הערה: הקטעים המסומים באדום הם הסברים כלליים לגבי שיטת הבחירות בארה"ב. מי שבקיא
בתחום, אין סיבה מבחינתו להתעכב עליהם...


הפריימריס בשתי המפלגות הגדולות נכנסות לשלב המתקדם: אחרי הוועידות חסרות הערך באיווה
(ב-3 בינואר), אנחנו מתקרבים לפריימריס בניו המפשייר (8.1.08), שאותן אני יכול רק להשוות
לבחירות ב"בליך": הרבה רעש, אבל הסיכוי שלהן לחזות מנצח, הוא זניח. לעומת זאת, בארבעת
השבועות הבאים, נכנס המירוץ להילוך סופר גבוה, עם פריימריז במישיגן (15.1) ופלורידה (29.1),
כשביניהן יש פריימריז וועידות בדרום קרוליינה ונבדה, בעוד באצל הרפובליקנים יהיו גם פריימריס
וועידות בווימוניג ומיין)). שבוע אחרי הפריימריס בפלורידה, מגיע "יום השלישי הגדול" (סופר טיוזדיי),
שהשנה יהיה גדול בהרבה מכפי שהיה בנשים קודמות, כיוון שמדינות רבות בחרו לערוך את
הפריימריס שלהן ביום זה. למעשה, ה-5 בפברואר יסגור את עניין הפריימריס השנה. רוב המדינות
המאוכלוסות בארה"ב (ששולחות את רוב הנציגים לוועידות המפלגות), יבחרו ביום זה, ובכללן
קליפורניה וניו יורק.
-------------------------------------------------------------------------------
מכיוון שאיו לי מושג היכן כולנו עומדים מבחינת היכרות מערכת הבחירות המקדימות בארה"ב, אני
אתן כאן רקע היסטורי סופר-מצומצם ואתייחס לשיטה שבה עובדת המערכת - מי שמכיר מוזמן
לדלג לקטע שמתחת לקו המקווקו...
וועידות שתי המפלגות הן הכלי המסורתי לבחירת מועמד המפלגה לנשיא ולסגן נשיא. עד אמצע
המאה העשרים הייתה משמעות אדירה למפלגה, כיוון שנציגי המדינות שנבחרו בפריימריס היו
אוטונומיים להחליף מועמד בוועידה עצמה, והוועידות היו שוק אחד גדול, שבו נקנו תפקידים תמורת
תמיכה (מי שרוצה תיאור ספרותי מעולה של זה, מומלץ לו הספר "הסנאט ימליץ ויאשר" של אלן
דרורי).
ביקורת על השיטה המשוחתת והאנטי-דמוקרטית הזו שינתה את המצב לחלוטין עד שנות ה70,
וכיום הצבעת הנציגים מובטחת בהתאם להצבעת הציבור בפריימריס: אם רוב הציבור באילינוי בחר
את באראק אובמה למועמד, אז בוועידה יהיו נציגי אילינוי מחוייבים לתמוך באובמה. בחלק
מהמדינות נקבעה שיטה של "הרוב קובע", שגורמת לכך ש-כ-ל נציגי המדינה בוועידה יצביעו בעד
המועמד שניצח בפריימריס באותה מדינה, ובמדינות אחרות נקבעה שיטה יחסית, שבה יקבל
מועמד בוועידה מספר יחסי מקולות הנציגים, בהתאם לכמות הקולות שזכה להן בפריימריס באותה
מדינה.

מסיבה זו ניתן לדעת מי יהיה המועמד בכל מפלגה, חודשים לפני הוועידה - פשוט סופרים את כמות
הנציגים שזכה להן מועמד בכל מדינה, ואם הגיע למספר הנדרש (1255 אצל הרפובליקנים ו-2177
אצל הדמו' - נכון ל2004, המספר יכול להשתנות במעט מוועידה לוועידה...), אז הוא יהיה המועמד
לנשיאות ללא קשר לכלום.

-----------------------------------------------------
ב"יום שלישי הגדול" ייבחרו לא פחות מ2064 נציגים דמוקרטיים לוועידה, ולא פחות מ1080 נציגים
רפובליקניים. המשמעות היא שחצי מכל הקמפיין לבחירות פנימיות יוכרע ביום זה, ובסופו יהיה די
ברור מי יכול ללכת הביתה.
כפי שציינתי קודם, ישנה התלהבות תקשורתית מהפריימריס בניו המפשייר, שכביכול חוזה
מנצחים, אבל האמת היא שאחוזי הדיוק שלה הם נמוכים בדרך כלל. בפריימריס הקרובים, למשל,
אני יכול כבר עכשיו להעריך שאצל הרפובליקנים, ניו המפשייר לא תחזה כלום: מיט רומני (המושל
לשעבר של מסצ'וסטס) מוביל בפער עצום על כל שאר מתחריו, ובכ"ז סיכוייו לנצח בפריימריס הם
אפסיים. למה? בשתי מלים: הוא מורמוני, ואין אוואנגאליסט בעולם שיצביע לבן ה"כת" הזו. אתמול
הוא נשא לראשונה נאום ובו התייחס לסוגייה, אך לא נראה שהדבר ישפר סיכוייו במדינות
החשובות. בניו המפשייר הוא מנצח כיוון שהוא מ"השכונה" (זו מדינה שכנה למסטצ'וסטס, שבה
הוא נחשב היה למושל טוב, שהצליח להבחר, רפובליקני שמרן, במדינה הליברלית ביותר
בארה"ב).

