מצטערת שזה ארוך, אבל אתם לא חייבים לקרא...

.................................................. .................................................. ...................................


חור שחור,
זה מה שהייתי מציירת אם הייתי מנסה להעביר לדף את מה שאני מרגישה. הכל חומק לי בין האצבעות ואין לי כבר שליטה על שום דבר, בעיקר על עצמי.

אז נמאס לי לצייר, הידיים שלי מלאות בצבע וזה עדיין לא עוזר לי. אולי לכתוב יעזור...

לפני חודש ושבוע הכל התחיל, טוב לא באמת התחיל, אבל אפשר להגיד שהתחיל להופיע בצורה שונה. בתחילת החודש הזה היו הרבה הקאות, משהו כמו 10-20 ביום, ובחילות לפני כל הקאה. למי שחושב על זה כרגע, לא, אני לא בהריון, ואני גם לא יכולה להיות. הייתי בגדנ"ע בדיוק והטמפרטורות שמתחת לאפס גרמו לי להיפותרמיה, שנעה כל הזמן בין 33.7-34 מעלות. לא הייתה לי דרך לחזור הביתה, וגם לא רציתי. נהניתי להיות רחוקה. אבל הגוף שלי היה חלש, החובשת לא ידעה מה יש לי, ולא הביאו אותי לרופא. ככה יצא שקיבלתי הרבה הקלות, ועשיתי מה שיכולתי. רק לצערי לא יכולתי לעשות הרבה.

כשחזרתי מהגדנ"ע חשבתי שכדאי שאני אנוח יום-יומיים וזה יעבור. זה לא עבר. ההקאות פחתו במינון שלהן אבל כאבים חדים וחזקים תקפו אותי באזור הקיבה. כאילו נועצים בי סכין גדולה ומסובבים. ועם כל נשימה הסכין ננעצת עמוק יותר. ומגיעה עד החלק התחתון של הריאה הימנית.

כשכל נשימה כואבת וכל תנועה מגבירה את הכאב נשארתי בבית. מדי פעם הגעתי לבית הספר לשעתיים-שלוש, יותר מזה הגוף שלי לא היה יכול לסבול. בהתחלה הרופא חשב שזה וירוס, ושאחרי כמה ימים זה יעבור. זה לא היה וירוס. זה לא עבר. התחילו לשלוח אותי לבדיקות שלא נתנו תשובה. בסופו של דבר החליטו לאשפז אותי בבית החולים, לעשות לי שם את כל הבדיקות במרוכז. אבל כשלא נמצאו שום גורמים פיזיים למצב שלי נשאר רק כיוון אחד לבדוק, הכיוון הפסיכולוגי. שלחו אותי לפסיכיאטר ליעוץ. הוא דיבר איתי, דיבר עם ההורים שלי, התרשם. ואמר שלמרות שזה לא נראה ככה במבט ראשון ובהתחלה שפוגשים אותי, אני באמת בדיכאון.

