1

בתי המשפט

בדלתיים סגורות

פ 000393/00

בית משפט מחוזי חיפה



2/03/2005

תאריך:

ח. פיזם - ס. נשיא [אב"ד]

ש. שטמר - שופטת

ר. שפירא - שופט

בפני הרכב כב' השופטים:

מדינת ישראל

בעניין:

המאשימה

- נ ג ד -

טיקמן דני



הנאשם

השלמה להכרעת הדין



השופט ר. שפירא:



1. ההליך והמחלוקת שבפנינו



כנגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של נסיון לרצח - עבירה לפי סעיף 305 + סעיף 29 לחוק העונשין (4 עבירות); היזק בזדון - עבירה לפי סעיף 452 + סעיף 29 לחוק העונשין (9 עבירות); ונשיאת נשק שלא כדין - עבירה לפי סעיף 144 לחוק העונשין.



על-פי עובדות כתב האישום קרה הארוע נשוא כתב האישום בליל 12/10/00.



התקופה היא תקופת מאורעות אוקטובר 2000 ובאותו היום קרה הארוע הטראגי בשם "הלינץ' ברמאללה". הנאשם היה בעת ההיא חייל בשרות סדיר ושירת כנשק בבסיס צבאי באזור הכרמל. בסמוך לחצות אותו הלילה הגיע הנאשם ביחד עם ידיד אל הבסיס בו שירת, ניגש לנשקיה ולקח לידיו רובה 16-M קצר ומחסנית מלאה ב- 29 כדורים. בהמשך נסע הנאשם עם חברו לרח' יפו בחיפה ופתח באש תוך כדי נסיעה לכיוון חנויות אשר סבר כי הן שייכות לערבים. מהירי נפגעו עוברי אורח וכן נגרם נזק לרכוש.



בהמשך ולאחר שהשלים את הירי חזר הנאשם לבסיסו והסגיר עצמו.



כבר בפתח שמיעת הראיות הודיע בא-כוחו הקודם של הנאשם כי לא יחלוק על חלק גדול מעובדות כתב האישום. למעשה, לא היתה כל מחלוקת בכל הנוגע לעצם ביצוע הירי, הפגיעה ברכוש ובגוף. הנושא היחיד שבמחלוקת היה היסוד הנפשי של הנאשם בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו, דהיינו, האם ניתן לייחס לו את היסוד הנפשי של כוונה, הנדרש לשם הרשעתו בעבירה של נסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק העונשין. הסנגור טען אז כי הנאשם פעל תחת השפעת אלכוהול באופן ששלל ממנו את יסוד הכוונה המיוחדת וכי התנהגותו היתה ספונטנית כתגובה ללחץ ולא מתוך כוונה מוקדמת לבצע את העבירה.



ביום 18/11/01 ניתנה הכרעת הדין על-ידי בית משפט זה. הנאשם זוכה מעבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין והורשע בעבירה של נסיון לרצח ובעבירה של היזק בזדון לרכוש, הכל כפי שפורט בכתב האישום.



בסעיף 4 להכרעת הדין מיום 18/11/01 צוין, בין היתר, כי "בכל הנוגע לשכרות, לא נערכה לנאשם בדיקה לקביעת רמת אלכוהול בדם". בית המשפט דן במסגרת הכרעת הדין בטענת השכרות ודחה אותה, זאת לאחר שנקבע מהעדויות השונות, כי גם אם שתה הנאשם הרי שהתנהגותו לא היתה כתוצאה משכרות והוא פעל תוך מודעות והפעלת שיקול דעת, כאשר העבירות בוצעו מתוך כוונה מיוחדת. בית המשפט קבע כממצא עובדתי במסגרת הכרעת הדין כי הנאשם שתה בירה לפני הארוע, ואולם קבע כי לא הוכחה הטענה כי שתה וודקה וכן לא הוכחו הטענות בדבר כמויות השתיה ששתה.



בהמשך, ביום 6/2/02 נגזר דינו של הנאשם. הנאשם הגיש ערעור לבית המשפט העליון. יצוין כי בהליך הערעור מיוצג הנאשם על-ידי עורך-דין אחר, ולא זה שייצגו בשלב הקודם של הדיון בפנינו. ערב הערעור הגיע לידי בא-כח הנאשם חוות דעת על תוצאות בדיקת דם שנערכה לנאשם שעות ספורות לאחר הארוע נשוא כתב האישום. תוצאות בדיקות אלו לא הובאו בפני בית משפט זה בעת שמיעת הראיות, לפני הכרעת הדין או אחריה, וככל הנראה גם לא הובאו לידיעת בא-כוחו הקודם של הנאשם.



ביום 11/9/03 ניתנה החלטה על-ידי הרכב שופטי בית המשפט העליון בע"פ 2454/02. בית המשפט העליון הורה להחזיר את הדיון לבית משפט זה, לשם גביית ראיות נוספות בהתאם להוראות סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, וזאת בכל הנוגע לרמת האלכוהול בדמו של המערער וכן בנוגע לחוות דעת בענין השפעת כמות האלכוהול על התנהגות הנאשם, תוך התייחסות לשאלה באיזו מידה השפיע האלכוהול על קיום כוונה פלילית הנדרשת להוכחת העבירות שבכתב האישום.