באופן כללי ניתן לקבוע שהמפלגה הדמוקרטית נראית סגורה בהרבה מיריבתה הרפובליקנית.
הילרי קלינטון מובילה בפער משמעותי על כל יריביה, ולמרות שיש סקרים המציגים צמצום בפער,
הרי שקשה לראות אפשרות שבמסגרתה היא לא תנצח בפריימריס.
לעומתה, המפלגה הרפובליקנית נראית אחרת לחלוטין. את המירוץ החלו שני מועמדים בולטים,
רודי ג'וליאני וג'ון מקיין. ככל שעבר זמן נשחק ג'ון מקיין יותר ויותר, ואת מקומו תפס מועמד חדש
שנכנס למירוץ בשלב מתקדם יחסית, פרד תומפסון (התובע המחוזי מ"חוק וסדר", וסנאטור לשעבר
ממדינת טנסי). גם תומפסון, שתקציבו היה קטן יחסית, נשחק במהירות - ואז צץ מאחורה מועמד
חסר סיכוי ומפתיע, שכעת רץ ראש בראש עם ג'וליאני בכל הנוגע לסקרים הארציים (אך עדיין נמצא
בפיגור משמעותי בספירת המדינות) : מייק האקבי.
האקבי היה מושל ארקנסו עד לשנה זו. הוא מפורסם בכך שעשה דיאטת כסאח והוריד עשרות
קילוגרמים ממשקלו, ובכך שהוא מייצג באופן הטהור ביותר את האוואנגאליזם האמריקני. השכלתו
היא דתית, והוא משתייך לכנסייה הבאפטיסטית הדרומית, ובשעתו אף היה מיניסטר של אחת
מקהילותיה בארקנסו.
האקבי הוא מועמד קצה קלאסי: סופר פופולרי בתוך הגרעין הנוצרי הקשה של המפלגה
הרפובליקנית (מה שמכונה בשם "רצועת התנ"ך"), ובה בעת נתפס כאנטי-כרייסט של
הרפובליקנים המתונים, ושל רובם הגדול של תושבי שני החופים (שמסורתית מצביעים עבור
הדמוקרטים). האקבי הוא איש שיכול לספק לרפובליקנים נצחון כביר - במדינות שכנראה היו
מנצחים בהן בלאו הכי (שכן שם נתפס המועמד (ובמקרה זה, המועמדת) הדמוקרטי בתור האנטי-כרייסט),
אבל הוא חסר כל סיכוי לנצח במדינות שמכונות בשם "מדינות שדה הקרב" (בטל גראונד סטייטס).

------------------------------------------------------------------
הבהרה לגבי שיטת הבחירות המוזרה והכושלת הקיימת בארה"ב: מתוך רצון לצמצם את זכותם
של האזרחים להכריע בחירות, החליטה האליטה שכתבה את החוקה, על שיטת בחירות באמצעות
נציגים (אלקטורים). הציבור לא בוחר במועמד, אלא ב"אלקטורים של מועמד", שאמורים להתכנס
אחרי הבחירות, ולהצביע, כאשר עד היום לא ברור מה יקרה אם כמה אלקטורים יחליטו לערוק...
כמו כן נקבע שכדי להבטיח תוצאה חד משמעית תתקיים השיטה של "המנצח לוקח הכל", כך שאם
יוסי קיבל קול אחד יותר מאשר דני במדינת ג'ורג'יה - הרי ש-כ-ל האלקטורים של ג'ורג'יה,
מחוייבים להצביע עבור יוסי. לכל מדינה יש מספר אלקטורים בהתאם למספר בעלי זכות הבחירה
בה [מספר האלקטורים הכללי הוא מספר הסנאטורים (100) פלוס מספר חברי בית הנבחרים (435)
פלוס שלוש אלקטורים למחוז קולומביה - וושינגטון די סי, ובסה"כ צריך 270 אלקטורים כדי להבחר
לנשיא ארה"ב].
המשמעות של שיטה זו היא שניתן בהחלט לקבל פחות קולות ועדיין להבחר לנשיא (מספיק לנצח
בהפרש של קול אחד במספר מדינות שמספקות 270 אלקוטרים - ולא לקבל אף קול בשאר
המדינות - ועדיין להבחר...).
--------------------------------------------------------------------------