ואז עולות המחשבות שאני שואלת את עצמי מה בחיים שלי היה הטריגר שהתחיל את זה. יותר מדי דברים.אולי זה הבעיות הכלכליות הקשות במשפחה שמשאירות את כולנו בלחץ. ואני התברכתי בחברות שעד כמה שהן מדהימות ואישיות טובה המצב הכלכלי של רובן הוא מעל "מצוין" ואיתן אני לא יכולה לדבר על זה, כי הן לא יבינו. וכשהן הולכות בקיץ לקורס צלילה באילת שההורים משלמים עליו, אני עובדת. וכשהן מתהפכות במיטה בשישי בבוקר אני עובדת. וכשהן רוצות שאני אבוא איתן ואני אומרת להן שאני לא יכולה הן אומרות לי תמיד "אז תבקשי מההורים שלך כסף". כי הן לא מבינות שזאת בדיוק הבעיה.או אולי זה האובדן יכולת העבודה של אמא שלי, שהיא בעצמה נמצאת במאניה-דפרסיה ותמיד אמרתי לעצמי בלב, בשקט, שכמוה אני לא רוצה להיות, ומסתבר שאני הופכת להיות ככה בעצמי. או האחים שלי ששניהם דיכאוניים, שעל כל אחד אני צריכה לשמור ולכל אחד מהם אני תמיד הייתי צריכה לדאוג. אולי הלחצים מצד המשפחה של אבא שלי שאני לא כל-כך אוהבת. המשפחה הזאת הם האחים החורגים של אבא שלי מאז שהוא היה בן-10 ולמרות שהוא מתייחס אליהם כאל אחים לכל דבר תמיד כואב לי עליו שהם מתייחסים אליו (וגם מציגים אותו תמיד בפני אחרים) רק כ"האח החורג" . אלי מתייחסים כאל ה"נוספת" , "הבת של האח החורג". אני אף פעם לא ה"בת דודה" או משהו רגיל. ובגלל שזאת משפחה גדולה הם תמיד מארגנים כל מני אירועים ומחליטים שאנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליהם ולא שואלים אותנו אף-פעם. ורק מתוך דאגה לאבא שלי אני לא מספרת לו מה אני באמת מרגישה וחושבת על המשפחה הזאת. ויש את הידיד הכי טוב שלי שאני מרגישה שכל שנייה אני הולכת לאבד אותו כי הוא דכאוני (יתכן שמין מצא את מינו?)ואובדני. וברגע שראיתי את החתך הראשון על היד שלו ידעתי שאני צריכה לשמור עליו, לדאוג לו. והוא תמיד מסתכל עלי במבט ריק כזה. כאילו הוא התעייף כבר מלחפש משמעות. והחברות הכי טובות שלי שהן בעצמן במצב קשה.

לכולם אני דואגת. ועם כל אחד שדאגתי לו זה התיישב לי על הבטן עד שפתאום התחלתי להרגיש את זה באמת. בצורה פיזית. ופתאום זה משתק אותי, לא נותן לי לדאוג לכולם. וזה מפחיד שאין לי שליטה על זה. וזה עוד יותר מפחיד שאני עושה את זה לעצמי. בלי שאני מודעת לזה. כל הזמן אמרתי לעצמי שאסור לי להישבר, אסור לי לקרוס. ובלי ששמתי לב התפוררתי לאט לאט מבפנים עד שהגוף כבר לא יכול היה לקחת את זה. ואני רוצה שהכאב יעבור, ואני סומכת על הפסיכיאטר ועל הפסיכולוג שיעזרו לי להעביר את הכאב אבל זה בכל זאת קשה. ולמה כשלחברים ומשפחה זה מגיע למצב כזה אין לי בעיה ואני מקבלת אותם בלי לחשוב על זה בכלל אבל כשזאת אני קשה לי לקבל את המצב שלי? קשה לי לקבל את עצמי? ויש מעט מאוד אנשים שאני יכולה לדבר איתם על זה שיבינו אותי עד הסוף ועם כל השאר זה קשה יותר לדבר. כל השאר לא יבינו. ואני מאחלת להם שאף פעם לא יבינו מזה כי זה קשה.
ואולי באיזשהו מקום אני אפילו קצת אוהבת את הכאב, אולי הוא נותן לי לנוח קצת. ועושה שפעם אחת אני אוכל להפסיק לדאוג לכל העולם שסובב אותי ושפעם אחת בחיים שלי ידאגו גם לי. והמחשבה הזאת הכי קשה לי כי אני שונאת להרגיש אנוכית. כולם צריכים אותי ואני לוקחת פסק זמן כזה ארוך. יש לי זכות בכלל לעשות כזה דבר?

אני לא מחפשת מכם תשובות, כי השאלות שלי הן לעצמי. זאת סתם פריקה. אולי זה יעזור...

אני מקווה שבעוד כמה חודשים אני אוכל לכתוב כאן על "סיפור ההצלחה שלי" . על איך שהתגברתי על כל המכשולים והצלחתי לחזור למוטב ומעבר לו. ועל איך שטוב ועל איך שאני מאחלת לכולם טוב כמו תמיד. אבל כרגע אני רק פורקת. מנסה להשאיר את הפרק הזה מאחורי כדי שאני אוכל להתחיל אחד חדש, טוב יותר.

