|
טוב, פתרון אין לי, אבל אולי גם הגיע הזמן שאני אשתף משהו..
זה היה לפני שלוש ומשהו שנים, לידידה שלי היה חבר והייתי מדבר איתה הרבה על זה, איכשהו נוצר קשר עם חברה שלה והיינו מדברים מדי פעם.
ה"מדי פעם" האלה הפכו אינטנסיבים יותר ויותר, הייתי חוזר מהבית ספר וישר הולך לדבר איתה, היינו משתפים ומדברים.. שיחות כאלה שלא נגמרות. היא היתה גדולה ממני בכמה חודשים והיתה בשכבה מעלי, אבל זה לא הפריע לכלום, השיחות באמת זרמו ממש..
לא חשבתי בכלל לכיוון, אהבתי את זה שיש לי עם מי לדבר, ושזו מישהי בסגנון שלי, כמעט כל השיחות שלנו היו במחשב, היא היתה מדביקה אותי למסך למשך שעות וגם אני אותה. אבל באופן מוזר בחודשים הראשונים בכלל לא חשבתי לכיוון. אחרי זה הגיע שלב של ההכחשה, אנחנו מרקעים שונים, בגילאים שונים. בוא נעזוב את החרא הזה, זה היה בערך כ"א לעצמו. אפילו אני זוכר שסתם עשינו מן הפסקה של שבועיים בקשר באיזה אמתלה מפגרת של "לא לידבק למחשב" או משהו בסגנון הזה, אבל זה פשוט המשיך אחר כך.
מצאתי איתה שפה משותפת שלא מצאתי עם אף אחת, היינו יכולים לשבת ולדבר חמש שעות בכיף ולא לשים איך הזמן עובר, פה זה כבר הגיע לשלב אחר. זה כבר היה בערך תשעה חודשים, ויום אחד הידידה שלי באה ואמרה "בונא, מה הולך? מה נסגר איתכם?" היא דיברה איתי ושאלה אותי לדעתי מה הכיוון של כל הקשר הדי הזוי הזה. האמת היא שלא יכולתי להגדיר את הכיוון, לא יכולתי להגיד שאני אוהב אותה, כי בקושי ראיתי אותה ורוב השיחות היו במחשב, אבל מצד שני, זה היה משהו ממש מיוחד, לפעמים דיברנו לילה שלם, היה פה משהו שלא יכלתי להכחיש.
האמת היא שעד לפני שהתחלנו לדבר לא רציתי קשר, ואמרתי את זה למי ששאל. ודיי התחבטתי בעצמי, אנחנו דתיים ומה המקום של כל העניין, לא נסגרתי אבל בסופו של דבר נשאבתי לתוך זה. חזרתי הביתה מהשיחה עם הידידה לא יודע כ"כ מה לעשות, ואז דיברתי איתה. זה היה דיי מביך כזה, זה היה להפנות את כל הקשר והדיבורים שהיו עד עכשיו לכיוון שונה לחלוטין מכל מה שזרם עד אז.
היא שאלה אותי מה אני רוצה, לאן הכיוון ימשיך וכמו ברגעים הורודים, וזה היה רגע כזה, סיכמנו שאנחנו ממשיכים את הקשר יותר רציני. לא דיברנו על אהבה, לא דיברנו על כלום, אבל הקשר פשוט שינה את הכיוון..
וואי, החודשים הראשונים.. הייתי מאושר. מאושר לקום בבוקר, לראות את כל מה שיש בחוץ, מאושר שאני יכול לדבר איתה והייתי משגע אותה בפלאפון. זה היה גן עדן, בהתגלמותו.
סגדתי לה, הערצתי אותה. וגם היא אותי. הייתי בא אליה והיינו מדברים שעות, היא היתה באה אלינו ליישוב זה היה תענוג. כל רגע תענוג.
שהיה לי קטע קשה, ומעצבן רק דיברתי איתה ופתאום הכל חייך אלי. שהיא כעסה והיתה עצובה הספיקה שיחת טלפון אחת שלי לשנות את המצב רוח שלה. זה היה אהבה ראשונה. לשנינו.
וכאן התחילו הבעיות.. באופן מוזר, כי אף פעם לא הייתי כזה. התחלתי להסתבך עם עצמי לא ידעתי לאיזה מה אני רוצה. זה היה משבר של איזה שבוע, בכיתי(בהלוויה של חבר שלי לא בכיתי, בכללי מאז היו עוד כמה מקרים מאוד עצובים, עוד כמה חברים שנהרגו, מישהו שהתאבד, לא זוכר את עצמי בוכה. אני חושב שבכיתי פעם ראשונה אחרי כמה שנים טובות..) אבל הבנתי כמה היא חשובה לי, וכמה אני בחיים לא אוכל לוותר עליה והמשכנו הלאה. אחרי זה חזרה תקופה טובה, לא כמו ההתחלה אבל הבנתי שזה טבעי..
