כתב : ברנרד שולמן
הכול התחיל בשנת 1983, כשהגעתי ארצה כתייר כדי לחפש שורשים ולהתחזק באפשרות העלייה לארץ. מילדותי ידעתי קצת על מסורת ותפילות אבל לדבר עברית לא ידעתי כלל וכלל, ולכן הייתי תלוי כל הזמן במתורגמן, פרט לכותל המערבי. כאן בכותל אני חי את הרגע הנצחי בין אבותַי לצאצאַי ושותק. מול אבנים שמדברות, המילים מיותרות. ב"יד ושם" אני מפר את השתיקה כדי להגיד את "אל מלא רחמים" לזכר הורַי שנספו בשואה, אבל מפי יוצא יותר רגש כאשר המילים מובנות לי. במצדה אני מושך את כח העמידה. אבן קטנה בידי ומשהו חזק יותר בלִבי; נמאס לי לקבל הסברים באמצעות מתווכים.והנה כשאני נמצא בין חברים, אני מכיר צברית צעירה, ומיד אני משוויץ במשפט הטיפשי ביותר שמצאתי בספר הדרכה לא פחות טיפשי: "אני מתכבד להציג את עצמי..", מוסיף את שמי ומוסיף נשיקת יד לצברית המופתעת. הפרשנויות מיותרות.וזה המקום להציג את מי שהייתי אז: מהנדס מנוסה ברומניה, אנאלפבית וקצת חייזר מנומס בישראל.ואני מחליט לאלתר: אני עוד אחזור לכאן, מוכן לכל דבר – כולל ידיעת השפה. קל לדבר ברומנית אך קשה לקיים דבר כזה בעברית, לשנות הכול בכוחות עצמי כשאני בן שישים.יש פתגם באידיש: "כשאלוהים רוצה גם מטאטא יורה", והוא יורה בתחמושת של סבלנות ורצון. בזמן שאני לומד, בעליית הגג ובמקומות אחרים, יש לי מילון של מתחילים ותמונה של מנורה שיש לה מילה בצורה של שורש ומפתח למטה, ועוד שבע מילים במקומן של הלהבות למעלה, ואיני מבין דבר. אז אני יורה עם המטאטא בעצמי, שובר קצת את הראש ומגלה את הסוד. הסוד הוא ביסוד! היסוד הוא המנורה, אולי גם סמל, השורש הוא המפתח וגם מכנה משותף למילים שלמעלה, שהם הבניינים של שם הפועל. דקדוק שלם בתמונה אחת, הכול ברור וגמור- שער המנורה בידינו! ואני לא לבד. הטלפון מצלצל, מעבר לקו מדבר ראש קהילת היהודים מהעיר השכנה:- שמענו שאתה יודע עברית, ואנחנו מחפשים מורה לילדינו.- סליחה, טעות בשמועה, אני בעצמי עוד לומד עברית, וגם עובד, הזמן שלי....- אולי פעם בשבוע? בוא ונראה...באתי, ראיתי, ונשארתי... פעמיים בשבוע במשך ארבע שנים.בהתחלה היו לי ארבעה תלמידים, כולל אותי כתלמיד של עצמי. בסוף היינו שלושים ושניים, מספיק כדי ליצור מחזמר שיש בו גוש מוצק של תרבות יהודית בתוך כדור צמר גפן של התלהבות ושירים. השיר "די דיינו" בשינוי קטן: "אילו נתן לנו את ארצנו, דיינו!" הפסקה קצרה, שקט, ואז ללא ניגון, בקריאה: "עוד לא אבדה תקוותנו!" אבל זה לא בהגדה! אז מה? אם תרצו אין זו אגדה! אחרי ההצגה מתקרב אלי אורח, מחבק אותי, ואומר משהו על "עם ישראל חי!" בדיעבד, הסתבר לי שהוא השגריר הישראלי ברומניה.קיבלתי בעצם, באופן רשמי, את החיבוק של המדינה. ב-1988 עליתי ארצה היישר לעבודתי בדימונה. ב-1993 הייתה לי פגישה עם תלמידַי לשעבר בטיילת בת"א, ואני מחבק את כולם, אמנם זה לא רשמי, אבל זה בכל זאת החיבוק של המדינה.