אני דווקא בטוחה שעוד כמה חודשים תחזרי לכאן עם סיפור ההצלחה שלך!

כי צריך להיות במיץ של הזבל, כדי לראות שאין גרוע יותר מזה,

ומכאן ניתן רק לעלות,

כל הכבוד לך, כל הכבוד לך על העבודה, על המאמצים האלו לעזור לעצמך ולמשפחתך כמה שרק אפשר,

כל הכבוד לך שאת יודעת להעריך דברים קטנים מאוד, ויודעת שבשביל כל דבר צריך לעבוד קשה ,

חברות שלך עם כל הטוב לב שלהן, כשיקבלו משהו קטן, או שיקרה להן משהו טוב קטן הן יקחו זאת כמובן מאליו לעומתך, שתעריכי כל דבר,

ותלמדי שדברים בחיים לא מקבלים- אלא משיגים, וכך הם גם הרבה יותר טובים ומוערכים.

לפעמים נראה שהמצב יוצא משליטה,

שאת מחזיקה משהו ביד, וזה בעצם החיים שלך, והכל חומק מבין אצבעותייך,

לפעמים הכל נראה שחור,

או כמו שאת אומרת 'חור שחור',

אבל תמיד יש אור, קצה קטן של אור, שזוהי התקווה היחידה שלנו, יש כאלו שנאחזים בה, ושואפים להגיע אליה.ואט אט לפעמים זה נראה נצח, כי זה קשה מאוד, אך בסוו של דבר מגיעים,

ויש כאלו שיחליטו לתת לנקודת אור הזאת ללכת, והם נסחפים עמוק עמוק לתוך הבור השחור הזה..

והמצב קשה וקשה.

אני ממש מאמינה שהחיים שלך רק יעלו מכאן,

כי את מיוחדת, ואת יודעת לעזור ולתמוך, גם לחברות שלך, ולסובבים אותך, למשפחה שלך, לעצמך, וגם כאן בפורום!

באותה הזדמנות להגיד לך המון המון תודה על הכל,על כל תמיכה שאי פעם נתת לי, ובכלל לאחרים כאן, תמיד עזרת והועלת, והטיפים שלך תמיד האירו לי דרך חדשה, ואני מקווה שתוכלי גם את להרים את הראש, למרות האפלה הכבדה הזאת, ולדעת שיש לכם את האחדות המשפחתית הזאת, ושאת מוכנה להקריב הכל למען אנשים שקרובים לך!



אני מחכה לעוד מעט..

העוד מעט הזה שיגיע.. ואני אראה נושא בצבע כחול, לא אפור, שעדיין לא נכנסתי אליו..

ותכתבי על סיפור העלייה שלך, וההיפוך מחור שכולו שחור, לשמש שיש בה נקודה מאוד קטנה שחורה... שאת נותנת לה להתרחק,

ומי ייתן שלעולם לא תראי עוד צער,

כי לאנשים טובים- קורים דברים טובים!

מרגישה צורך להגיד לך שאני אוהבת אותך!
ומאוד מעריכה אותך!
ים.

"...אני עבד לחכמה שלך- ואין בך כלום שפוי..."

ים! אין, פשוט אין עליך!
באמת שכשכתבתי את האשכול לא ציפיתי שאנשים יחדשו לי משהו. יראו לי משהו חדש. אבל חלק מהדברים שאמרת באמת נותנים לי נקודות חדשות למחשבה. תודה רבה לך על זה.

אין לי הרבה מה להגיד לך חוץ מתודה.


אז שיהיה לך המשך שבוע מדהים!
בהמון תודה והערכה!
הדס.

תראי, לפרוק זה טוב וזה משחרר.
אני גם רואה שלא החסרת שום פרט.

רק לא אמרת מה קבע הפסיכולוג, האם זה קשור לזה או לא.

