בס"ד

פרשת ויגש

רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

התורה מצווה אותנו "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (ויקרא י"ט, י"ח)

האיסור לנקום בזולת אמנם הינו ניסיון שקשה מאוד לעמוד בו, כדברי הרמח"ל (מסילת ישרים פר' י"א) "הנקימה קשה מאוד לשימלט ממנה... כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה" ואע"פ כן אפשר לדרוש מן האדם להתחזק בכל כוחו ולהימנע מנקימה. והיות וזה ציווי אלוקי שווה להתאמץ ולקיים אותו.

לעומת זאת איסור "לא תיטור" קשה מאוד להבנה. נטירה היא שמירה בלב כפי שמסביר רש"י על ידי משל: "אמר לו: השאילני מגלך, אמר לו לאו. למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? א"ל: השאילני קרדומך. אמר לו לאו, למחר אמר לו: השאילני מגלך אמר לו הא לך, ואיני כמותך שלא השאלתני! זו היא נטירה שנוטר האיבה בלבו אע"פ שאינו נוקם" (רש"י שם).

אם כן, שואל הרב נבנצל שליט"א: איך אפשר לצוות על האדם שלא לנטור?

כשהתורה מצווה אותנו לזכור דבר מסוים היא גם מורה לנו דרכים שעוזרות לנו לזכור את אותו עניין. לדוגמא: התורה מצווה אותנו לזכור את יציאת מצרים, לצורך זה קבעה לנו ליל הסדר שבו מאריכים בסיפור יציאת מצרים. גם בתפילה ובקריאת שמע מזכירים כל יום את יציאת מצרים. התורה מצווה אותנו לזכור את יום השבת - ואנחנו אומרים קידוש על הכוס ("זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" "זכרהו על היין") גם בתפילה אנחנו אומרים בשיר של יום "היום יום כך וכך בשבת קודש". התורה מצווה אותנו: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק"(דברים כה', יז') לכן אנחנו קוראים פעם בשנה פרשת זכור ובנוסף לזה מזכירים כל יום ב-10 הזכירות את אשר עשה לנו עמלק.

יוצא אם כן שיש בידנו אמצעים בשביל לזכור את העניין שחייבים לזכור. אבל איזה אמצעים יש לנו כדי "לשכוח" דבר מסוים? איך אפשר לדרוש מהאדם שישכח את העוול שעשה לו חברו? ראובן פגע בשמעון פגיעה נפשית חמורה, איך יכול שמעון לשכוח זאת? גם אם ישב ויחליט להסיר ידיעה זו מליבו זה לא יעזור הוא ימשיך לזכור עוד יותר!!

כמו כן שואל הרב על הפסוק: "כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם" (ירמיהו ג', י"ב) איך ייתכן שה' לא יזכור את חטאנו? הרי אנו אומרים "אין שכחה לפני כסא כבודך", המושג שכחה לא שייך כלפי הקב"ה שהרי הוא בלתי משתנה: לא נוספת לו שום ידיעה ולא נגרעת ממנו שום ידיעה! איך אפשר לומר "לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם"?

המפתח להבנת השאלות הללו נמצא בפרשתינו: יוסף אומר לאחיו: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה " (בראשית מ"ה ד') יוסף זוכר היטב את מה שעשו לו אחיו, הוא לא שכח שהאחים מכרו אותו לעבד. המדרש מספר שבדרך חזרה מקבורת יעקב אבינו, יוסף הלך לבור שאליו ניזרק כדי לברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". הרי לנו שיוסף לא שכח את מה שקרה לו, אבל הוא לא מחשיב זאת לרעה. הוא לא מתנהג עם אחיו כמי שפגעו בו. זהו הפירוש של "לא תיטור". ודאי שאי אפשר לשכוח פגיעה שפגעו בנו, אין דרך להסיר מהלב ידיעה כזו, אולם אפשר וראוי שלא להתנהג עם הפוגע בנו על פי אותה הידיעה.

זהו גם פירושו של הפס' "לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם": ברור לנו מעל לכל ספק שהשי"ת לא שוכח כלום; הוא רק מבטיח לנו שאם נחזור בתשובה הוא לא יתנהג איתנו לפי חטאינו דהיינו לא יעניש אותנו.

אחי יוסף דאגו מאוד אחר מיתתו של יעקב אבינו "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף" (בראשית נ' ט"ו) הם פחדו שיוסף ישנה את התנהגותו כלפיהם. אבל יוסף מרגיע אותם "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקים"(שם מ"ה, ח') אומר להם יוסף: זה לא היה בידיכם להרוג או לא להרוג, למכור או לא למכור. אם אתם לא הייתם מוכרים אותי, הרבה דרכים לפני המקום בשביל לקיים את תוכניותיו.

השאלה המבקשת היא איך אפשר להגיע למצב כזה? איך אפשר להסיר מליבנו כל רבב של נקימה ונטירה, במיוחד במצבים שהפגיעה הייתה עמוקה וכואבת?

התשובה טמונה בתשובת יוסף לאחים "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" (שם מ"ה ד') ראשית, אני יוסף, אני לא עבד- אני מלך, אין לי שום סיבה לנקום.

שנית: "אחיכם", המילה "אח" היא משורש אחד. דהיינו: אנחנו גוף אחד ולכן לא שייך שאני אנקום בכם כשם שלא שייך שאני אנקום על עצמי.

מובא בתלמוד ירושלמי משל על אדם האוחז בשר בידו האחת וסכין בידו השנייה וכשבא לחתוך את הבשר בסכין חתך בטעות את ידו. היעלה על הדעת שהיד שנפגעה תנקום ביד הפוגעת על הנזק שגרמה לה? הרי שתי הידיים שייכות לגוף אחד! כך צריכים להרגיש כשמישהו פוגע בנו: הלא הוא אחינו ובשרינו!! "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ" (שם מ"ב י"א) הרמ"ק מסביר את אמרת חז"ל "כל ישראל ערבים זה בזה" (סנהדרין כ"ז) הכוונה היא שמעורבים זה בזה, יש בכל אחד חלק מחברו ממש, בכל יהודי יש ניצוץ מהנשמה של יהודים אחרים. אם כן כולנו כגוף אחד המתחלק לכמה גופים ולכן לא שייך לנקום מאיבר אחר שבגוף.

כמו כן לא שייך קינאה בין יהודים כמו שלא שייך קינאה בין איברי הגוף: לא שמענו שהרגלים מקנאות בפה על שאכל מאכל טעים ולא ראינו שהידיים מקנאות ברגליים על שהלכו למקום יפה, כי הכל זה גוף אחד.

רעיון זה צריך להיות מול עינינו תמיד, וכך כל פעם שמישהו יפגע בנו, נדע שלא הוא הפוגע, שמגיע לנו צער כזה, ולא שייך לנקום במישהו שהוא חלק מגופינו - אחינו ובשרינו.

שבת שלום יצחק חלבה



לעילוי נשמת אברהם בן טאוס ת.נ.צ.ב.ה לעילוי נשמת רחל בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה..

לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ת.נ.צ.ב.ה. לעילוי נשמת שרה בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת שושנה בת מרכדה ת.נ.צ.ב.ה. לעילוי נשמת יעקב בן בהייה ת.נ.צ.ב.ה.

הקישורים שלי: http://www.drivehq.com/web/yakov/mylink.htm