בהתאם, קיימנו ישיבות לשמיעת הוכחות, הוגשו לנו חוות דעת ושמענו עדויות של מומחים מטעם שני הצדדים, הכל בשים לב להנחיית בית המשפט העליון.



כעת עלינו להשלים את הכרעת הדין וזאת בשים לב לראיות החדשות שהובאו בפנינו.



2. כמות האלכוהול בדמו של הנאשם



שני הצדדים מסכימים למעשה כי נפלה טעות בקביעת הממצאים העובדתיים בהכרעת הדין הראשונה, ככל שהדבר נוגע לכמויות האלכוהול אשר שתה הנאשם לפני ביצוע הירי. יחד עם זאת, חלוקים הם בנוגע לכמות ששתה הנאשם. התביעה טוענת לכמות קטנה מזו שהעיד עליה הנאשם, ומבססת את טיעוניה על עדותו של המוזג בפאב בו בילו הנאשם שבפנינו ושותפו מילנר, שאף הוא נאשם באותה פרשה. הסנגור מבקש לאמץ את גירסת הנאשם.



על-פי עדותו של המוזג ויטאלי, שהוא אדם ניטראלי שאינו קשור לארוע, שתה הנאשם 3 פחיות בירה של 1/2 ליטר וכוסית אחת של 50 גרם וודקה. הנאשם טען בעדותו כי שתה כמות גדולה בהרבה של וודקה, 5 עד 6 כוסיות וכן 2 עד 3 פחיות בירה. על טענתו זו חזר הן בעדותו ת/32 והן ב- ת/34. חוות דעתו של ד"ר גופר (שהיא חוות הדעת אשר לא הוצגה לביהמ"ש בשלב הדיון הקודם), אשר בדק את ריכוז האלכוהול בדמו של הנאשם מספר שעות לאחר הארוע, אינה שוללת את שתי הגירסאות, הן של המוזג ויטאלי והן של הנאשם.



כאמור, נמסרה גירסתו של הנאשם בסמוך למועד מעצרו ובסמוך למועד הארוע. הגירסה אינה נסתרת על-ידי חוות דעתו של מומחה התביעה ד"ר גופר ונתמכת על-ידי חוות דעתו של מומחה מטעם ההגנה, ד"ר פינקלשטיין. בנסיבות אלו, כאשר שני המומחים מחווים דעתם כי גירסת הנאשם אפשרית ומתיישבת עם ממצאי מעבדה, לא ניתן לשלול גירסה זו. סבור אני כי יש להעדיף את גירסת הנאשם הנתמכת בממצאי מעבדה על פני גירסתו של המוזג ויטאלי. אמנם מדובר באדם שאינו קשור לארוע ואין סיבה להניח כי ישקר, ואולם מטבע הדברים אין מוזג בפאב מנהל מעקב רציף אחר כמות השתיה של כל אחד מהלקוחות ואין לצפות ממנו שיזכור במדויק אילו כמויות שתה כל אחד מבאי הפאב.



אשר על כן, אציע לחברי לקבוע כממצא עובדתי כי הנאשם שתה כ- 6 כוסיות של 50 גרם וודקה ו- 2 עד 3 פחיות בירה, כפי שהעיד, וכפי שנתמך בממצאי בדיקת הדם ובחוות הדעת שהוצגו לעיוננו.



3. מועד צריכת האלכוהול ביחס לביצוע העבירות



כפי שעולה ממכלול העדויות, שתה הנאשם כוס בירה אחת בשלב בו יצא מהבסיס בשעות אחר הצהריים ובטרם הגיע לבית הוריו. את יתרת האלכוהול שתה בעת שבילה עם חברו פליקס מילנר בפאב של אותו ויטאלי. לא ניתן ללמוד מחומר הראיות על ארוע נוסף בו שתה הנאשם מאוחר יותר בפאב כלשהו, ולענין זה אינני סבור כי ניתן לקבל את טענת הסנגור לפיה היה למעשה ארוע נוסף של שתיה. גם גירסתו של הנאשם מתמקדת בשתיית האלכוהול בפאב של ויטאלי, דהיינו לכל המאוחר לקראת השעה 21:00. יחד עם זאת, יצוין כי ברכבו של הנאשם נתפס גם בקבוק של וודקה אשר לא היה אטום. יצוין כי הנאשם לא העיד על שתיה ישירה מהבקבוק, אלא רק על שתיה של כוסיות וודקה בפאב עצמו.



בהתאם, אציע לחבריי לקבוע כממצא עובדתי כי שתיית האלכוהול היתה בפאב של ויטאלי והסתיימה בסמוך לשעה 21:00, קודם למועד ביצוע הירי.



4. השפעת האלכוהול על התנהגות הנאשם - הגישות השונות



סוגיה זו היא למעשה לב המחלוקת, כפי שעמדה בפנינו בעת הכרענו את דינו של הנאשם לראשונה, וכפי שהיא בפנינו היום לאחר שהובאו בפנינו כל הראיות הנוספות.



