תמיד רציתי לדעת והתבסאתי לשאול...
בארה"ב תמיד אומרים על הפוליטיקאי אם הוא רפובליקני או דמוקרטי... מה ההבדל בין השניים?

מבחינה כלכלית. החלוקה בין דמוקרטים לרפובליקנים מאוד ברורה.

הרפובליקנים מהווים את הימין הכלכלי, תומכים בהפרטה ומתנגדים למדיניות רווחה פזרנית מדי.מה שמכונה "ממשלה צרה"
הדמוקרטים לעמותם, תומכים בדרך כלל בהרחבת הקצבאות, בביטוח רפואי ובטחון סוציאלי לכל (במימון הממשלה) מה שמכונה "ממשלה רחבה"

מבחינה דתית, הרפובליקנים הם בהכללה, דתיים יותר. יש לכך הרבה ביטוים מעשיים, כמו למשל, ההתנגדות של חלק גדול מהרפובליקנים להפלות והדיון הפנימי שמתקיים על כך בתוך המפלגה. אני לא זוכר מועמד דמוקרטי שמתנגד להפלות.

מבחינה מדינית, העסק מסתבך בגלל מגוון הדעות אצל הרפובליקנים.בעוד שמדיניות החוץ של הדמוקרטים תומכת בדרך כלל בדרך של משא ומתן מדיני, כמעט ללא פעילות מלחמתית (ראי התייחסות עדינה מאוד לצפון קוריאה בתקופת קלינטון) הרפובליקנים המקוריים והשמרנים, אלה של בוש האב, תמכו באי התערבות במדיניות של מדינות אחרות, כל עוד הדבר אינו משפיע על אמריקה. הרפובליקנים של בוש הבן, המכונים גם נאו ליברלים, מאמינים בקידום הדמוקרטיה ברחבי העולם ומוכנים לנקוט בצעדים מדיניים ובטחוניים למען השגת המטרה. בניגוד לקודמיהם, הם דווקא הכי מתערבים שאפשר. לכן, אחד מהסיבות שהם פירטו למלחמה בעיראק הייתה הצלת העם העירקי מרודנו סדאם.

מקווה שעניתי

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

והתכוונת ל"ממשלה קטנה" ו"ממשלה גדולה,, ולא לצרה ורחבה...
האמת היא ששמרנים וליברלים מוגדרים לרוב לפי המיקום הגיאוגרפי שלהם: רפובליקנים
בצפון מזרח ארה"ב, הם לרוב ליברלים בענייני פנים (הפלות, דת ומדינה וכד'), ודמוקרטים
במדינות הדרום ובמדינות המישורים הגדולים (וואיומינג, מונטנה, הדקוטות, יוטה) הם לרוב שמרנים
להפליא, חלקם דתיים.
בהכללה התיאור שנתת הוא מדוייק, למרות שהרפובליקנים והדמוקרטים מפוצלים למדי, כפי שניתן
לראות את המחנות השונים שסביב כל מועמד בפריימריס הנוכחיים:
אצל הרפובליקנים נמצא מועמד כמו האקבי, שהוא האוונגאליסט הקלאסי (מושל ממדינה דרומית,
הסמכה לפאסטור בפטיסטי). מולו עומד מועמד שהוא קתולי גרוש ממוצא איטלקי, שהיה ראש עיריית
ניו יורק (ועל כן בהכרח תומך בזכות הבחירה של האישה בעניין הפלות). מולם עומד מועמד שהוא
סנאטור ותיק ממדינה דרום-מערבית, גיבור מלחמה לשעבר, שנחשב מתון למדי בענייני פנים (בדומה
לג'וליאני), וניצי בענייני חוץ (שוב, בדומה לג'וליאני - רק פחות ניצי...). מול כל אלה יש מועמד שהוא
בכלל מורמוני, שנחשב שמרני למדי, אבל עשה נס ונבחר כמושל של המדינה הדמוקרטית ביותר
בארה,ב (מסצ'וסטס). ואחרון חביב, ישנו מועמד (חסר סיכוי, אבל קיים) שבכלל מייצג תפיסה של
אנטי מימשל (ממשלה מיקרוסקופית) אנטי מעורבות בעולם, כמעט בכל מחיר - שמו הוא רון פול,
ובכל הנוגע לרצון להימנע מפעילות אגרסיבית בעולם, הוא נמצא בקצה השמאלי של הדמוקרטי
(כאשר בענייני פנים, הוא הכי ימין שיש - כמעט אנטי-פדראליסט...).

אצל הדמוקרטים, המפה נפרסת מהמרכז-שמאל (הילארי קלינטון שם, כי כנראה שסקרו והתברר
שמשתלם להיות שם כרגע...), ומשמאל לה נמצא אובאמה (שסקר וגילה שהרבה דמוקרטים רוצים
שמאל), ועוד יותר שמאלה נמצא אדוארדס (שחשב שאם יהיה מ-מ-ש רע בעראק, אז המיקום
הזה ישתלם לו), שמקווה להיות המועמד הסוציאל-דמוקרט (באופן אישי הוא מועדך באי אלו
עשרות מליוני דולרים, תוצר של כמה תביעות ייצוגיות מוצלחות שהגיש...). עוד יורת שמאלה נמצא
דניס קוסיניץ', ומשמאלו נמצא הקיר...