בכל מקרה - אני לא חושב שאת צריכה להיות בדיכאון, זה אולי קל להגיד
אבל לכל אחד זה קורה בחיים.
זה גם נשמע תלוש אולי אבל נסי להעסיק את עצמך כמה שיותר - עבודה, לימודים,
עיסוקים שונים אחה"צ, לא תאמיני כמה שזה משחרר.
נסי להיות כמה שפחות תקועה בבית, אני לא מתכוון שתתחילי להוציא כסף כמו מטורפת בחוץ,
כי כדי ליהנות לא חובה לבזבז(כן כן! תתפלאי)


ודבר אחרון - נו, איפה אשכול ההצלחה? אני מחכה לו

דבר ראשון תודה רבה על ההתייחסות.

אני כן אמרתי אבל כנראה זה לא היה ברור, איבחנו אצלי שהכאב בטן כן מתקשר לדיכאון.

אתה אולי לא תבין את המצב, ואני מקווה שלעולם לא תדע איך זה. אבל הדיכאון הזה הוא לא משהו בשליטתי. אני חושבת שזה מה שמפחיד אותי הכי הרבה, שאין לי שליטה על מה שקורה לי.
הדיכאון הזה הוא לא סתם "מצב רוח רע", זה לא סתם עצב. וזה לא משהו שקורה לכולם (ואם זה היה קורה לכולם אז העולם היה במצב מאוד לא טוב). דיכאון בעיקרון זה חוסר איזון כימי במוח שגורם להרגשה הזאת. לפחות זה המצב אצלי. וכמו כל מחלה, אני יכולה להחליט אם לטפל בו או לא. אבל אין לי את היכולת לגרום לו להעלם סתם ככה. זה לא משהו זמני, זה לא יום רע שעובר עלי. זה משהו שיושב אצלי כבר הרבה מאוד זמן ובזמן האחרון הוא התחיל להתבטא גם בכאבים פיזים בבטן בעיקר. וזאת בדיוק הבעיה, שאני לא יכולה לעשות הרבה כי כואב לי. אני לא יכולה להתנדב כמו שאני עושה כל הזמן, אני לא יכולה ללכת לבית ספר כי הגוף שלי לא מחזיק מעמד הרבה זמן ואני לא יכולה ללכת לעבודה כי זה יהיה לא אחראי מצידי (עבודה עם ילדים...).
אני כן עושה הרבה במגבלות היכולת הפיזית שלי. אני קוראת יותר מתמיד. אני כותבת יותר מתמיד ומציירת המון. ובשבועות האחרונים גם מדברת הרבה בטלפון עם חברות שדואגות( התברכתי בחברות מדהימות... ). עכשיו התחלתי את הטיפול ועם הזמן המצב שלי (הפיזי והנפשי) ישתפר וברגע שהפיזי ישתפר אני אוכל להתחיל לעשות את כל הדברים האלה. ולחזור אל הדברים שהכי חסרים לי. אבל כרגע אני נחה.

וכמובן שאני יודעת שכדי להינות לא צריך להוציא הרבה כסף. תאמין לי שאני יותר מכולם במקום שאני גרה בו יודעת. אבל כרגע אני גם לא יכולה לצאת לשום מקום.

אז תודה רבה. ואני מקווה שבהקדם האפשרי אני אוכל לפרסם כאן אשכול הצלחה ולעזור לאנשים שיהיו במצב שלי. (אם כבר אני זוכה לבקש משהו זה שאנשים אף פעם לא יצטרכו להיות במצב שלי...).

אם את נחה זה בסדר גמור.

אני מתא לעצמי שהכאבים לפעמים בלתי נסבלים, אך אין מה לעשות צריך לדעת להילחם גם בזה בלית ברירה.

אגב - רק נדמה לי או שבין השורות הבנתי שהמצב הזה(דיכאון שמתבטא בכאבים) עומד בפני סיום?
hope so...