לענין זה הומצאו לעיוננו שתי חוות דעת, זאת בנוסף לחוות דעתו של ד"ר גופר. מטעם המאשימה הוגשה חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר שולקין (ת/75) ומטעם הנאשם הוגשה חוות דעתו של ד"ר פינקלשטיין, שהוא מומחה לנוירולוגיה וטוקסולוגיה (נ/3). למעשה, המחלוקת שבין הצדדים הינה בכל הנוגע למשקל שיש לתת לנתונים המדעיים, דהיינו, רמת האלכוהול בדם, וזאת ביחס לבדיקת התנהגותו של הנאשם. התביעה שמה את עיקר המשקל על הבדיקה ההתנהגותית של הנאשם. הסנגוריה מבססת את טיעוניה על מבחן משולב של בדיקת התנהגותו של הנאשם והנתונים המדעיים בדבר רמת האלכוהול בדם.



לענין זה מפנה הסנגור, בין היתר, לחזקת השכרות הקבועה בסעיף 62(3) וסעיף 64ב' לפקודת התעבורה, ביחד עם תקנה 169 לתקנות התעבורה. חזקה זו הקבועה בחוק קובעת ממצא של שכרות בהתייחס לרמת אלכוהול בדם. אין חולק כי רמת האלכוהול שנמצאה בדמו של הנאשם עולה בהרבה על זו הקבועה בתקנות התעבורה, במובן זה שבכל הנוגע לתקנות התעבורה הרי שהנאשם היה שיכור בעת הארוע. מכאן, מבקש הסנגור ללמוד כי יש לאמץ את המבחן המדעי במשולב עם המבחן ההתנהגותי ולקבוע, על בסיס התנהגותו של הנאשם וביחס לרמת האלכוהול בדמו, כי היה שיכור. לחילופין, מבקש הסנגור לקבוע כי הספק פועל לטובתו של הנאשם במובן זה שלא ניתן לקבוע כי מתקיים בו יסוד הכוונה המיוחדת הנדרשת להרשעתו בעבירות כפי שיוחסו לו בכתב האישום. הסנגור מפנה בתמיכה לטיעוניו לחוות דעתו של ד"ר פינקלשטיין, אשר בחן את קלטות הוידאו בהן תועדה חקירתו של הנאשם והצביע על סימנים של בעיות זכרון וסימנים נוספים בהתנהגותו, אשר ניתן ללמוד מהם על התנהגות תחת השפעת אלכוהול. עוד טוען הסנגור כי לא בוצעה בדיקה התנהגותית על-ידי פסיכיאטר לנאשם מיד לאחר שנעצר (זאת על אף שכבר אז עלתה טענת השכרות). בהתאם, טוען הסנגור כי מחדל חקירה זה אכן פועל לטובת הנאשם במובן זה שלא ניתן לשלול את האפשרות שבדיקה פסיכיאטרית בסמוך למועד הארוע היתה תומכת בטענת השכרות ותוצאה זו של מחדל חקירה, ביחד עם ממצאיו של ד"ר פינקלשטיין, יש בהם די כדי להוכיח כי הנאשם היה שיכור באופן אשר שלל ממנו את הכוונה המיוחדת, ולחילופין יש בהם כדי לעורר ספק סביר בקיומה של כוונה מיוחדת בעת ביצוע העבירות.



אינני סבור כי יש להכריע בין שתי השיטות, דהיינו זו השמה דגש רק על המבחן ההתנהגותי ובין זו המשלבת את ממצאי המעבדה ביחד עם הבחינה ההתנהגותית. אומר רק כי דווקא בנסיבות אלו, וכאשר התביעה שמה את עיקר הדגש על הבחינה ההתנהגותית, היה מקום לצפות כי תערך בדיקה מתאימה לנאשם מיד בסמוך למועד מעצרו וזאת כדי לשלול כל טענה בדבר שכרות. בכל מקרה, וגם אם נאמץ את המבחן המשולב, הדגש הוא, בסופו של יום, בהתנהגותו של הנאשם. על בית המשפט לקבוע האם ניתן ללמוד ממכלול הראיות כי מתקיים היסוד של הכוונה המיוחדת. אין חולק כי בכל מקרה הנטל הוא על התביעה להוכיח קיומה של כוונה מיוחדת, זאת בין אם טענת הנאשם היא טענת שכרות ובין אם טענה אחרת. יובהר עוד כי אין בעצם צריכת אלכוהול, אף אם מגיעה היא לרמה אשר יכולה להחשב כשכרות לצורך דיני התעבורה כדי לשלול אפשרות של הוכחת כוונה מיוחדת לצורך עבירה אחרת. אבהיר להלן בענין זה.



סעיף 62(3) לפקודת התעבורה מגדיר עבירה כללית של נהיגה בשכרות. תקנה 169ב (ג) קובעת כי יראו אדם כשיכור, אם ריכוז האלכוהול בדמו עולה על "המידה הקבועה" שהועמדה בתקנה 169א על "חמישים מיליגרם של אלכוהול במאה מיליליטר של דם".



