ישראל אורבך, שבתו יעל נרצחה בפיגוע בטיילת ומתגורר בנבי סמואל, מעבר לקו הירוק:


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/4_3_2005/images/koteret_orbach.jpg]


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/4_3_2005/images/koteret_orbach.gif]

"בשירות הצבאי ראיתי חברים מבותרים וגופי כוסה בדמם
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/4_3_2005/images/r1.gif]
אנשים דיברו איתי ואחרי דקה כבר לא שמעתי את קולם
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/4_3_2005/images/r1.gif]
אבל לעמוד מול גופת בתך זה רגע שאני לא מאחל לאף אחד
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/4_3_2005/images/r1.gif]
יעל שלי חלמה להתחתן. היא ואופיר היו צריכים להקים משפחה, שכבר לא תהיה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/4_3_2005/images/r1.gif]
אז שלא יצפו ממני לשבת בשקט, כי זו דרישה שגובלת ברשע, בבורות, ברוע לב ובאכזריות. זהו לעג לאסוננו ולילדינו"
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/4_3_2005/images/r1.gif]
ישראל אורבך, אביה של יעל ז"ל ורועה צאן שהקים את ביתו במתחם קבר שמואל בשטחים, משנה את שם המקום ל"חוות יעל" ומבטיח: "בקרוב יהיו פה עוד הרבה 'חוות יעל' כאלה"

מאת: אתי אברמוב
צילומים: רונן מחלב

ישראל אורבך, אביה של יעל שנרצחה בסוף השבוע בפיגוע במועדון הסטייג' בתל אביב, כבר ראה מראות קשים רבים בחייו, אבל שום דבר לא הכין אותו לזיהוי גופת בתו, שעה קלה לפני לווייתה. ואולי מכאן קמה סערת רגשותיו מעל הקבר כשקרא: "אם המדינה לא תנקום את מותה, אצא למסע נקמה. לא אשקוט עד שאתפוס את אלה שהרגו אותה".
יום לאחר מכן, בחוותו השוכנת במתחם נבי סמואל (הבניין הנראה למרחוק מצפון מערב לירושלים, מעבר לקו הירוק), הוא לא חוזר בו מהדברים, אך משתדל לא לדוש בהם יותר ממה שכבר עשה. "במהלך שירותי הצבאי", הוא מסביר, מוקף במנחמים, "ראיתי חברים מבותרים. גופי כוסה בדם חברי שסחבתי על גבי. אנשים דיברו איתי, ואחרי דקה כבר לא שמעתי את קולם. אבל לעמוד מול גופת בתך זה רגע שאני לא מאחל לאף אחד.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/4_3_2005/images/israel_orbach.jpg]

ישראל אורבך. "לפעמים אני שואל את עצמי: אולי אנחנו עם מזוכיסטי שאוהב להכאיב לעצמו"; למעלה: יעל אורבך ז"ל. צילום רפרודוקציה

"הבן שלי כבר זיהה אותה באבו כביר, אבל לפני הלוויה קראו לי לחדר לזהות אותה שוב, והסירו חלק מהכיסוי שלה. בתי היתה מונחת לפני, קרה, מחוררת מרסיסים וכדורים מחגורת הנפץ הזו. קשה לתאר. ניגשתי ונגעתי בפניה, וחשבתי לעצמי: בערב היא היתה צריכה לבוא לתת לי הזמנה לחתונה, ובמקום זה אני עומד לפניה, מוריד אותה לתוך בור ומכסה אותה באדמה. אז שלא יצפו ממני בארץ הזו לא לקום ולעשות מעשה. שלא יצפו ממני לשבת בשקט, כי כל דרישה כזו גובלת ברשע, בבורות, ברוע לב ובאכזריות. זהו לעג לאסוננו ולילדינו. ואני יודע שאם זה לא ייעצר עכשיו ומיד, אנחנו אבודים".

"רציתי להאמין שהיא לא שם"
קרוביה של יעל אורבך, בת 28 במותה, ישבו שבעה בשני מקומות: בבית אמה הלן ברחובות, ובצריף האבן הצמוד לבית האב ישראל. סביב ביתו של האב לא נתלו מודעות אבל. גם הטלוויזיה שבתוך הבית נותרה דולקת. אורבך ואפרוסיני, אשתו השנייה, מוקפים במנחמים מכל הסוגים: מתנחלים, ישראלים המתגוררים בתוך הקו הירוק, קרובים וחברים.
לנבי סמואל הגיע אורבך לפני כעשר שנים. עד שנת 2000 התגוררו הוא ואפרוסיני-תגל, מעצבת אופנה אמריקאית ממוצא יווני, תחת עץ תאנה, כשאת לילותיהם מאיר פנס ואת צרכיהם הם עושים בטבע. לאחר מכן עברו לקרוון, תוך שאורבך בונה לאשתו בית עץ ירוק בן שתי קומות. היום חולש הבית על מטע עצי זיתים ושיחי צבר, שאת כולם שתל בעל הבית בעצמו.
בצד השני של החווה, המשקיפה על ירושלים, מתרוצצים כלבים, חמור וכבשים. ועדיין, את החשמל מספק גנרטור, והשירותים פעילים רק אם ממלאים מים במיכל. החווה עצמה צמודה לקבר שמואל הנביא, ובקיץ, מספרת אפרוסיני, הומה המקום בכל שעות היממה באנשים שבאים לטבול במקווה שבמקום. אורבך מוסיף כי לעתים משמשת החווה כמקום מפלט לאנשים שבורי נפש המנסים להיחלץ מסמים, מאלכוהול וממשברים נפשיים. אורבך מטפל בכולם באהבה, והם גומלים לו בשמירה על המקום בכל שעות היממה מהכפרים הערביים מסביב.
גם את ליל שישי, הלילה שבו נודע לו על מות בתו, העביר אורבך באחד משני צריפי האבן שבהם הוא נוהג לשבת ולשמור על רכושו. "צלצל חבר ואמר שהיה פיגוע. שעה אחרי זה צלצל בני הבכור איל ואמר: 'אבא, היה פיגוע, אופיר נפצע ואנחנו לא מוצאים את יעל'. אמרתי לו: 'אל תתייאש, תחפש. אולי היא בבית חולים אחר'. הוא אמר שיש עוד שתי בנות בחדר ניתוח, ואולי אחת מהן היא יעל, ובסוף סיכם: 'אני אודיע לך'".
מה עבר לך בראש באותם רגעים?