זה לא "דיכאון שמתבטא בכאבים" זה "כאבים שמבטאים דיכאון"... הדיכאון מתבטא בעוד דרכים.
נכון לעכשיו אני לא רואה את זה ממש בפני סיום. אבל עכשיו שיודעים מה יש לי אפשר גם לטפל בזה. וזה אומר שעם הזמן המצב שלי ישתפר. כמו שים אמרה, "מכאן ניתן רק לעלות"... אני לא אומרת שזה "הסוף" כי אני רק בתחילתו של טיפול ארוך שכדי להשפיע באמת יקח לפחות שלושה שבועות. וגם אחרי זה יש לי עוד דרך ארוכה לעבור.
אבל עכשיו אני עם כוחות להילחם בזה.
המשך שבוע נעים.
הדס.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Light Sleeper אבל עכשיו אני עם כוחות להילחם בזה. המשך שבוע נעים. הדס.

אנחנו נלחמים איתך!
תעדכני אותנו אהובה!!!

"...אני עבד לחכמה שלך- ואין בך כלום שפוי..."

ובלי ששמת לב עברת ממלל דכאוני למלל חיובי יותר.

בחיי שהפורום הזה עושה פלאים, לא?

אני יודעת שבהודעה הראשונה זה נראה מאוד פאסימי אבל אני כן שומרת על ראש אופטימי שכן יהיה טוב והכל לטובה... הבעיה היא שאני מרגישה באיזשהו מקום שאני קצת עובדת על עצמי כי אני מרגישה כל כך לא טוב ויש מעין מחלוקת ענקית כזאת בתוכי. הצד האופטימי זה הצד שנלחם במצב שלי... בזמן שהדיכאון גורר אותי למטה. יותר למטה מפה אני לא אתן לו לקחת אותי... אבל אני מקווה (הנה האופטימיות...) שאני גם לא אתן לו להשאיר אותי ככה...

בהצלחה מותק...אני בטוח שתתגברי על זה...

תודה !

את יודעת כבר את מה שיש לי להגיד לך, גם אם את לא אוהבת/ לא מסכימה עם זה. קחי לך אוויר לנשימה, יש לך אישור ממני לנוח קצת, בתנאי שזה רק קצת, כי אני נורא מתגעגעת. לשמוע אותך זה לא מספיק לי.. ואני מצטערת שזאת מנוחה אחרי התפוצצות ולא לפני.

אני סומכת עלייך שלא תיפלי אל הבור ואני סומכת על עצמי שאני לא אתן לך ליפול.

מוקדם- מאוחר, מבחן לא מבחן, יש/אין הסעה, אני כאן.. וגם אם אולי אין לי מה לתרום, אני תמיד אשמח להקשיב.

אוהבת הכי הכי!! יעל.

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

חחח! את מדהימה!
זה די מצחיק שהחברים הקרובים שלי יודעים לשמח אותי בדברים קטנים ומטומטמים כמו בלון אדום... חח.
יעלי את יודעת שאני מעריכה את כל מה שאת עושה בשבילי ובשביל אחרים. אני שמחה שיש לי אותך ואת כבר שומעת את כל ההערכה שלי אליך בטלפון אז אני חושבת שאין לי כבר יותר מילים בשביל להסביר לך את זה...

אוהבת. הדס (דוסי ה_____... את כבר יודעת..).

לא צריך מילים. רק תחזרי מהר

>אפילו עשיתי רקע שישתלב עם הרקע של ההודעה.. ס'משקעינית <

סנופקין.

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

קודם כל אני שמח לראות שאין הערה אובדנית במה שכתבת,
שלא משנה מה את עוברת את עדיין לא מוותרת ועדיין אומרת לעצמך "שאסור לקרוס ואסור לוותר".
אני מעריך את הפייטרית הקטנה שבתוכך!

