 |
06-02-2008, 18:59
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 07.08.05
הודעות: 5,839
|
|
|
ואנחנו הרגנוה...
זו מסה שאני מתכוון לשלוח לתחרות של הארץ.
אשמח אם תתנו עצות והערות, גם על הצורה וגם על התוכן.
ואנחנו הרגנוה...
התאספנו כולנו, מארבע קצוות תבל. שבנו משוט בארץ, איש ממקום מושבו, עם קבלת הידיעה על מותה של אחותנו על כנפי הסערה. לא לקריאה היינו זקוקים, את אובדנה חשנו מיד על בשרנו. איש מאיתנו לא רצה להתייצב אל מול השאר ולשאת את אשמתו. הקול קרא לכולנו לבוא בסופו של דבר, ובפני הודו לא יכולנו לעמוד. שלושה אחים, שלוש אחיות, באנו כולנו אל מושב האחדות, דוממים ודואבים. המתנו.
אחרון נכנס אֵבל, בידיו העדינות נשא את גופה השבור. הוא עמד עם גופתה, שקט. מבטו השחור חלף על כולנו, מכה בנו. השפלנו את עינינו. ההסברים יבואו בזמנם.
אֵבל נע, הולך לאיטו אל עבר הקבר הפתוח. כשהגיע אל הפתח, הוא השכיב את אחותנו, ואנו ראינוה. מהוהה ואפרורית הייתה, מופיעה ונעלמת חליפות, עיניה הריקות הביטו בנו, וצער עמוק נשקף בעדן. אֵבל הפנה לה את גבו וחזר אלינו. שתיקה. הרוח חלפה לה על פנינו בעדינות, מלטפת ונוקמת, מזכירה לנו את שאבד.
שעת ההספד הגיעה.
ראשון ספד ידע, הקרוב והאהוב על אחותנו ביותר. בגלימתו רבת הפאר הוא הזכיר אותה, קולו סמכותי כשלה, אם כי תובעני פחות. אהבה רבה שררה בין שניהם.
"הקרוב ביותר הייתי לה", הוא פתח בקולו הצלול, "בן לוויתה ושותפה במפעלים לאין ספור. דברים רבים חזו עינינו יחדיו, ומשעולים רבים כבשנו שנינו. ולמרות זאת, גם אני לא עמדתי לה בעת צרתה. בין תלמידי הייתה היא מתהלכת בימיה האחרונים, ולא מצאה לה מזור ביניהם. בעיניים רעות קיבלוה, ובמילותיהם הצורבות היו מסלקים אותה ממגדליהם. 'איזה מפניך תראי בפנינו?' 'מי את?, כלי לך, הנסתרת, הבורחת' היו אומרים לה, טורקים בפניה את דלתותיהם. בני עמי לא זכרו לה חסד ראשונים, ובכפיות טובתם מאסו בה, המאירה להם את בתיהם והמוליכה אותם בשלום בדרך חתחתים. ארורים נוטשיה, בוגדים נוטריה.
ארור אני, ששרפתיה באור שהיא הפקידה בידי".
ידע קד בפני קברה, ונסוג חזרה למקומו.
אחריו קרבה הנאה, זרה ומפתה כתמיד. מחבבת הייתה את אחותנו המנוחה, גם אם פעמים רבות היו שתיהן דוחקות זו את רגלה של זו. מרוחקים היו משכנותיהן, ואחותנו מעולם לא מצאה את מקומה במשתאות הרבים שהנאה כה אהבה. הנאה כעכעה בגרונה, עפעפה בריסיה הצבועים, מפגינה בפני כולנו את מבוכתה. אנו לא סייענו לה, והמתנו בדממה עד שאזרה אומץ.
"אבלה אני על מותה", החלה היא את דבריה, עיניה מושפלות. "לא שהינו רבות במחיצה אחת, אך אצל יחדי סגולה היינו מופיעות שלובות זרוע. זמן מה עבר מאז ראיתיה, ומראיה היה מעורפל בעיני רוחי. אני לא קמתי מעל מקום מרבצי, והיא לא באה לבקרני במסעותיה. כשגברו עלי געגועי אליה, נתנה היא לי מקום מפלט. מעודה לא פנתה מעלי בעת שנזקקתי לה, אך באטימות ליבי לא הייתי אני לה למשען.
חלק מחסידי מעולם לא שמעו את תחינתה, את קריאתה הנואשת. ספונים היו בחדריהם, פניהם אל האח הבוערת וגבם אליה, הקפואה והבודדה המביטה אליהם מחלונם. אותם ששמעו את בכיה, לא הבינו אל ליבה. בעיניהם החשוכות והחלולות בלעו אותה, הניחו לה לשקוע אל מתחת למיטתם. כשנחה היא על משכבה תחת רגליהם, מצאו הם את שלוותם.