המידה הקבועה בתקנות, יוצרת מעין חזקה חלוטה של שכרות. כך, לדוגמה, נאמר בבר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 463, בעמ' 467 על ידי הנשיא דאז, השופט שמגר:



"מי שאחוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה, אינו יכול לטעון כי אינו מושפע מן המשקה המשכר, וכי הלכה למעשה אין למשקה שליטה כלשהי על נהיגתו או על התנהגותו. מכח תקנה 169א נקבעה מידה, שהיא מידת הגבול שאסור לעברה ומי שעובר אותה אין מהרהרים עוד אחרי ההשפעות הלכה למעשה של השיכרות כי זוהי הוכחה קונקלוסיבית של השיכרות שאין אחריה ולא כלום.



לשון אחר, האמור בתקנה 169ב... בא לקבוע, כי מי שנתון תחת ההשפעה של סמים משכרים או מסוכנים או מי שיש לו ריכוז של אלכוהול במידה העולה על הקבוע בפרק השישי לתקנות, יראו אותו כשיכור, גם אם אין סימנים אחרים המצביעים על שיכרותו. משמע, כדי למנוע ויכוח בשאלה, אם כמות של אלכוהול פלונית היא שהופכת אדם לשיכור, קבעו, כי אמת המידה של התקנות יש בה, בכל מקרה, כדי להוות הנחה החלטית לכך כי מי שיש בו ריכוז של אלכוהול במידה העולה על מה שקבוע בתקנות, נחשב לעולם לשיכור לצורכי הגדרת העבירות לפי סעיף 62(3) .... ולצורכי הוראותיו של סעיף 64ב הדן ... בהגדרתו של המושג 'שיכור'".



מכאן, שיש לראות את מי שבדמו נמצאה אותה רמת אלכוהול הקבועה בתקנות התעבורה, וזאת בעת שנהג ברכב, כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות.



השאלה היא האם חזקת השכרות לענין פקודת התעבורה קובעת גם, מעצם קיומה, גם חזקה של שכרות השוללת קיומו של יסוד נפשי של כוונה מיוחדת, וזאת כאשר דן בית המשפט בעבירה אחרת. במילים אחרות, מה היחס בין קיומה של חזקת שכרות על-פי פקודת התעבורה ובין מצבו הנפשי של נאשם. על הקשר בין היסוד הנפשי של נאשם בעבירה אחרת ובין עבירה של נהיגה בשכרות, עמד בית המשפט בע"פ 5002/94, בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151, עמ' 163- 164 (שם דן ביהמ"ש בעבירת הריגה):



"לעניינה של עבירת ההריגה (בניגוד למבחן הטכני הנוהג בעבירה לפי פקודת התעבורה - א.ר) יש לבחון אם רמת השיכרות, שבה היה נתון המערער עובר לתאונה, מספיקה להוכחת קיומה של ה'פזיזות' הדרושה להרשעה על פיה; ואין לשכוח, כי המדובר בעבירה של מחשבה פלילית והמבחן שיש לנקוט כאן בהקשר זה הינו מבחן סובייקטיבי של הלך הנפש שהתקיים בפועל אצל הנוגע בדבר..... במקרה דנן לא הובאו ראיות ישירות להוכחת השלכותיה של השיכרות בה היה נתון המערער על יכולתו המנטלית, ולא התקיים דיון בשאלה אם ניתן בנסיבות העניין לסמוך על החזקה האמורה. ברם, כפי שפורט לעיל בהרחבה, הוכחה כאן רמת שיכרות 'כבדה', כמתחייב מתוצאות הבדיקה המעבדתית... ולעניות דעתי, די ברמת שיכרות שכזאת, כדי להקים 'חזקת פזיזות' לחובתו של המערער. חזקה זו, היא אומנם חזקה שבעובדה בלבד; אך בהעדר ראייה לסתור - ולו רק כדי הקמת ספק - כבמקרה דנן, די בה כדי לבסס קיומה של 'פזיזות' אצל המערער, ככל שהדבר דרוש להרשעה בעבירת ההריגה...". (ההדגשות הוספו - ר.ש.).



מכאן ניתן ללמוד על היחס שבין חזקת השכרות, ככל שהיא מתייחסת לפקודת התעבורה, ובין קביעת היסוד הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה. ריכוז אלכוהול בדמו של נאשם העולה על "המידה הקבועה", מקים חזקה חלוטה של שכרות, וחזקה חלוטה זו מקימה חזקה שבעובדה, כי הנאשם היה בהלך רוח של פזיזות עובר למעשה. מדובר בחזקה עובדתית המעוגנת בנסיון החיים, ובידיעתנו אודות השפעת האלכוהול על תיפקודו הפיסי והנפשי של הנאשם. כמו כל חזקה שבעובדה, היא ניתנת לסתירה.