לכן אני כאן במולדתי
כתב: גואל גבאי
עליתי בשנת 1950 מאיראן היישר מספסל הלימודים בסיום לימודַי בתיכון.המצב באיראן היה טוב למדיי, וגם מצבנו הכלכלי היה שפיר. שקלתי לנסוע לארצות הברית או לאנגליה להמשך לימודַי. ואולם אירוע מסוים שקרה לי כשהייתי בן עשר עקב יהודותי, הטריד את מחשבותַי, וזה מה שהכריע בהחלטתי לעלות ארצה. והנה הסיפור:נולדתי בקשן (KASHAN), עיר קטנה המפורסמת בשטיחיה המעולים.למדתי שם בבית הספר היהודי, שהיה בעל שם ברמת הלימודים, ולמדו בו גם ילדי מוסלמים עמידים.יום אחד חזרתי מחנות של אבי כשבידי לחמים מיוחדים (sagak), שאורכם כמטר ונאפיםעל חלוקי נחל קטנים וחמים. הלחמים היו מונחים על אמת יד ימיני בשל אורכם המיוחד. פתאום רץ לקראתי ילד מוסלמי בגילי. הוא חטף את הלחמים וזרק אותם לשלולית בוץ וברח. לא הכרתי את הילד, שזיהה אותי כיהודי. פרצתי בבכי כשאני כועס ונעלב.לא הייתי נפגע לו גנב את הלחם כדי לאוכלו. שכן חונכנו לא לזרוק לחם (ולא דברי דפוס הכתובים בעברית מפאת קדושתם).למרות שהיה זה מקרה בודד ולא שכיח, הושפעתי ממנו מאוד, ונחרתה בי ההכרה שמקומי בארץ היהודים – בארץ ישראל.לכן אני כאן במולדתי שלי כדי "לבנות ולהיבנות בה" באהבה.
טלטולי העולים בשנות ה-50
כתבה: כרמלה שנרך
הגעתי לארץ בשנת 1950 מבוקרסט שברומניה באונייה "טרנסילבניה", בהיותי בת 11 וקצת, היישר לנמל חיפה.
העבירו אותנו ל"שער עליה" – מקום מעבר לעולים. זה היה לפנות ערב בחודש יולי והיה חום אימים. אני, אמא, אבא, אחותי הגדולה וסבתי בת התשעים. אבא ואחותי הגדולה הלכו לסדר דרכונים ולקבל כמה גרושים שנוכל לקנותלקניית אוכל., קיבלנו שמיכות וגם עברנו ריסוס של די.די.טי.
היינו שם שבוע ימים.
אחר כך העבירו אותנו לבית עולים בעתלית בצריף גדול עם עוד 40 אנשים -מכל העדות ומכל מיני מקומות. לא יכולנו לתקשר עמם, אבל למרות זה הסתדרו כולם הסתדרו. כל משפחה קיבלה שמיכות והכנו וילונות מסביב כדי שתהיה לנו פרטיות במידת האפשר במצב שכזה.
בבוקר אכלנו מה שהיה אפשר ובצהריים קיבלנו אוכל מהמטבח של בית העולים לפי כמות מספר הנפשות שבמשפחה.
אחרי חודש סבתי נפטרה סבתי, כשהיא בת 90 ואמי סבלה מאוד.
שהינו שם שמונה חודשים , זה היה נורא, אבל אף לא אחד מבני משפחתי לא התלונן.
לאחר- כך מכן עברנו למעברת טירה שליד חיפה וגרנו שם חודשיים באוהל ששרצו בו נחשים. מאוחר יותר קיבלנו צריף מבד ברזנט בן חדר אחד, עם שהיה בו חום אימים בקיץ וקור נוראי מקפיא בחורף.
היום אני בת שישים ושש, אם לחמישה בנים ולתשעה נכדים, וחושבת הרבה פעמים כיצד אני ומשפחתי יכולנו לעבור את כל זה ללא תלונות.
אתה יכול לתת להם קטעי מקור כאלה, הנה קישור אם תרצה עוד: http://story-of-israel.blogspot.com/
לחלק אותם לקבוצות ולבקש מהם לעשות 2 מחזות קצרים. מחזה אחד של המקרה המתואר ומקרה שני של איך הם היו מגיבים, מה הם היו חושבים, אם הם היו במקום הדמויות. בדיון מסכם >אי אפשר בלי, לפי דעתי< תשאלו אותם איך היה ומה הם חושבים על הקטעים >לכוון את השיחה לארץ ישראל כקולטת עלייה ואל אנטישמיות בגולה<
ראשי
צ'אט
04-02-2008, 07:30
באמת שניסיתי לכתוב לך הכי מהר שיכולתי.. אבל העומס, העומס..
מצב כלאיים