בקיצור, השיטה הדו-מפלגתית יצרה שם אנומליה, שבמסגרתה אנשים נכנסים למפלגות יותר לפי
נוחות אישית, ופחות לפי דיעות (רפובליקני בניו יורק יהיה לרוב פחות שמרן מאשר דמוקרט
בטנסי...).

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ori והתכוונת ל"ממשלה קטנה" ו"ממשלה גדולה,, ולא לצרה ורחבה... האמת היא שהרפובליקנים והדמוקרטים מופרים לרוב לפי המיקום הגיאוגרפי שלהם: רפובליקנים בצפון מערב ארה"ב, הם לרוב דומים לדמוקרטים בענייני פנים (הפלות, דת ומדינה וכד'), ודמוקרטים במדינות הדרום ובמדינות המישורים הגדולים (וואיומינג, מונטנה, הדקוטות, יוטה) הם לרוב שמרנים להפליא, חלקם דתיים. בהכללה התיאור שנתת הוא מדוייק, למרות שהרפובליקנים והדמוקרטים מפוצלים למדי, כפי שניתן לראות את המחנות השונים שסביב כל מועמד בפריימריס הנוכחיים: אצל הרפובליקנים נמצא מועמד כמו האקבי, שהוא האוונגאליסט הקלאסי (מושל ממדינה דרומית, הסמכה לפאסטור בפטיסטי). מולו עומד מועמד שהוא קתולי גרוש ממוצא איטלקי, שהיה ראש עיריית ניו יורק (ועל כן בהכרח תומך בזכות הבחירה של האישה בעניין הפלות). מולם עומד מועמד שהוא סנאטור ותיק ממדינה דרום-מערבית, גיבור מלחמה לשעבר, שנחשב מתון למדי בענייני פנים (בדומה לג'וליאני), וניצי בענייני חוץ (שוב, בדומה לג'וליאני - רק פחות ניצי...). מול כל אלה יש מועמד שהוא בכלל מורמוני, שנחשב שמרני למדי, אבל עשה נס ונבחר כמושל של המדינה הדמוקרטית ביותר בארה,ב (מסצ'וסטס). ואחרון חביב, ישנו מועמד (חסר סיכוי, אבל קיים) שבכלל מייצג תפיסה של אנטי מימשל (ממשלה מיקרוסקופית) אנטי מעורבות בעולם, כמעט בכל מחיר - שמו הוא רון פול, ובכל הנוגע לרצון להימנע מפעילות אגרסיבית בעולם, הוא נמצא בקצה השמאלי של הדמוקרטי (כאשר בענייני פנים, הוא הכי ימין שיש - כמעט אנטי-פדראליסט...). אצל הדמוקרטים, המפה נפרסת מהמרכז-שמאל (הילארי קלינטון שם, כי כנראה שסקרו והתברר שמשתלם להיות שם כרגע...), ומשמאל לה נמצא אובאמה (שסקר וגילה שהרבה דמוקרטים רוצים שמאל), ועוד יותר שמאלה נמצא אדוארדס (שחשב שאם יהיה מ-מ-ש רע בעראק, אז המיקום הזה ישתלם לו), שמקווה להיות המועמד הסוציאל-דמוקרט (באופן אישי הוא מועדך באי אלו עשרות מליוני דולרים, תוצר של כמה תביעות ייצוגיות מוצלחות שהגיש...). עוד יורת שמאלה נמצא דניס קוסיניץ', ומשמאלו נמצא הקיר... בקיצור, השיטה הדו-מפלגתית יצרה שם אנומליה, שבמסגרתה אנשים נכנסים למפלגות יותר לפי נוחות אישית, ופחות לפי דיעות (רפובליקני בניו יורק יהיה לרוב פחות שמרן מאשר דמוקרט בטנסי...).

אכן נאו שמרנים.. טעות שלי. (מה פתאום נאו ליברלים, איך הגעתי לזה בכלל
ולגבי האנומליה, יש תופעות כאלה בכל מרחב פוליטי. אפילו אצלנו יש לא ח"כים שהם לכאורה בימין הפוליטי אבל מעשית הם הרחק בשמאל המדיני.. ככה זה.

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

פול מייצג זרם חלש בפוליטיקה האמריקאית המכונה הליברטאנים. יש להם או לפחות הייתה להם נציגות שניסתה לקדם את עניינם בשתי המפלגות הגדולות, גם אצל הדמוקרטים וגם אצל הרפובליקנים. כשהם מנסים להשתמש במפלגות הגדולות האלה כפלטפורמה לרעיון שלהם (לכן ההצבעה בבחירות עצמן פחות חשובה להם) . הם סימנו נשיאים וסנטורים כתומכים או מתנגדים לרעיון. העוצמה הפוליטית שלהם זניחה היום, אבל בעבר הם שקלו להתמודד כמפלגה עצמאית.

בעבר קראתי מקור מאוד מעניין על הליברטאנים במפלגה הדמוקרטית. לצערי אין לי לינק.

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”