נקשרנו, אלוהים יודע כמה שנקשרנו. בחיים היא לא עשתה לי סרטים ואני לא עשיתי לה. הייתי שומע על קשרים של חברים שלי ולא מבין בכלל איך הם רבים. לא התווכחנו, ולא רבנו, רק דיברנו ונקשרנו. ונקשרנו ונקשרנו.
בתקופה הזאת המצב הנפשי שלי ירד, זה לא היה לי אף פעם בחיים. ז פשוט לא קרה, אבל הבעיות שהיו מקודם לא נפתרו כמו שצריך. ידעתי שאני לא מסוגל לכלום בלעדיה, ראיתי את העתיד שלי איתה חשבתי על הכל במושגים שלה. אבל משהו לא התסדר לי, אני עדיין לא יודע מה זה היה ומה זה עדיין. ובכל התקופה הזאת רק המשכנו להקשר אחד לשני, היא מאוד אלי. היא היתה מטורפת עלי ואני פשוט לא הצלחתי לראות כלום בלעדיה. לא יכולתי בכלל לחשוב במושגים כאלה.
דיברנו על זה, אבל אני לא הסכמתי לוותר, וגם היא עוד יותר לא הסכימה. היא אמרה לי שאני אעשה מה שאני חושב, ושזה מפגר לפחד לפגוע בה, כי אח"כ היא תפגע הרבה יותר. אבל פשוט לא הייתי מסוגל, לא יכולתי לחשוב על פרידה. לא רציתי. הפכתי להיות אדם הרבה יותר מורכב, הרבה יותר חושב על כל דבר. אבל עדיין התחושה הזאת שאתה לא יכול בלעדיה.. ראיתי אותה אמא של הילדים שלי. ראיתי אותה ממשיכה איתי לאורך החיים.
אבל הרסתי את עצמי גם במקביל לאט לאט, וגם לה זה היה מאוד קשה.
אחרי שנה ומשהו החלטנו להפרד. זה לא היה בגלל שאיזה משהו נפתר לכיוון. זה לא היה בגלל שיכולתי להגיד שאני לא אוהב אותה. פשוט לא יכולנו להמשיך בקשר כי זה הרס גם אותה. ואני לא הסכמתי שזה יקרה, היא הבינה, אבל שנינו לא באמת קלטנו את זה. בכיתי כמו שבחיים שלי לא בכיתי, והיא עוד יותר. לא קלטתי את זה בכלל. לא עיכלתי את זה.
הקשר שלנו, שהיה בלי שום עניינים אגוצנטריים. האהבה שלנו, שהיינו כ"כ תלויים אחד בשני, לא האמנתי שזה באמת נגמר. ורק לראות אותה כ"כ בוכה ועצובה.. בכלל לא יכולתי לסבול את זה. אהבה כ"כ טהורה וכ"כ חזקה. חברים שלי היו מדברים על הקשר, ואני פשוט לא יכולתי להסביר כמה זה חזק. הקשר שלנו היה כ"כ שונה, כ"כ הרבה יותר רגשי ואמיתי ממה שהם היו מספרים, ראיתי וידעתי שזה משהו מיוחד אבל זה כנראה לא עזר.
כי היה לה מאוד קשה, וחשבתי שהיא תצליח להתגבר והיא תשכח אותי ולפחות היא תצא ותמשיך הלאה מכל העניין, לא רציתי שהיא תסבול כמו שאני סובל.
התקופה של הפרידה היתה גיהנום. אני לא מאחל לאויבים הכי גדולים שלי מה שהרגשתי בחודשים האלה. רציתי לא להיות. לא להרגיש.
אחרי כמה חודשים נפגשנו, ודיברנו, מה שאני עברתי היה כ"כ קטן לעומת מה שהיא עברה, והיה לה כ"כ קשה, והצבא אצלה לא עזר לעניין. שנינו הרגשנו כאילו כרתו לנו איבר בגוף ולא רק שהוא לא נמצא העצבים של המקום ממשיכים לשדר את הכאב של האיבר שלא קיים. אבל לא יכולנו לחזור, לא יכולתי להגדיר את האהבה שלי אליה ובחיים לא רציתי לעשות לה את זה שוב.
לא רציתי כלום, לא יכולתי להמשיך הלאה. רציתי לא להיות בחיים, לא יכולתי לסבול בכלל את כל הדברים האלה. ואצלה עוד יותר גרוע. וכל הזמן מדמיינים איפה הייתי איתה ומה הייתי עושה איתה עכשיו, ואיך היינו הולכים למקום הזה ולמקום אחר. קשה מאוד לתאר את זה. אבל זה סיוט. החיים שלי הפכו פשוט לערמת חרא. הסתגרתי בתוך עצמי, נהייתי הרבה יותר מופנם וכולם הרגישו את זה.