מי ייתן וירעבו הרעבתנים, מי ייתן ויסונוורו העיוורים.
ארורה אני, שורש מחלתה".
הנאה נתנה מבט אחרון במצבתה, והתכנסה לה בגלימתה הצבעונית.
שתיקה השתררה אחרי מספדה של הנאה.ידענו כי תורו של מלחמה לשאת את דבריו, וידענו שלא איש נאומים הוא. מאז ומתמיד מצא את משכנו בקרב בעלי הזרוע. תמיד היה חותך בדיבורו הקצוב את דיבורה של אחותנו, חסר סבלנות וחסר נכונות להטות לה אוזן. הם לא רחשו חיבה רבה זה לזו, והיא השתדלה להימנע מקרבתו ככל שיכלה. חרף כל המאבקים ביניהם, אחיה הוא, והוא רכש לה כבוד.
אחרי שאבל דחק בו הוא קם, פוסע קדימה בצעדים כבדים. בקול נמוך הוא ספד לה, ושקשוק שריונו כמעט והבליע את דבריו. הטנו לו אוזן.
"אחסר אותך, אחותי", אמר מלחמה בקול מדוד, "וצר לי על כי כיבדתיך ולא אהבתיך. במחנותי היית מבקרת תכופות, מפיצה את דברך בצעקה ובדרישה, ובבושת פנים הייתי מגרשך. 'אין מקומך כאן', היו לוחמי טוענים בתוקף, דוחקים אותך בחניתותיהם. 'מה לך פה, המשרתת? דעי את מקומך. פני לך אל אוהלי המטה, שם יהי מקומך. אל תטנפי ידיך בדם החללים'. בקריאת הקרב שטופת הדם היינו משתקים את בשורתך, את המנגינות אשר היית נושאת בכנפייך השתקנו בלהב חרבותינו.
לנצח יאבדו משוררי המוות, משרתי האיוולת.
ארור אני, המטמא בדם את לובן טהרתה".
מלחמה הניף את חרבו לכבודה, וצעד חזרה אל בין שורותינו.
את מקומו תפסה דת, מרשימה אך כפופה, ושערותיה אפורות. יחסים מורכבים שררו בניה לבין אחותנו, אך לרוב הבנה שררה ביניהן. לאחרונה נעכרו היחסים בניהן, אך דת שכנה רבות באוהליה של אחותנו, ובויכוחיהן הן לימדו זו את זו חוכמה.
"את דמעותיי לא אכלא בתוכי, לא אגדור את צערי", ספדה דת בבכייה, במליצות האופייניות לה. "על אובדנה של אחותנו, מאירת הדרך. אחות, בעת התאחדותך עם הנצחי, זכרי גם אותנו.
את חטאי אנוכי מזכירה, שבני עזבו את אחותי. אוהביה שמרוה בדלת אמותיהם, השמחים הניסוה בריקודיהם והפחידוה בשירתם. מאוחדים היו בני באהבת עצמם, ולא הטו אוזן לעצתה של אחותנו. שמחים בחלקם, בני האהובים עיבדו את שניתן להם, ואיבדו את ראיית הנצח שאחותי הביאה בצרורותיה.
קוראת אני לנצחי, אל דומי לך, ואת דמה של אחותנו דרוש מיד מבקשי נפשה.
ארורה אני, שומרת אחותי, שלא השכלתי לשאת את בשורתה".
דת כרעה על ברכיה, עיניה דומעות ושפתיה לוחשות. כשתמו דמעותיה, קמה ופסעה לה לאיטה חזרה אל חיקנו.
"לא אספוד לאחותי", אמר אֵבל ממקומו בקולו הקר, "שאין המילים צוררות בתוכן את הכוח לתאר את אובדנה. ספדתי לה בטרם מותה, יחיד הייתי שראה את שעתיד להתרחש. במחשכי העולם, בתהומות רבה, גברה האפלה, ואיכלה את שולי שמלתה של אחותנו. צפיתי במעמקים ביצורי עולמים, ותחת שמי הזהב שאחותי אהבה גברה הרעה וחיית השדה. סובב הגלגל, ואורה של אחותי נגזר עליו שייגנז מפני השוטים המהלכים תחת השמיים. צפיתי בתוגתה, בחולשתה, ובשמחתי לאיד מצאתי שאט נפש.
נזירי, אבירי האפלה, הפיצו בתורתם את הייאוש, מביטים ביופי העולם בעיניי כליון. בלחשם ובמחלתם החלישו את אחותנו, נושמים לעומתה, רושפים באיום, חושפים את שיני ארסם החדות.
ארור אני, המוות החי, שאינני שומע את צעקתם של הדלים".
