל שרוב השיר בעברית, ושנית בגלל העיבוד, כי מן הסתם חשבתי שיצפו ממני להיצמד למשהו אולי יותר אתני. אבל התגובות באו דווקא מהצד היהודי, ומשם אני שומעת משפטים לא נחמדים כמו: 'את מנסה להיות אחת מאיתנו? את חושבת שככה תקני אותנו?', או 'נראה לך שהשיר יכניס אותך למיינסטרים של המוסיקה הישראלית?' ועוד ועוד. אז בהזדמנות זו אני רוצה לומר לכל המקטרגים שזה השיר שלי ואני גאה בתוצאה הסופית. זו הבחירה שלי, ואני אלך איתה עד הסוף".
אם אכן תנצחי ותיסעי לתחרות באוקראינה, זו תהיה הפעם הראשונה שזמרת ערביה נוסעת לייצג את מדינת ישראל. איך תרגישי עם זה?
"אני קצת חוששת מהעניין הייצוגי הזה. אני חוששת שיהיו כאלה שיחשבו שאני, מתוקף זה שאינני יהודיה, לא יכולה להיות נציגה אותנטית של ישראל. שזה כאילו אקט פלצני לשלוח ערביה או שזה איזה אקט של יחסי ציבור. בתוך תוכי אני לא מרגישה שהמדינה מייצגת את מי שאני, כי זאת מדינה יהודית בהווייתה ואני לא יהודיה".
ומה בקשר לדגל ולהמנון הישראלי, שילוו אותך?
"בקשר לדגל המדינה, נראה לי שדווקא לו תהיה בעיה, כי, שוב, הוא לא מייצג אותי. הוא זה שירגיש מוזר, כי אחרי הכל מה לי ולו? באשר להמנון, זה אותו הדבר. שם נאמר בפירוש 'נפש יהודי הומיה'. את מבינה? אני לא 'נפש יהודי', נקודה. אז אם ינגנו את ההמנון, אני פשוט אהיה מאוד עצובה ונבוכה. יהיה לי מאוד קשה ואפילו אזיל דמעות, כי המוטו ברור: הדגל, ההמנון והמדינה - כולם סמלים יהודיים, וישראל, לצערי, אינה מדינת כל אזרחיה. עם זאת, אני מקווה שאם אכן אנצח ואסע, זה יגרום לעם הזה לחשוב קצת ואולי להתחיל לפתוח את הלב ולהפוך את הסמלים לכאלה שגם אלה שאינם יהודים יוכלו להזדהות איתם. אני חיה באשליות, אה?".
הם חיים שם במלונות
בשעתו היו שאמרו שדנה אינטרנשיונל ניצחה הרבה בזכות היותה גימיק. אם להשליך את הרעיון הזה עלייך, אולי דווקא היותך ערביה יעזור לך?
"תאמיני לי שחשבתי על זה, אבל לכי תדעי. בשנים האחרונות ישראל שלחה שירים טובים מאוד, ובכל זאת לא הצליחה להגיע שוב למקום הראשון, ואז אמרו שזה בגלל הפוליטיקה, שאף אחד לא רוצה להצביע עבור מדינה שעושה מה שעושה המדינה הזו בשטחים. אז עכשיו אולי המדינה הזו תשלח נציגה ערביה, ואז יגידו: נו, ימות המשיח הגיעו, המדינה הזו למדה לתת ייצוג למיעוטים ועל כך ניתן לה דוז פואה. אבל את ואני יודעות שזה קשקוש. פה יש ייצוג שווה למיעוטים? אבל למה לא לתת לאירופה ליהנות מהספק?".
בואי נדבר עוד קצת על פוליטיקה. מה דעתך על תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה?
"נתחיל מזה שכבר מזמן הגיעה השעה להפריד בין שני העמים, אבל לפני התוכנית הזאת קיים המושג 'גדר הפרדה'. זה נשמע כל כך הגיוני ואצילי למביט מן הצד, אבל בעצם זו עבודה בעיניים. תראי מה הם עושים. הם בונים גדרות על אדמות של אנשים וחותכים לאנשים את האדמות שלהם. ילדים שהיו הולכים חמש דקות לבית הספר, צריכים לעבור עכשיו קילומטרים שלמים ולהקיף את הגדר האיומה הזו, ובדרך הם עוברים מחסומים ומציגים תעודות. עד שהם מגיעים לבית הספר או הביתה הם כבר סחוטים.
"מה צומח מזה? רק הרים של שנאה ועוד שנאה, כי אף אחד לא מוכן לחיות ככה. אנשים יושבים בתל אביב ובירושלים, כל אחד במקומו המכובד, בעוד האנשים המסכנים האלה חיים במלונות. אי אפשר לתת לאנשים לחיות במלוּנות. אולי מישהו כבר יבין את זה.
"בקשר להתנתקות, אני מסוגלת להבין ללבם של המתנחלים, שצריכים ככה פתאום לעזוב את הבתים שלהם ולהתחיל חיים חדשים במקום חדש. ההבנה הזו באה מסיפורים של אבי. בשנת 48' הורי ותושבים אחרים נאלצו לפנות את הבתים שלהם ולנדוד. ממש עקרו אותם מבתיהם. למשפחתו של אבי היה מזל, והם התארחו אצל מכרים דרוזים שנתנו להם מקלט עד שיכלו לחזור לאדמות שלהם. לאחרים לא היה מזל, והם היגרו לסוריה וללבנון והפכו לפליטים.
"ההבדל בין אז להיום הוא שהמפונים של 2005 יוצאים כמעט כמנצחים. הם מקבלים פיצויים מוגדלים ותנאים נוחים, ועד מהרה הם ימצאו את עצמם מסודרים. המדינה הזו דאגה ככה גם למיעוטים שפונו מבתיהם, כמו משפחתו של אבי? את התשובה שתינו יודעות.
"בקשר למצב שיוצר הפינוי, ההסתה כאן חוגגת. יש שלטים בכל מקום וגרפיטי על הקירות, מה שאומר שהעם הזה לא למד שום דבר. הוא לא מסוגל להפיק לקחים. לא הספיק לו כנראה רצח פוליטי אחד, אז עכשיו הוא מבשל את השני. שוב מדובר כאן בשנאה, אבל כאן יהודים שונאים יהודים, אז איך הם לא ישנאו ערבים?".
בואי נחזור לאירוויזיון. בורסת ההימורים מצביעה על קרב בין צביקה פיק לבנותיו, על יוסי אזולאי, על שירי מימון וגם עלייך.
"אני מתרגשת נורא ומתוחה, אבל לא רוצה להמר. בואי רק נחזיק אצבעות ונקווה".
ראשי
צ'אט
25-02-2005, 12:47
מצב כלאיים