הבחירות בארה"ב יוכרעו, כמו שקרה ב8 השנים האחרונות על מספר קטן מאוד של מדינות, שבהן
מספר הרפובליקנים והדמוקרטים הוא דומה, ושיש להן מספר גדול מספיק של אלקוטרים בשביל
לסייע למועמדים לחצות את רף 270 האלקטורים.
מסורתית ידוע שהדמוקרטים לא צריכים להתאמץ בצפון מזרח ארה"ב, ובחוף המערבי.
הרפובליקנים לא צריכים להתאמץ בדרום, ובמדינות המישורים הגדולים (הדקוטות, וויאומינג,
יוטה וכד'). המערכה תהיה נטושה במדינות המאוכלסות של המערב התיכון (מישיגן, אילינוי, אוהיו)
ובפלורידה. כך היה בדר"כ.
השנה ייתכן שיהמצב יהיה שונה. רודי ג'וליאני היה ראש עירייה מצליח של ניו יורק, והוא מזוהה עם
גישה ליברלית בתחומים של הפלות ויחס כלפי הומוסקסואלים. דבר זה מקרב אליו רפובליקנים
מתונים ודמוקרטים שמרנים - אבל מרחיק ממנו רפובליקנים שמרנים (שכפי שראינו, נקהלים סביב
מועמדותו של האקבי). ג'וליאני כרגע נראה כמועמד שיכול לאיים על הילרי קלינטון במדינות שבהן
היה נראה בלתי אפשרי שרפובליקני בכלל יחלום על נצחון בהן - ובהן "מדינות הבאנקר" של
הדמוקרטים, ניו יורק וקליפורניה, שבלעדיהן, מועמד דמוקרטי פשוט לא יכול לנצח בחירות
(קליפורניה לבדה מספקת 55 אלקטורים וניו יורק מוסיפה 31 - 84 אלקטורים מתוך 270 שצריך
המועמד הדמוקרטי). היתרון הדמוקרטי המסורתי הוא במעט מדינות, שבהן הרבה אלקטורים,
בעוד שהרפובליקנים נשענים על הרבה מדינות עם מעט אלקטורים (כך שאובדן מדינה הוא הרבה
פחות קריטי מבחינת הרפובליקנים).
נכון להיום הסקרים מראים שיתרונה של הילרי קלינטון בניו יורק וקליפורניה הוא גדול - אבל הוא
נמצא בירידה מתמדת. כמו כן, היא נמצאת בפיגור במדינת המפתח פלורידה - ובמדינות
דמוקרטיות מסורתיות כמו פנסליבניה (שם רק לפני שנה הובס סנאטור רפובליקני פופולארי),
קונטיקט ואורגון, יש קרב של ממש.

מה המסקנות? קשה להעריך מה סיכויי כל אחד מהמועמדים. על פניו נראה שג'וליאני הוא המועמד
האופטימלי מבחינת הרפובליקנים, בעוד שלדמוקרטים יש בעייה בתחום זה: אין להם מועמד שיכול
למשוך רפובליקני מתון להבציע עבורו, ומבחינה זו הילרי קלינטון היא נשק עצום עבור
הרפובליקנים, שכן סקרים מראים שכמעט על כל אדם שייצא להצביע עבורה, יש מי שיבוא לקלפי
אך ורק כדי להצביע נגדה.

בעניין היל והשאלה היהודית: למדינת ישראל כמעט תמיד עדיף נשיא רפובליקני על נשיא דמוקרטי
(החריגים היו אייזנהאור, פורד ובוש האבא). כל המועמדים הרפובליקנים מתחרים בכל הנוגע
להצהרות תמיכה בישראל, כשהאקבי מוביל על השאר בפער עצום. למרבה הצער, בבחירות
כלליות, הוא עלול להפסיד בכל מדינת שדה קרב אפשרית, שכן קשה לרפובליקני חילוני לעכל נשיא
שמסרב להאמין באבולוציה.
מבין שאר המועמדים ג'וליאני הוא הטוב ביותר לנו.

בנוגע לדמוקרטים, התחרות היא מי פחות גרוע, שכן הנטייה שמאלה של המפלגה הזו, שבחרה
כיו"ר את הווארד דין (שרץ בבחירות הקודמות על מצע שלומיסטי מובהק), הולכת ומקצינה. הילרי
קלינטון שרוצה סיכוי לזכות בקולות המרכז, נשמעת פחות מפחידה מיריביה, אבל ראוי לזכור
שהממשל הקלינטוני הקודם, הוא זה שהוביל למצע שלומיסטי כושל שבמסגרתו הייתה התרסקות
בסומליה, ביוגוסלביה, התגרענות של צפון קוריאה, והאצת קמפיין הגרעין האיראני.

