|
טוב, body count הלא מבוסס על רעיון עתיק שימיו כימי הלוחמה עצמה:
בתגובה להודעה מספר 21 שנכתבה על ידי YGH שמתחילה ב "במלחמות ישראל היעדים לא הוגדרו "להרוג 170 מחבלים והם קורסים"."
ציטוט:
|
במקור נכתב על ידי YGH
מעבר לכך, בתקופה המודרנית כמעט ולא ראינו מדיניות בודי-קאונט שמצליחה - אנחנו בטח לא הצלחנו בבודי-קאונט מול הפלשתינים, וכמו שציינתי, אבדותיהם רחוקות מלהתקרב לספיגה שהיישוב ספג בלי להישבר במלחמת השחרור (לגבי מצריים, אגב, תמיד שוכחים שלא הצלחנו לסלק את ארמיה 2 מהגדה המזרחית. גם זה יכול היה ליצור כמה בעיות בשבילנו, אבל זו רק הערה צדדית. כמו-כן, הצבא המצרי קרס הרבה לפני שאיבד את רוב אנשיו. בניגוד לפרשנות מקובלת לקלאוזביץ, כשם שהוא לא התכוון שכפיית רצוננו על רצון האוייב היא תחליף להריגתו, הוא גם לא התכוון ששחיקה פירושה ראש בקיר).
מדיניות ששוברת בדרך כלל איננה מורכבת רק מ'נהרוג כמה ונראה מה יוצא', אלא מהריגת האנשים המתאימים במסגרת יעדים מוגדרים.
אני לא חולק על זה שלכל חברה יש נקודת שבירה כלשהי; אבל איך בדיוק יודעים אותה? החברה היפנית לא נשברה כשאיבדה עשרות אלפים בהפצצת טוקיו, ו-90% מהעובדים המשיכו להגיע לעבודה עד היום האחרון של המלחמה. ארה"ב הטילה על צפון וייאטנאם פי 4 פצצות מאשר על גרמניה, ואי אפשר לומר שהצליחה לשבור את החברה בשום אחד מהמקרים. גם המאמר של פרופ' אומן לא מדבר, להבנתי, על בודי קאונט אלא על הנכונות *שלנו* להילחם.
סביר שיש לחברה הפלשתינית נקודת שבירה, אבל את זה נדע לאחר מעשה. האם 500 הרוגים הם נקודת שבירה? אלף הרוגים? וכמה הרוגים הרגנו להם עד היום והם התעקשו לא להישבר? כמדומה שחיסול הנהגת החמאס השפיע הרבה יותר על נכונותו של הארגון להוריד הילוך לזמן מסויים מהריגת 1500 פיונים של הארגון.
בקיצור, בודי קאונט הוא מדיניות שכושלת אלא אם יוכח אחרת, ובדרך-כלל צריך נימוקים מאוד חזקים כדי לשכנע שהפעם הוא יעבוד. כשם שלא פעם ולא פעמיים קרבות הוכרעו כאשר אחד הצדדים היה במצב נואש, אבל, למרבה חוסר הנוחות, סירב להכיר במצבו ולהסיק את המסקנה המתבקשת.
|
אם חיסלת / פצעת /שבית / הברחת את כל לוחמי האויב- ניצחת במערכה...
פיתוחים מאוחרים יותר דיברו על חיסול שליש ממספר אנשיו של יחידה צבאית בשביל להביא לשבירתה כמסגרת לוחמת, בעת המודרנית. הצורך לפנות פצועים והרוגים, להפעיל נשק, לשמור על מערכי הגנה או מתקפה, לשמור עתודה וכו' - אין די אנשים למשימות אלו.
יחד עם זאת, יש לזכור שהפלשטינים אינם "עם" במובן המקובל: במיוחד לא ברצועה. מדובר בחברה שבטית-חמולתית בה ערכי החמולה ורווחתה וכבודה נעלים על הנאמנות הכללית החלשה לעם או לסמל מדינתי.
המשמעות היא למשל שהשב"כ יכול לנהל בהצלחה רבה "לוחמה אנטי-חמולתית". ולא אכנס לפרטים.
השאלה שצריכה להישאל היא: האם body count גבוה באופן חריג בחמולה מובילה מסוימת - ודווקא בה! - יכול להוביל לקריסת החמולה ככוח לוחם המנהל מאבק?
זה נשמע נאיבי - אבל כך בנויה החברה שם.
את המנהרות מפעילות חמולות א, ב.
בהברחות מהצד המצרי מטפלת חמולה ג'.
בתחנות הדלק שולטת חמולה ד. וכו'.
כך זה עובד.
האם למנגנון הזה יש נקודות תורפה? ודאי וודאי! וישראל מנצלת אותן היטב היטב בלוחמה החשאית.