הנאשם יכול במקרים מתאימים לנסות לסתור חזקה זו כדי להוכיח שלא פעל תחת השפעת אלכוהול בעת שביצע עבירה שאינה עבירה על-פי פקודת התעבורה. כך גם יכולה התביעה לסתור חזקה זו ולהוכיח כי על אף השכרות, היה הנאשם בעל שליטה על התנהגותו באופן שבו ביצע את המעשים מתוך הלך נפשי של כוונה מיוחדת.



אשר על כן, גם כאשר הממצאים העובדתיים הם כאלו שיש בהם כדי ליצור חזקת שכרות לענין דבר חקיקה אחד, עדיין המבחן הסובייקטיבי ההתנהגותי הוא המבחן המרכזי, כאשר על בית המשפט לקבוע על-פי מכלול הראיות, האם ניתן ללמוד כי התנהגותו של הנאשם, גם אם היה נתון להשפעת אלכוהול, היא עדיין התנהגות אשר יש בה את היסוד הנפשי של הכוונה המיוחדת.



מכאן, שיש לבחון את התנהגותו של הנאשם, כפי שעלתה במכלול הראיות שהוצגו בפני בית המשפט, וזאת בהתחשב בנתונים החדשים כפי שהובאו בפנינו כעת, ולהכריע האם ניתן לקבוע כי הוכח יסוד הכוונה המיוחדת מעבר לספק סביר, או האם שתיית האלכוהול השפיעה על הלך הנפש של הנאשם באופן השולל כוונה מיוחדת או המעורר ספק באפשרות קיומה של כוונה מיוחדת. לענין זה אין חולק כי השפעת אלכוהול שונה מאדם לאדם ומכאן שעצם שתיית כמות גדולה של אלכוהול אינה מחייבת את המסקנה של פגיעה בכושר השיפוט, ובמיוחד כאשר מתייחסים לאדם המורגל בשתייה. אין גם חולק כי הנאשם שבפנינו נמנה על אלה המורגלים בשתיית משקאות אלכוהוליים, במידה העולה על הממוצע.



5. התנהגות הנאשם בערב הארוע



כאמור, לא נערכה לנאשם בדיקה מקצועית על-ידי פסיכיאטר מיד לאחר שנעצר. מדובר אכן, בנסיבות אלו, במחדל חקירה הפועל לטובת הנאשם במובן זה שיש באי ביצוע חקירה כדי לחזק ספק, במידה וקיים, וזאת מאחר ולא ניתן לשלול אפשרות כי ביצוע הבדיקה היה תומך בגירסתו כי היה שיכור. ואולם, אם קיימות ראיות מספיקות אחרות, הרי שניתן להפריך את הספק ולהוכיח במידה הנדרשת במשפט הפלילי, כי נתקיים בנאשם היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו. בהתאם, יש לבחון את מכלול הראיות ולהביאן בכלל חשבון ביחד עם מחדל החקירה ותוצאותיו, ככל שיש בהן להשפיע על מידת הספק הסביר. לענין זה יש לבחון את מכלול הראיות בדבר התנהגות הנאשם לפני הארוע ולאחריו.



שני הוריו של הנאשם העידו על התנהגותו בטרם יצא מהבית, דהיינו אחרי שחזר מהבסיס ושתה כבר פחית אחת של בירה ואולם בטרם שתה את עיקר האלכוהול בעת שהיה ביחד עם חברו מילנר בפאב בו עובד המוזג ויטאלי.



אביו של הנאשם סיפר כי הנאשם ביקש את הרכב באותו יום ויצא מהבית כשנודף מפיו ריח של אלכוהול. הנאשם אמר לאביו ששתה רק קצת בירה. אביו ביקש ממנו לא לשתות עוד והנאשם השיב לו "זה סוף העולם וביום ראשון תהיה מלחמה והולכים להרוג ערבים" (ת/29, שורות 11-14 להודעה). יצוין כי לדברי האב, הנאשם היה תמיד ימני בדעותיו אך התבטא כמו כולם ולא בצורה חריגה.



אמו של הנאשם סיפרה כי "דני היה בלחץ הוא היה זורק מילים, למה אנחנו מאופקים, צריך להגיב". הנאשם אמר כל הזמן שתהיה מלחמה וכל הזמן דיבר על כך שתהיה מלחמה. האם אמרה לו להרגע (ת/30, שורות 6-10 להודעה). לפני שהנאשם יצא מהבית באותו יום, אמו ראתה שהוא לחוץ, מזיע והעירה לו על כך ששתה. היא ביקשה ממנו להבטיח שלא יעשה שטויות. הוא אמר לה שכל החברים בבסיס וביום ראשון תהיה מלחמה. אחר כך הבטיח שלא יעשה שטויות.



ניתן אם כן ללמוד כי בעת שהיה בבית, עוד בטרם שתה את עיקר האלכוהול, דיבר הנאשם על הצורך להגיב ולהרוג ערבים. בשלב זה היה מודע להתנהגותו, לא פעל תחת השפעת אלכוהול, זאת גם אם שתה קודם לכן כמות מסוימת של בירה. מהדברים שאמר אז להוריו, כאשר התחייב שלא לעשות שטויות, ניתן גם להבין כי היה ער לכך שבהצהרותיו הוא גורם להוריו לדאגה, ובהתאם, ומתוך מודעות מלאה, הבטיח להם את אשר הבטיח.



