היום עברתי ליד מטפלת שדחפה עגלת נכים, וטיילה עם קשישה בגן ציבורי.
עד כאן זה נשמע פסטורלי...

העיניין הוא שהקשישה שישבה בכסא הגלגלים, שאני מעריך את גילה בהרבה מעל 80,
לא בדיוק "ישבה" על הכסא...
"היא היתה מוטלת על הכיסא", הוא ביטוי מדוייק יותר...

רק בכדי לסבר- הקשישה לא היתה מוזנחת חלילה, ניכר היה כי היא מטופלת היטב,
שערה היה מסורק, היא היתה לבושה היטב, ואפילו לכפפות דאגו לה...

אבל....

אבל... היא נראתה כמו בובה חסרת חיים שסירקו, הלבישו, והניחו על כסא...
שום שמחת חיים לא נראתה עליה, שום חדווה, שום סקרנות למתרחש סביבה...
היא פשוט ישבה על הכסא המטייל, ובהתה לעבר נקודה דמיונית אי שם...

הדבר היחיד שעלה במוחי באותו הרגע היה-
"אלוהים, אל תביא אותי למצב הזה..."

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

לגבי העצם לא יודע יש אומרים שזה טוב כי זה טעים.
לגבי 120 שנות חיים , מי אמר שזה טוב?
אם מישהו יוכל להבטיח בריאות טובה ,תנועתיות טובה ויכולת לפעול -מילא.
להערכתי מעל גיל 90 (אני יודע שיש חריגים אז לא לתפוס אותי במילה) החיים אינם שווים מאומה.
בקטע שבין 85 ל90 זה בספק.
בגילאים בין 80 ל85 יש רבים שחייהם סבירים.

אין לך אדם שאין לו שעה.

לפחות אותה גברת, על פניו, זוכה ליחס אנושי, היא מטופלת, מטופחת ומוצאת לחוש את קרני השמש. אשרי אלו המטפלים בה.

והיה ונגיע? הרי אין זה תלוי בנו. אני מעדיף את המוות במקרה כזה. פעם חשבתי שצריך להכין הוראות הפעלה למקרים כאלו.אני עדיין חושב כך, אבל החלטתי שיש לי עוד כמה שנים לחשוב על זה (ואני יודע שזה יכול להפתיע אותי גם מחר )

אימי, לפני פטירתה, השביעה אותי שלא אתן לה להיות מחוברת למכשירים, או אדם חי-מת. מעולם לא ממש הגבתי ישירות לבקשה הזו, החלקתי את הבקשה בצורה שתרגע ותוסר מעליה מועקה קשה. לא יודע עד היום אם היה בי את האומץ לסייע לה לסיים את חייה בדרך כלשהיא. הגורל גם לא העמידני במבחן (ואני חושש שהייתי נכשל אם היה מעמידני).

יותר קל להיות בצד המבקש.
אשר לצד שעומד ממול בסוג של חוסר אונים, פעם אמרה לי מישהי שהיא מעדיפה את ה"כמעט" מאשר "אין".

אני חושבת שהזקנה היא מצב מבעית עבור רובנו...
לאו דווקא מהגיל, אלא מכך שבמובן מסויים חוזרים להיות ילדים- חסרי אונים וצריכים להיות מטופלים על ידי אחרים.
להגיע למצב בו חייך נראים כאילו הם לא שווים דבר ואתה פשוט "חי", זה לא הכי סימפתי.
אבל אם הגעת לגיל הזה בידיעה שעשית והשגת את רוב מה שרצית בחייך, זו כבר הרגשה אחרת..

אני אהיה לי אש מאנשים קרים

והיא כבר לפחות 10 שנים מבקשת לא לחיות.
לפני 10 שנים היא עדיין קראה לי בשם של אחותי, עכשו גם זה לא.

הלואי ויכולנו לבחור את זמן פרישתנו לעולם שכולו טוב...

המקור של הברכה "עד 120" הוא בספר דברים, פרק ל"ד פסוק ז':

ציטוט:

וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה

כלומר, אנחנו לא מאחלים לבן אדם שיחיה הרבה שנים, אלא שתהיה לו איכות חיים, ושיוכל להמשיך לתפקד עד גיל מבוגר. אני אישית בוודאי לא הייתי רוצה להגיע למצב של חוסר תפקוד, ולא הייתי רוצה שבני המשפחה שלי יצטרכו להפסיק לחיות בשביל לטפל בי. המצפון שלי לא היה מרשה את זה. אבא שלי כבר חמש שנים לא עובד ולא יצא לחופשה בגלל סבא וסבתא שלי.