האם אפשר להשיג יתרונות טקטיים צבאיים מכך? אני חושב שכן. אם למשל יוגדר לצבא יעד מסוים מאד, "לחסל X אנשים מחמולה Y, ולפצוע 2X גברים תוך פרק זמן של כל וכך שבועות", והצבא יעמוד בזה - המשמעות האמיתית, לכל מי שמצוי קצת בחברה הפלשיטנית תהיה שיתוק למעשה של החמולה כמנגנון לוחם. וזהלא משנה כמה לוחמים יש לה. אובדנם של כך וכך גברים צעירים לחמולה מסוימת פירושו הרס וחורבן : של הכבוד הבין חמולתי, של הישגים כלכליים, של היכולת לפרנס ולהתחתן עם חמולות נחשבות אחרות. פירושו למשל פגיעה אנושה בסיכויי השידוך הנאות של בנות החמולה...
אני מודע לכך שזה נשמע תמוה: אבל כך בנויה החברה הפלשטינית. זהו סוד כוחה - וזוהי חולשתה, אם יודעים לנצל אותה.
קח למשל את חמולת סמאהדנה, אלו ששולטים במנהרות רפיח. חסל את 10-20 הגברים הדומיננטיים בה תוך זמן קצר- והיא קורסת. היא נעלמת. הלקח לחמולות האחרות יהיה ברור: מלחמה פירושה אובדן. חורבן ודאי של החמולה. ושים לב כי פחות מעניין אותם לאלו הישגים יגיע ה"עם" שלהם - כי כאמור, במקום הראשון עומדת החמולה. הנאמנות השבטית.
(פתגם ערבי ידוע אומר: "יבכו אלף אמהות - ולא תבכה אמא שלי". סולידריות במיטבה).
(רצח על רקע פגיעה בכבוד המשפחה הוא רק ביטוי אחד, לא הכי ברוטלי, לחשיבות החמולה).
פגיעה ממוקדת אכזרית וקשה מאד בחמולה מרכזית אחת או שתיים שלוש המרכזיות, תעביר מסר ששום קרב מוצלח לא יעביר. ואתה יודע מה הכי מצחיק? תוכל למצוא משת"פים בקלות שיסמנו לךף מטרות - בעיקר אם הם מהחמולה היריבה... יש להם שם חשבונות עתיקים שצריכים ליישב.
לפיכך, התשובה לתהיות המוצדקות מאד שאתה מעלה, המבוססות על תקדימים מאזורי עולם אחרים היא: כן, body count יכול לעבוד, אבל לא כהרג עיוור והמוני כמו שלאמריקנים יש נטיה לעשות, אלא הרג ממוקד, שיטתי, קצר בזמן, של האנשים הנכונים בחמולה או חמולות המובילות, שאובדנם יכול להביא להתמוטטות האויב.
הרגת 100,000 איכרים יפנים בהפצצות? זה לא מעניין את הקיסר. מה הם איכרים בשבילו? פיונים.
הרגת 100 מבני המשפחות השולטות ביפן? זה מעניין אותו ועוד איך. זה כואב. זה מחריד. הוא מכיר אותם. הוא מבלה איתם. הוא גדל איתם. וזה פוגע במוטת השליטה שלו. הרגת את הקיסר עצמו? יופי ! פגעת בול. זה לא יעצור את המלחמה -אבל זה יכול בהחלט להביא לשבירה של רבדים רבים בחברה היפנית הרואה בקיסר אלוהים עלי אדמות.
לעניינו :בעבודת מטה מסודרת, יש לאתר את החמולות המובילות במאבק נגדנו. לסמן מי מהן עושה מה, ולאתר מי החמולה/ות שפגיעה קשה בה/ן תביא לתוצאות הטובות ביותר. ואז יש להפעיל קמפיין קצר, תכליתי ואכזרי מאד שיפגע בדמויות שסומנו. בצורה שיטתית. בזמן קצר. שלא יספיקו לחזור מהלוויה אחת - ויקבלו עוד אחת.
להתמקדות בחמולה אחת למשל יש אפקט הרסני פנים-פלשטיני: תחשוב מה זה יעשה למוראל של האחרות, ומה זה יעשה למורל של החמולה הנטחנת התורנית לראות שרק היא משלמת מחירים - בעוד כל היתר לא. אין דבר שיכול לפורר חברה מבפנים כמו אפליה בעמידה בקו הדם. וכאשר אתה יוצר במכוון אם כי לא במוצהר את האפליה הזאת - המסר שעובר הוא רב עוצמה. הרסני.
מובן שאם אתה מטפל בחמולה א', ואז עושה הפסקה ונותן לחמולות האחרות אפשרות להתחרט ולשוב מדרכן הרעה...חסכת לך ולהם עוד הרבה מאמץ וכאב מיותר. וזה הלא מה שרוצים בסופו של דבר: שהמלחמה תביא לתוצאות מדיניות, להסכמים, להבנות חדשות, לכפיית רצונך על היריב.