על מצבו הנפשי ניתן ללמוד גם מהדברים שנאמרו על-ידי הנאשם להוריו, במהלך השיחה ביניהם שהתקיימה בתחנת המשטרה, לאחר שנעצר, שיחה שהוקלטה (ת/73). במהלך שיחה זו נאמרים הדברים הבאים:



האב שואל את הנאשם "מה אתה חשבת שצריך בכלל להרוג ערבים?".

האם השיבה "לא אכפת לו הוא בפעם הבאה היה הורג אותך, מה אתה לא יודע".

מאוחר יותר האם אומרת "אתה רצית להרוג ערבים, אתה הרגת יהודים".

גם האב אומר "אתה הרגת יהודים".

הנאשם משיב "אני יודע".

האב שואל את הנאשם מה אמר בחקירה.

הנאשם משיב "כן, בגלל הלינץ' ברמאלה וזה עד עכשיו בראש אני מרגיש לא טוב, אני יודע שאני...".

אחר כך הנאשם אומר "מה עשו שם יהודים, אני לא יודע".

לאחר מכן, כאשר מדברים על מה שיגיד הנאשם לחוקריו אומר לו אביו שחשוב להגיד שהוא היה שתוי כשהלך ומה שקרה ברמאלה שעשו לינץ'. כמו כן, אומר לו להגיד שהמצב השפיע עליו.



ניתן אם כן ללמוד מהאמור לעיל כי למעשה הנאשם היה מודע למעשיו והבהיר את הקשר שבין הלינץ' ברמאללה ובין פעולת הנקמה. שיחה זו עם הוריו לאחר המעשה משתלבת עם הדברים שאמר להם לפני המעשה, ומצביעה על כך שלכל אורך הארוע נשאר הנאשם בהיר מחשבה במידה שהספיקה לו לקשור בין הלינץ' ברמאללה, הצורך לנקום וביצוע המעשה.



יתירה מזו, ענין השכרות כלל לא עלה על-ידי הנאשם מלכתחילה בשיחה עם הוריו אלא שאביו הציע לו להעלות טענה זו באוזני החוקרים.



על דברים אלו יש להוסיף גם את עדויותיהם של עדים אחרים, כפי שכבר פירטנו בהכרעת הדין הראשונה. העד בוצחק אשר הגיע לנשקיית הבסיס ומצא את הנאשם שם לאחר שזה חזר ממסע הירי. הנאשם היה עסוק באריזת חפצים, ביקש להזמין משטרה וכשנשאל מה עשה, השיב: "יריתי בערבים ואני מקווה שלא פגעתי ביהודים". העד ציין כי הנאשם נראה לו כאדם השולט במעשיו. דברים דומים אמר הנאשם לחניתה קסיאל, כאשר ביקש ממנה לקרוא לקצין תורן ואמר לה: "יריתי בערבים ואני הולך לכלא", ראה עדותה ת/2. עדות דומה מסרה גם נעמי שפיר, חיילת נוספת בבסיס, אשר גם היא שמעה את הנאשם מציין כי ירה ומקווה שלא פגע ביהודים. גם עדה זו תיארה את התנהגותו של הנאשם כקרת רוח.



העד אבי בוגנים היה הש"ג בבסיס בליל הארוע ועדותו הוגשה לבית המשפט בהסכמה וסומנה ת/7. העד תיאר את יציאתו של הנאשם מהבסיס כאשר לקח את הנשק, תוך שהוא מתאר דריכת נשק לכיוון הקרקע כאשר הנאשם נפרד ממנו ואמר לו שהכל טוב (ת/7, עמ' 1, שורה 10). לאחר מכן כשחזר הנאשם התבקש העד על-ידי הקצין התורן לשמור על הנאשם והעד סיפר כי הנאשם סיפר לקצין התורן שהוא ירה בכמה ערבים (ת/7, עמ' 2, שורה 4). העד תיאר כי הבחין בנאשם מסדר תיק בגדים והנאשם הסביר לו כי הוא מכין תיק לצורך מעצר (ת/7, עמ' 2, שורה 17). העד מציין כי הריח מהנאשם ריח של אלכוהול (ת/7, עמ' 2, שורה 19) ואולם אינו מתאר התנהגות חריגה. כאמור עדותו של עד זה הוגשה בהסכמה והעד לא נחקר.