היום יש ילדים שבוחרים להיות דיכואנים אולי אפילו שהמצב שלהם קל בהרבה יותר משלך, זה לא בעיה להרים ידיים ולהכריז "אני בדיכאון", זה ממש קל ונותן אולי תחושת סיפוק לגוף.
יש משפט שאומר "עצב זה מקום נחמד לבקר בו אבל לא טוב לגור בו" ואני מכיר את זה כי גם אני הייתי בסוג של מצב כזה פעם, אבל שנתקלתי באנשים שהבעיות שלהם גדולות יותר ואני מקטר על שטויות אז הבנתי
שאני חייב להפסיק להיות ילד ולהתבגר..

אין לי כל כך מה להגיד לך, אני רק רוצה תדעי שאני מעריך אותך מאוד ומקווה שהתקופה הזאת תעבור (והיא תעבור!).. חבל שאי אפשר לחבק דרך המסך...

מחשבות קריאייטיביות - רן פינקלשטיין
http://copies2011.blogspot.com/

החיים הם לא דבר פשוט, אפילו חברות "השמנת" שלך יקבלו זפטה לפנים כשיצאו מבית ההורים, זפטה הרבה יותר גדולה ממה שאת תקבלי. מעטים הם אלה שלא צריכים לדאוג לדבר וחיים כל חייהם חיי מותרות, יש שיאומרו ברי מזל, אני אומר מסכנים. כי אושר, הם לא ידעו מהו. לעריך את הדברים הקטנים בחיים, את היופי, את ההרמוניה, את הזריחה בבוקר, ואת ריח הגשם.. תצאי החוצה ותביטי לשמיים, כנראה יהיה מעונן, אולי לא, אולי אפילו קודר למדי, או אולי סתם שמיים נקיים, זה לא משנה, כי גם כך וגם כך, זה מדהים. באמת! הם אינסופיים, אפילו כשהם נקיים. פתאום החיים שלנו מתגמדים לאין שיעור, כל הבעיות הדאגות והצרות. אני אוהב להתבונן על הכביש, תחשבי שכל מכונית שעוברת מכילה בתוכה לפחות אדם אחד, אדם עולם ומלואו, עם בעיות ודאגות, אולי הוא בדיכאון, או אולי היא הרגע קיבלה הצעת נישואין ומחייכת חיוך טיפשי, אולי הילד שיושב מאחורה בוכה כי בריונים איימו להכות אותו בבית הספר, או אולי הוא מתרגש כי מחר יש לו יומהולדת והוא עומד לקבל את המתנה שכל כך רצה. אולי היא לא מפסיקה לחשוב על הרומן שמנהלת מהצד, ואולי הוא לא מפסיק לחשוב על הטיול שהוא מתכנן לה לפריז לכבוד שנה מאז שהכירו. עוד מכונית ועוד מכונית, עשרות, מאות, אלפים, כל אחד עם הבעיות שלו הדאגות שלו, הצרות שלו.. אבל בכל זאת, בדרך פלא, התנועה זורמת, וזורמת, מרגיעה, והרמונית, בלי שום זכר לכל מיליוני הדאגות שחולפות שם. הכל בראשים שלהם. והכל בראש שלנו. כל עוד אנחנו מקבלים את הצרכים הבסיסיים כדי להתקיים, האושר שלנו, תלוי רק בנו, כי אדם מאושר - מאושר בכל מקום, לא משנה איפה תזרקי אותו. אולי זה ישמע סותר, אבל לדעתי יש לך נקודת פתיחה מצויינת, כבר בגיל צעיר למדת להעריך דברים שרוב בני גילך לוקחים כמובן מאליו, ותחווי סיפוקים הרבה יותר חזקים, והאושר שלך יהיה עילאי! אני לא נוהג לבקר פה בפורום, אך מהקריאה הקצרה של מה שכתבת, אני מבין שיש לך ראש טוב על הכתפיים, ושאת בהחלט תצליחי, כי מעומק הקושי נובעת ההצלחה.
אני חושב שמפה זה רק ילך וישתפר, וגם אם יהיו עוד נפילות, זה בסדר, כי אלו הם החיים. כל עוד כיוון ההתקדמות שלך הוא כלפי מעלה, זה לא משנה באיזה גובה את נמצאת, כי את חייה את הדרך.

יונתן.