אתה גם יכול לטפל בחמולה א' ולהפוך אותה לדוגמא לאחרות: הנה , ככה יעשה לחמולה שלא מתנהגת יפה. ואז אתה בעצם יוצר תמרית שלילי רב עוצמה לברוח מהמערכה. שהרי: הקשר השבטי חמולתי חזק יותר אצלם מהקשר העממי, המדינתי, הכלל ארצי. לכן, אם חיסלת 20 גברים מחמולה א', אבל לא פגעת בחמולה ב' ואתה בעצם מציע לה בחשאי "שלום" - אתה יוצר פילוג, גם אם סמוי. אתה בעצם אומר לראשי החמולה ב': שבו בשקט, אל תובילו, אל תעשו בלאגן - ולא תיפגעו.
לא תצייתו? תראו מה קרה לחמולה א'...
אתה מבין? זה שזה קרה לחמולה א' ולא לב' - ראשי חמולה ב' ינידו ראשם בצער, אבל יברכו את מזלם הטוב, ויעשו ריאל פוליטיק: יבכו אלף אמהות - ולא תבכה אמא שלי...
כך עובד הראש שלהם. וזה המפתח. תוסיף לזה את היכולת לפגוע בצורה יעילה מאד כלכלית בחמולה מסוימת - ותבין טוב יותר שיש להם הרבה מאד מה להפסיד. למשל - בניה של חמולה א' שעוסקת בטרור לא יורשו מעתה ועד עולם להיכנס לישראל : לא לעבוד, לא לטיפול רפואי, איסור מוחלט. הם יוכרזו מוקצים. אבל שים לב שאתה עושה זאת רק לחמולה א המובילה או לשתיים-שלוש המובילות. הן נפגעות. האחרות עומדות בצד בפני הדילמה: להמשיך את הטרור, ולהסתכן בטיפול דומה, או "יבכו אלף אמהות - ולא תבכה אמא שלי" ?
דילמה לא פשוטה.
פרופ' ישראל אומן אגב הדגיש כמה וכמה פעמים (מומלץ לראות את הוידאו בו הוא מוקלט! יש דברים שלא עוברים בקריאה אבל עוברים היטב במבט עיניו הנוקב) שעלינו להבין מה המטרות של האויב, וכיצד הוא חותר להגשמתן, וזה חשוב לא פחות מהמטרות שלנו במאבק...
אם האויב חותר להשמידך במלחמה - אזי הוא לא מעונין לעשות איתך שלום. ואם כך - אין טעם לדבר איתו לפני שישנה את דרכיו. ואחת הדרכים לגרום לו לשנות את דרכו היא מלחמה או איום במלחמה.
הוא גם דיבר על אמינות האיום ככלי מרכזי במאבק: הן אתה והן האויב צריכים להאמין באיום שלך. במוכנות שלך להילחם ולהאבק על עמדותיך. אם האויב לא מאמין שאתה עומד מאחרי האיומים שלך - לתורת המשחקים אין מה להציע בשבילך . מנת חלקך תהיה תבוסה.
ואחרון - אומן הדגיש את חשיבות ממד הזמן במאבק: מי שרוצה שלום עכשיו - מקרב את המלחמה באופן פרדוקסלי, כי מולו עומד אויב תקיף שיודע מה הוא רוצה. יקבל מלחמה עכשיו.
מי שיש לו זמן ואורך רוח - סביר להניח שהאויב יירתע ממנו יותר, וישאף להגיע איתו להסכם.
כתבתי על כך לא מעט בעבר, אבל איני נלאה מלעשות כן שוב ושוב כי אני סבור שמדובר בנקודת מבט ישנה נושנה, שלא זכתה למספיק התייחסות בשנים האחרונות וחבל.
ואגב: ההערה המעניינת שלך לגבי ארמיה 2 המצרית: קטונתי מלשפוט. אני רק סבור שעצם העובדה שהמצרים נאלצו לבקש העברת מים ומזון ופינוי פצועים לכוחות הנצורים שלהם , מארמיה 3, אומרת הכל. הארמיה למעשה בלוח השח האסטרטגי ששיחקנו עם המצרים , ברמת המצביאים, הושמדה ככוח לוחם. עוד כמה ימים של צמאון ורעב, בליווי הפצצות של ח"א והרעשות ארטילריה ופשיטות משוריינות היו גורמים לשבירתה. ובל נשכח - זה אותו צבא שברח כמה שנים קודם לכן.
מה היה עולה בגורלה של ארמיה 2 שצלחה? מי יודע. התחושה האישית שלי היא שהתסריט של 1967 - במיוחד אחרי התמוטטות והשמדה של ארמיה 3 המכותרת - היה חוזר על עצמו. היא לא היתה נלחמת - כי אם נופלת בשבי או מושמדת או בורחת.
ואלו בסך הכל ספקולציות.
הייתי נותן הרבה לשמוע דעתו של אריק שרון, של דיין, ושל בר לב. האם לדעתם עוד כמה ימי מלחמה היו נחוצים, או שעצם האיום בהשמדה עשה את שלו? לדעתי האיום עשה את שלו.
נערך לאחרונה ע"י שטורס בתאריך 17-01-2008 בשעה 14:23.
סיבה: תיקון שגיאות
|
ראשי
צ'אט
16-01-2008, 00:45
מצב כלאיים