הייתי אומר שכיום יש סיכוי לא רע (וכל אחד שיחליט האם הוא "רוצה" לחיות אתו, תיאורטית כמובן) לחיות חיים מספקים ונוחים עד למגוון גילאים "מופלגים", כאשר קיים סיכון סביר של 1-2 שנות חיים כאשר מצבך הוא "סיעודי" יותרמאשר "פעיל". מלבד אנשים ש"סוחבים" על גבם מחלות כרוניות שונות (סכרת, בעיותאורטופדיות מגיל צעיר), גם אנשים עניים מאוד, עריריים או מנותקים מחברה, סיכוייהםרבים הרבה יותר להגיע למצב סיעודי מביש. אם אתה לא אחד מאלה - ז"א שסביבך רבים מבניגילך כחברים, משפחה רגילה, מצבך הכלכלי סביר ואתה לא סוחב מחלות יוצאות דופן, אניחושב ששנות החיים של גיל 80 ומעלה (וגם אל תוך ה-90) לא נוראיות כמו שנוטים לחשובבמבט מהצד.



גיל 85-90 כלל לא נראה לי כיום כגיל שמתקשר לבלות קיצוניתו"ציפייה למוות" כמו שאחרים חושבים, זה כמובן אחרי היכרות עם לא מעטים שזהגילם...



כמה נקודות שכן חושבים עליהם כאשר מעלה על דעתם אפשרותלהזדקנות בגיל מפלג:



שלא תגיע למצב שבו הסובבים אותך מהחוג המשפחתי יירתעו/ידחוממך (ולא חשובה הסיבה או מי אשם) ואלה מביניהם שיטפלו/יגשו אליך יעשו זאת רק מסיבותשל מחייבות "מוסרית". כשלא מביאים אותך לבת מצווה של הנינה "כי זה יהיה לךקשה"...



שלא תגיע למצב שבו נפשית תישאר לבד לגמרי בהתמודדות עם ימיםשלמים, התדרדרות בריאותית, זיכרונות, נידודי שינה או אלוהים יודע מה...



שלא תגיע למצב שבו "חייך" יהיו פונקציה כלכלית עבור המשפחה, הרבה יותר מאשר כל דבר אחר. כאשר 2-3 ילדיך זוכרים אותך יותר בגלל שאתה עולה להם 2000 ש"ח לחודש לכל אחד (בית אבות) מאשר מכל סיבה אחרת... מיצית את חייך.



שהרצון לדעת מה יהיה מחר (בכלל) יהיה חזק יותר מהרצון לדעתמה התוצאה של בדיקת הדם שלקחו לך היום בבוקר (או במילים אחרות: שאתה עדיין חי ולאעסוק בלחשוב על איך להשאר בחיים(



והכי חשוב: כל עוד אתה רואה את עצמך כאדם ולא כמישהו שנמצאאי שם בראש שורת הנידונים למוות (שניים מבני משפחתי שהגיעו לגיל מופלג, "זכו" לכמהחודשים בודדים של חיים במצב סיעודי בסוף ימיהם. שניהם הביאו "משאלה" ש"הכל יסתייםכבר" ושניהם נפטרו כמה שבועות בודדים לאחר מכן. הייתי אומר ששניהם (ומדובר על אנשיםקשוחים בעלי עבר עשיר מאוד של התמודדות עם שיאי הזוועות) הרגישו שהגיעו קרוב לראשהתור, והבינו שאינם רוצים להתעכב שם אלא לעבור הלאה(.

.

גם אני לא הייתי מעוניין להגיע למצב שאני נתמך על ידי אחרים, לא משנה באיזה גיל זה יהיה.
עד 120? נראה לי יותר מדי באופן כללי, אבל אני לא רוצה להתחייב, זה רחוק ממני כרגע.

יש כמה אנשים שהייתי מאד רוצה לשמוע את דעתם בנושא
(ושקרובים לשם יותר ממני)

קצת קשה לדעת מי יותר קרוב...
היום, יוצאים מהבית, ומקווים לחזור בשלום.
לצעירים אורבות לא מעט סכנות.
גם סופרמן - כריסטופר ריב - עבר את השנים האחרונות שלו בתלות מוחלטת.
אגב - גם אשתו החביבה נפטרה צעירה - ובסבל.

אני שמעתי מהרבה מבוגרים שהם לא מפחדים מהמוות -
אפילו אמרו שמרגישים שהספיק להם.
ומישהו בן 95 שענה ל"צריך ללכת - ולפנות מקום לבאים"
- הוא אמר שזה לא פייר - כי הוא נמצא כאן קודם...

ובינתיים - פשוט לחיות ...
Dance as if no one is watching;
love as if you can't be hurt.
Sing tho' no one is listening;
live as if it's heaven on earth.