בסיכומו של דבר, עולה ממכלול העדויות שהושמעו בפנינו כי הנאשם פעל מתוך מודעות מלאה למעשיו. עוד בטרם שתה את עיקר כמות האלכוהול, דיבר על הצורך לנקום בערבים את ארועי הלינץ' ברמאללה. בעת שיצא את הבסיס הצטייד בנשק תוך שליד הש"ג הוא דורך את הנשק, כאשר הקנה מופנה לכיוון הקרקע. פעולה זו מצביעה על מודעות לכללי בטיחות, כאשר הנאשם מקפיד שהקנה לא יופנה אל עבר אדם. לאחר שביצע את הירי וחזר לבסיס ידע לתאר לחבריו באופן מדויק את הפעולות שביצע, תוך שהוא מצהיר כי ירה בערבים. העד היה מודע שמדובר במעשה אסור והוא צפוי לעונש מאסר ואף ביקש להזמין משטרה. בדבריו אף ציין כי הוא מקווה שלא פגע ביהודים, ומכאן שהיה מודע לאבחנה המדוייקת שבין האוכלוסיה שביקש לפגוע בה ובין אחרים, וכן היה מודע לעובדה שביצע את הירי באופן ובמקום בו ניתן לפגוע גם ביהודים. מכלול דברים אלו מעידים על התנהגות מודעת תוך כוונה ברורה לביצוע המעשה.



ד"ר פינקלשטיין הצביע בחוות דעתו על ארועים של העדר זכרון, היסוס בתשובות וכדומה. אינני סבור כי דברים אלו מעידים על ליקוי בשיפוט. העובדה שלא נמצאו מחסניות במקום בו טען שהשליך אותן, אינה מלמדת על חוסר התמצאות. ראשית, אין לשלול אפשרות כי מן דהוא אסף את המחסניות ולא מסר אותן למשטרה. אין גם לשלול אפשרות כי העד טעה בכל הנוגע למקום בו השליך את המחסניות. בכל מקרה, אינני סבור כי ניתן ללמוד מכך על העדר התמצאות במקום והראיה היא שהנאשם ידע להצביע על המקום המדויק ממנו ביצע ירי, מקום בו נמצאו תרמילים רבים.



גם האמירה "ריססתי חנויות של ערבים" מובילה יותר אל המסקנה של כוונה לפגוע בערבים מאשר ירי שכוונתו פגיעה ברכוש בלבד. אמירה זו, כאשר היא משתלבת בכל האמירות האחרות בדבר הצורך לפגוע בערבים, וכן האמירות שנאמרו לאחר מעצרו, תומכת במסקנה כי הירי כוון מלכתחילה במסגרת של מסע נקמה באוכלוסיה הערבית ותוך מודעות למטרת הירי, דהיינו, לפגוע בערבים.



כל אותם רשמים של ד"ר פינקלשטיין בדבר האטה בחשיבה, בלבול וכדומה, אין בהם כדי לשלול ולסתור את כל הראיות האחרות המצביעות על כוונה. יתירה מזו, בלבול בלחץ של חקירה משטרתית הוא תופעה מובנת ומקובלת. העובדה שדווקא במצב זה של בלבול ידע הנאשם להבהיר את כוונותיו וידע להבחין בטיב הירי, כפי שתיאר, היא דווקא זו המצביעה על כך שבכל עת היה מודע למעשיו, מודעות מלאה.



בסיכומו של דבר, סבור אני כי מכלול הראיות מצביע על כך שעל אף שהנאשם שתה כמות גדולה של אלכוהול, הרי שלא היה בכך כדי להשפיע על שיקול דעתו. הנאשם יצא את הבית כאשר הוא מתכוון לנקום ולפגוע בערבים. בעת יציאתו מהבסיס היתה התנהגותו שקולה. מיד לאחר הירי, ועוד בטרם הגיעה המשטרה, הבהיר במדויק כי ירה בערבים, כי הוא מקווה שלא פגע ביהודים, והיה מודע לכך שביצע עבירה שמאסר בצידה, ובהתאם אף ביקש מחבריו כי יזמינו משטרה. מכלול מעשים אלו מצביע על מודעות מלאה וסבור אני כי לא עולה בידי הנאשם לעורר ספק בקיומו של יסוד כוונה מיוחדת בהתנהגותו.



פירטתי בכל האמור לעיל את ההתייחסות לטענת השכרות. לעניין הכוונה המיוחדת יש להוסיף גם את כל שנאמר בהכרעת הדין בכל הנוגע לחזקת כוונה הנלמדת מטיב הירי, כיוונו ועצם השימוש שנעשה בנשק, הכל כפי שפורט בהכרעת הדין הראשונה.



6. סיכום



העובדה כי אדם נתון להשפעת אלכוהול אין בה די כדי לפטור אותו מאחריות פלילית. מי שמבקש להנות מפירותיה של הגנה זו, עליו לעורר ספק בקיומו של קשר סיבתי בין השפעת האלכוהול ובין חוסר יכולתו להבין, בשעת מעשה, את אשר עשה ואת הפסול במעשהו או להמנע מעשיית המעשה או להיות מודע לפרט מפרטי העבירה. ממכלול הראיות עולה כי בכל עת היה הנאשם בעל יכולת שליטה במעשיו. בכל עת הבין את טיב המעשה ואת הפסול שבמעשה והיה מודע לפרטי הביצוע של מעשיו.