מיד קמה מיסטיקה, מגרשת בקולה הגבוה ובצלצולי תכשיטיה את הצינה שהותירו דבריו של אֵבל. "אשמה אני, ככולנו, ונטלתי חלק באובדנה של אחותי. עוקבת הייתי אחריה, מוחקת את עקבותיה שהותירה אחריה באדמה התחוחה. במקום בו היו נשמעים הדי קולה הייתי משוררת את שירי, משתיקה לעד את דבריה. את תכשיטי חילקתי ביד רחבה, ובני אנוש היו שומטים את מגילותיה של אחותנו, שניתנו בחמלה, ונוטלים לידיהם את תנחומי הדלים. בשאוני הכיתיה, ובטקסי מאמיני כבשתי את ארצותיה. עם פריחתי שכחתיה, ופרקו ילדי מעליהם את נטל האמת, מושכים עצמם ברסן המשמעות החמים.
ארורה אני, המתלהטת, המתחממת באש זרה ומחללת כבוד אחותי".
מיסטיקה הסירה מעליה את אחת משרשרותיה הזוהרות והותירה אותה על המצבה הלבנה, אחר פנתה מעל גופתה ובראש מורם שבה אל מקומה.
"אכן, ארורים אתם" לחשתי בקול חנוק, מסרבת להכיל בתוכי את צערי וכעסי. פניתי אל אחי ואחיותיי, אבירי הצביעות, רוצחי אחותי ושופכי דמה. במדקרות עיני ביקשתי לעשות את שידיי לא יכלו, משספת את משפחתי, מוחקת מעל פניהם את צערם המזויף. בשאט נפש פניתי מעליהם וכרעתי מול קברה של אחותי, חברתי, מאירת העולם. "קטנה ודלה אני" פתחתי אני את דברי, הצעירה באחיות והחלשה באחים, "אך את משפט אחי ואחיותיי אחרוץ. אמרתי כי תמצא חוכמה בפי העתיקים, ומספדם יקל את אבלי, אולם דבריהם שרטו את בשרי ועל אמריהם גאו דמעותיי. לא מצאתי שלווה היום, ומי יודע אם אי פעם אזכה ותמצא לי. ארורים אתם, אחי האהובים, שאת מאור עיניה של אחותנו כיביתם, ובעודי נמה קרעתם מעל היפה באחיות את זיו כבודה. אשמה אני, על כי לא הייתי מתהלכת בקרביכם, אחי ואחיותיי, ולא אזרתי את כוחי כנגדכם. מבקשים אתם לשמוע את הספדי? את דברי פרידתי מאחותי? לא את זאת תשמעו מפי. את אשמתנו אביע בפניכם, למען נישאה לנצח אל מחוזותינו. אחותי מוטלת מתה לפני, ואנו הרגנוה. יחדיו עצמנו את עינינו בפני צרתה, וביד קלה דחפנוה אל מעבר לסף התהום. מביטה אני בפניכם, אחי הבוגדים, ואת דמה הטהור של אחותי אדרוש מידכם. לכו מעלי, נוסו אל ארבע קצוות תבל, איך אוכל אני, תקווה, לשכון עמכם במחיצה אחת?". צנחתי על הקרקע, ריקה מדמעות, קולי ניחר ועיני עצומות. שקטה.
לאיטם יצאו אחי ואחותי מהחדר, נושאים עצמם על מרכבותיהם חזרה אל העולם. נותרתי אני לבדי, ואחותי. אחותי היפה, אחותי הזכה. אחותי שהייתה פצועה וחסרה, ושהייתה כה מיוחדת בזכות זאת.
אחותי.
קמתי על רגלי, ובצעדים כבדים פניתי אל פינת החדר, מוכנה להשלים את היעלמותה של אחותנו. בידיים רועדות הרמתי את מכסה קברה, ופניתי לחזור אל קברה הפתוח. קל להפליא היה המכסה, עבה ואטום, למען תנוח אחותנו לנצח, רחוקה ונקייה מתלאות העולם. חזרתי אל מקומי ועמדתי מעל קברה, מביטה בפעם האחרונה על חיוכה הרחב והקר של אחותי, רואה את הניצוץ האחרון שנותר בעיניה. הרמתי את המכסה.
המתנתי.
שעה ארוכה עמדתי, והלוח השחור מונף בידי מעל הקבר כמאכלת. לבסוף, הנחתי את המכסה על הקרקע ונאנחתי. נשקתי רכות למצבתה הצחורה, ופניתי ללכת.
אני, תקווה, שמרבים כל כך הסתרתי את פני, שחתמתי אלפים באפלת גורלם, את קברה של אחותי, תבונה, לא יכולתי לחתום.
כל הזכויות שמורות לישי נחליאל ©
_____________________________________
And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