כבר יותר מחצי שנה, נפגשנו עוד כמה פעמים. אבל פשוט לא יכולנו להמשיך. והיה בכל מקום שאתה הולך שהיא לא איתך והיא לא בשבילך, ושנפגשנו זה בכלל, הייתי מאושר כ"כ לשעות האלה אבל אחר כך הכל היה נופל בחזרה.. ורק יורד. שום דבר לא הועיל.
עברו יותר מתשעה חודשים שנפרדנו ופשוט אצל שנינו המצב נשאר חרא. אני עזבתי את המקום לימודים שלי(אגב, שבניגוד לעבר, לא הצלחתי ללמוד שם, לא יכולתי ללמוד נורמאלי במצב כזה) ועברתי לעבוד. קרעתי את התחת ברמות שאי אפשר לתאר. זה היה עבודה פיזית מאוד קשה, הייתי עובד 14 שעות ביום.. העיקר לשכוח. הייתי מגיע הביתה ומיד הולך לישון כי לא יכולתי להחזיק מעמד. אני זוכר אפילו שנרדמתי מתחת למקלחת מרוב עייפות. אבל זה לא באמת עזר.. הכאב אמנם נחלש, אצל שנינו הוא היה פחות בוער כמו שהיה בהתחלה, אבל זה כאב. ואני לא חושב שעבר לילה אחד(ועברו מאז שנה וארבע חודשים) שאני לא חושב עליה. ביום באינטנסיביות כל הזמן חשבתי עליה. והדבר שהיה לי הכי חרא, זה שידעתי שלה הרבה יותר קשה.. ולא יכולתי לסבול את זה שהיא במצב כזה..
שנפגשנו ודיברנו תמיד סיכמנו שממשיכים הלאה, ועם כוח רצון חזק. אבל זה אף פעם לא עזר.. זה פשוט לא הצליח.
נפגשתי איתה ודיברנו 12 שעות רצוף(!), ושוב התקדמנו, אבל בואו נגיד, זה היה רחוק מהמצב האופטימלי. עשיתי מיונים בצבא, הצלחתי בהם, זו היתה תקופה שעשיתי המון כסף, אבל זה פשוט לא שינה לי כלום. לא הייתי בראש הזה בכלל. והכי חרא, גם היא לא היתה.
במקביל רצו להיות איתה בקשר בערך שישה אנשים, והיא פשוט לא יכלה לחשוב על זה. כמה רדפו אחריה. ואני גם אותו סיפור, בנות התחילו איתי(וזה ממש לא משחצנו, לא הרגשתי מוחמא, זה פשוט לא עניין אותי) אבל זה בכלל לא עלה על דעתי.
לפני חודש היא הסכימה לבחור שרצה אותה, והיא בהתחלה לא רצתה, הם מכירים המון זה. היא התגברה, והוא חבר שלה. אני מעריץ אותה. ואני יודע שזה הפסיק את המעגל ההרסני הזה שלא יצאנו ממנו. אני מעריץ אותה שהיא הצליחה לעשות את זה. ואני מעריך אותו שהוא סובלני כ"כ לנושא הזה, ושהוא עובר איתה את החרא הזה. דיברנו, והיא אוהבת אותו, ואני שמח שהיא מרגישה סופסוף טוב ושהיא יותר מאושרת. אנחנו עדיין עם הרבה רגשות אחד לשני, אני לא מסוגל לחשוב עליה בהקשר של ידידה וגם היא לא אלי.
להגיד שאני אחרי זה? ממש לא. וזה דיי פתטי, כי בכל זאת, עבר כ"כ הרבה זמן מאז ולא באמת הצלחתי להמשיך הלאה. וזה לא שאני סמרטוט, בעבודה היינו עושים תחרויות, הכוח רצון שלי תמיד ניצח. ובעיקר מהתחושה שהיתה כמעט מיסטית, שהכל בשבילה. אני מתגייס למסגרת קרבית עוד שלושה וחצי חודשים שהיא כנראה מאוד קשה פיזית, אני מקווה באמת שזה יהיה דף חדש ויהיה לי יותר טוב..
אני ממש מזדהה איתך, ואני מאחל שתתגבר על זה ושתוכל להמשיך הלאה, אפילו שבהתחלה לא רוצים. אבל זה כ"כ חשוב.. אתה לא מבין כמה זה חרא, ואיך אתה לפעמים על סף ייאוש מהכל..
זו היתה הפריקת רגשות הכי גדולה שהיתה לי בחיים נראה לי, חוץ ממה שהייתי מדבר איתה. אחי, תעשה הכל לצאת מזה, כי כשלא מצליחים זה הדבר הכי מחורבן עלי אדמות.
בהצלחה. |
ראשי
צ'אט
06-12-2007, 07:29
מצב כלאיים
