בית

שתיקת המנוע מרעידה את הרחוב. הרדיו נדם. פנסים שכבים. אפלה. הירח למעלה בקושי נגלה. מאיר בשלווה את צדו האחר של העולם, זה שטרם נגלה לה. יוצאת בשלווה. דלת נטרקת. שלט מצפצף. תיק על כתף. שקית קניות ביד. גבינה. חלב. קפה. הרבה קפה. וירקות, למלא את המקרר, שלא יישאר בבדידותו. כלב נובח מחצר השכנים. חבריו מצטרפים במקהלה דיסהרמונית של קולות וצלילים. קול אדם משתיק את כלבו קוטע את ההמולה. פוסעת בתוך האפלה קורעת את החשיכה. שתי נקודות ירוקות מזנקות לעברה. מתחככות בקרסולה. מבקש קצת חום ואהבה היא אומרת שלום. חזרתי. גם אני התגעגעתי. צועד בין רגליה. זנבו מתנפנף לו למעלה. שולחת יד בין סורגי החלון, מעבירה יד רכה על עלוות הרקפת. מלטפת אותה בגאווה. והופ. פרח סגלגל נושר אל ידיה. על פני חבל הכביסה חולפת במתינות. לא. היא לא ממהרת. אצבע לוחצת על מתג. ואור פתאומי מבליח ומאיר. מנצנץ בתוך החשכה. שולחת יד אל תוך התיק. מחטטת ובוררת. יומן עמוס בפגישות נשכחות. פלפון ששותק, עטים נוטפי דיו ירוק כחול ואדום מתערבלים בין הבדים. ועוד ידה מגששת. צרור מפתחות נשלה מתוך הריק שבתיק. מיקי מאוס מגחך לעברה במיאוס. המפתח נדחף אל חור המנעול. המפתח נתקע. אוי איזה סיוט, אך הנה הוא שב ומשלים את הסיבוב. לאט לאט היא נכנסת. אל תוך הבית. הבית שלה.