העולם, ובעיקר ישראל, ממש לא צריכים עוד נשיא שמאמין ש"יש לתת צ'אנס לשלום", באמצעות
מו"מ עם מי שרואה במו"מ דרך נוחה למשוך זמן אגב המשך בניית הפצצות...


לינקים מועילים לעדכונים על סקרים ומהלכים - האתר של רסמוסן:
סקרי מעקב יומיים:
http://www.rasmussenreports.com/pub...polling_history
הזינוק של האקבי:
http://www.rasmussenreports.com/pub...dential_primary
למי שרוצה לראות עד כמה האקבי בעדנו - עמוד שלם שמוקדש לנו באתרו הרשמי:
http://www.mikehuckabee.com/?FuseAc...View&Issue_id=3

הבחירות באיווה ובניו המפשייר הן אמנם "חסרות משמעות" מבחינה מספרית, אבל הן רבות משמעות מבחינת המומנטום שהן יוצרות. נצחון של האקבי באיווה יסמן את הדרך לשונאי המורמונים במדינות אחרות, בשעה שנצחון של רומני יכול לחבל בהתגייסות נגדו.

לגבי ג'וליאני, הוא אולי יכול למשוך קולות מהמפלגה הדמוקרטית, אבל בעיני שמרנים שאני דיברתי איתם, הוא לא שונה בגדול מקלינטון. מרוץ שלו מול קלינטון לא יוציא את השמרנים במסות לקלפי והדבר יכול להיות קריטי מאד. אובאמה נתפס כליברלי בהרבה מקלינטון (כן, הוא גם שחור), ומרוץ של ג'וליאני מולו יוציא את הרפובליקאים בהמוניהם בחרוק שיניים.

הנושא האיראני ירד מסדר היום, עיראק אינה תופסת כותרות בזכות הישגי הצבא, והבחירות בארה"ב יוכרעו על ענייני פנים - כלכלה וערכים. הנושאים העיקריים העומדים על הפרק הם הביטוח הלאומי, ביטוח בריאות, מיסים (כמובן), ערכי משפחה, ומדיניות ההגירה ומעל הכל האמריקאים בוחנים את היכולות המנהיגותיות של המועמדים. מבחינת יכולות - ג'וליאני מקבל ציון גבוה וכמוהו גם רומני. קלינטון נתפסת לא מעט כאופורטוניסטית ופלגנית ולעומתה אובאמה מבשר שינוי מרענן, אבל חוסר הנסיון שלו מכשיל אותו. פרד תומסון הוא יותר ברירת מחדל של השמרנים, הרקורד שלו בפוליטיקה לא מזהיר, ונראה שהוא מפנה את מקומו להאקבי.

לטעמי, רומני הוא המועמד המעניין ביותר, אבל שינאת המורמונים בארה"ב כנראה תכריע אותו. אם הדמוקרטים יבחרו באובאמה, הם כנראה יביאו על עצמם הפסד בבחירות, וגם קלינטון אינה בחירה אידאלית. זה הזמן שלהם להצטער שהם לא החזירו את אל גור או מועמד אחר שנוי פחות במחלוקת.

כשם שבליך לא מייצר מומנטום לטובת מועמד בישראל, כך גם השאלה למי יצביעו חוואים לבנים
בניו המפשייר, לא משנה כלום לגבי המשך הדרך. לו הייתה להם משמעות על המומנטום, הרי בשנת
1992 בוש האב היה נאבק בפול צונגאס...
אני מניח שלו קליפורניה הייתה מדינת הסיפתח, הייתה משמעות קצת יותר גדולה למדינות הפריימריס
הראשונות...

ג'וליאני שונה לחלוטין מהילרי בעיני ההנהגה השמרנית, והגם שהוא נתפס כרע - הוא נתפס כרע
במיעוטו. פאט רוברטסון, ומספר מטיפים מאוד בולטים בטקסס כבר הצהירו שיעדיפו אותו על פניה.
ג'וליאני אכן לא יוציא את השמרנים מהבית - אבל הילרי תוציא אותם, עפ"י כל הסקרים, היא הנכס
הגדול ביותר שיש לג'וליאני בדרום ובחגורת התנ"ך.
מהבחינה הזו, העובדה שהמועמדת הדמוקרטית המובילה נחשבת לסמל אנטי-נוצרי דומיננטי כ"כ,
משחקת לטובת הקתולי הגרוש והנואף ג'וליאני...