בנסיבות אלו סבור אני כי לא עולה בידי הנאשם לעורר את הספק הנדרש כי פעל תחת השפעת אלכוהול, באופן אשר שיבש את כושר שיפוטו ובאופן אשר לא ניתן לייחס לו את הכוונה המיוחדת הנדרשת לצורך הרשעתו בעבירות כפי שיוחסו לו.



חרף הממצא העובדתי לפיו שתה כמות ניכרת של אלכוהול, ממצא הנתמך בבדיקת מעבדה, סבור אני כי עולה בידי המאשימה להוכיח מעבר לספק הסביר כי הנאשם פעל במודעות מלאה ומתוך כוונה לביצוע המעשים כפי שיוחסו לו בכתב האישום. אציע לחברי לקבוע כי על אף הראיות החדשות שהוצגו בפנינו, אין לשנות את מסקנות הכרעת הדין הראשונה, לפיה הוכחה הכוונה המיוחדת של הנאשם בביצוע המעשים, דהיינו, כוונה מיוחדת לפגוע בערבים, כוונה שבאה לידי ביטוי בירי המצביע על כוונה לפגיעות בגוף ובנפש.



בהתאם, אציע לחברי להשאיר את תוצאת הכרעת הדין הראשונה על כנה.



בשולי האמור לעיל, וללא כל קשר לתוצאה אליה הגעתי, אין אלא להביע פליאה על כך שחוות הדעת של ד"ר גופר לא הוצגה לעיוננו עוד בשלב הראשוני של הדיון. לא מצאנו בכל הטיעונים שבפנינו כל טעם סביר לכך וסבור אני כי יש בכך מחדל אשר האריך את הדיון שלא לצורך וממילא, מעצם הארכת הדיון, נפגעו זכויותיו של הנאשם.



______________

ר. שפירא, שופט





השופטת ש. שטמר:



אני מסכימה לחוות דעתו של עמיתי, כב' השופט ר. שפירא. כמו השופט שפירא, שוכנעתי שהנאשם פעל במודעות מלאה ומתוך כוונה לבצע את המעשים, ועמיתי פירט את המצע העובדתי לקביעה זו.



אוסיף, מעל הנדרש, כי אפילו נותר ספק, שמא ביצע הנאשם את מעשיו במודעות ובכוונה, אך עקב החלשות של מוסרותיו, שמנעו ממנו לבצע את העבירה במצב שהוא פיכח לחלוטין, שוחררו יצריו בעת השכרות החלקית שאולי היה נתון בה, הרי שסעיף 34ט לחוק העונשין, הדן בסייג השכרות, אינו חל, כאשר השכרות איננה כהגדרתה לפי סעיף 34ט(ג) לחוק, דהיינו שכרות מלאה. הסעיף אינו מאפשר תחולת הסייג כאשר השכרות היא חלקית כהגדרתה בסעיף 34ט(ה) לחוק, כלומר כאשר מבצע העבירה לא היה "חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה", אלא במצב שעקב שכרות חלקית בה "לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה". כעולה מנוסחו של סעיף 34ט(ה) הסייג לא יחול, אפילו בשל שכרות חלקית נחלשו מוסרותיו, שמנעו ממנו במצב של פכחות, מלבצע עבירה, ולא רק הסייג לא יחול במצב כזה, אלא גם החזקה הקבועה בסעיף 34ט(ב) לחוק, שאין במצב של שכרות יכולת לגבש יסוד נפשי של "כוונה". מסקנתי זו עולה מנוסחו של הסעיף 34ט לחוק על סעיפי המשנה שבו.



מאחר ששוכנעתי, כפי שהיא מסקנתו של השופט שפירא, שהנאשם היה מודע היטב לרכיבי העבירה, הרי אפילו, מחמת הספק, נחלשו המעצורים הנפשיים עקב שכרותו החלקית, אין בכך כדי להועיל לנאשם, שכן אין הסייג שבסעיף 34ט לחוק, על ההנחה שאין ביכולת "השיכור" לגבש יסוד נפשי של שכרות שבסעיף 34ט(ב) לחוק, חל על מעשיו, נשוא כתב האישום.





______________

ש. שטמר, שופטת







ס. נשיא, השופט ח. פיזם:



אני מסכים לאמור בחוות דעתם של שני חברי להרכב.



____________________

ס. נשיא, ח. פיזם, שופט

[אב"ד]





סיכום הכרעת הדין



בסיכומו של דבר, הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט ר. שפירא.



הכרעת הדין שניתנה על ידנו ביום 18/11/01, לא שונתה.



המזכירות תעביר עותק של השלמת הכרעת דין זו לבית המשפט העליון, כדי שיובא בפני הרכב בית המשפט העליון הדן בע"פ 2454/02, ערעורו של הנאשם על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט זה.





ניתנה היום כ"א באדר א', תשס"ה (2 במרץ 2005) במעמד הנאשם, הסנגור וב"כ המאשימה.

ר. שפירא, שופט

ש. שטמר, שופטת

ח. פיזם, ס. נשיא

[אב"ד]

קלדנית: ליאת פנקר.

איך השגת את זה?

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.