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/4_3_2005/images/orbach.jpg]


אורבך ואשתו אפרוסיני בחווה. "אנשים פה חיים בהכחשה"

"שיש שם בלגן. אני חייב להגיד שעוד לפני הטלפון של איל, כשהחבר הודיע לי על הפיגוע, ישבתי בחדרון האבן והקשבתי בחושך לדממה, ופתאום, כאילו שמעתי בת קול: 'יעל ואופיר'. אל תשאלי למה. אמרתי לעצמי: מה הקשר? והמשכתי לשמור. הדלקתי טלוויזיה לראות את התמונות, אבל לא קישרתי. רק אחר כך הבנתי שהיה בזה משהו מיסטי. בטלפון השני של איל הוא אמר לי: 'לא מצאנו אותה. אמרו לנו ללכת לאבו כביר'".

הבנת את המשמעות?
"בוודאי. וזה כבר התחיל להיות לי קשה. אבל כמו כל אבא, רציתי להאמין שהיא לא שם. ואז איל צלצל בוכה: 'אבא, לא נתנו לי לראות את הפנים שלה או את הגוף, אבל ראיתי את היד שלה, ועל היד היו טבעות האירוסין.

זיהינו שזו היא'. אמרתי לו: 'אתה בטוח שאלה הטבעות שלה? אולי אתה טועה?', והוא ענה: 'זיהינו אותה, אבא'. זה היה רגע קשה. מאוד קשה".
למה לא ירדת מיד לתל אביב?
"את צריכה להבין שאת החווה אי אפשר לעזוב בלי שמירה. היינו פה לבד ולא יכולנו לעזוב. אז נשארתי ער עד הבוקר. דיברתי עם הלן, עם איל, עם אפרוסיני. כולם היו בפניקה. לא יכולתי לחשוב יותר מדי על עצמי".
מה תעשה ב-23 במרס, היום שבו יעל היתה אמורה להינשא?
"אני לא מוכן לדבר על התאריך הזה".

"אנחנו עם של מנותקים"
יעל אורבך ז"ל באה ממשפחה עניפה. סב סבה הוא הרב הידוע אלימלך מליז'נסק, סבתה שפרירה היא פנסיונרית של משרד הביטחון. האב ישראל הוא הבכור מבין ארבעה אחים, שחולקים את זמנם בין ישראל לארצות שונות בעולם. האח הצעיר עודד ניצל מאסון התרסקות מסוק היסעור בבקעת הירדן ב-77', שבו נהרגו 54 צנחנים, לאחר שברגע האחרון ויתר על מקומו בטיסה לטובת צנחן אחר.
לאחר נישואיו של אורבך להלן עקרו השניים לגולן, שם התיישבו בגמלא ובקצרין. בנם הבכור איל, היום בן 30, פיזיותרפיסט ספורט, נולד שם. יעל כבר נולדה בפתח תקוה.
לפני כ-20 שנה, לאחר גירושי ההורים, החליט האב ישראל, שלקח חלק בפעילויות בטחוניות בשנות ה-70, לקחת פסק זמן ולטוס לחו"ל. במסיבה בוושינגטון הוא פגש את רעייתו הנוכחית אפרוסיני, אז מעצבת אופנה של האליטה האמריקאית. אפרוסיני מספרת כי התחברה ליעל, שחקנית וציירת בעצמה, והשתיים היו מסתובבות בחווה ומדמיינות איך יקימו פסטיבל טבע ותיאטרון על אדמת הטרשים.
הפעם האחרונה שבה שוחח אורבך עם בתו היתה ימים ספורים לפני הפיגוע. היא הבטיחה שתגיע בשבת עם ארוסה, אופיר גונן, כדי לתת את ההזמנה לחתונתם. לדברי האב, היו יעל ואופיר מגיעים מדי פעם לחווה. "הם היו בשלנים מצוינים, ופעם הם אפילו הגיעו ועשו לי ג'חנון מצוין. אני ידעתי שהיא התלהבה מאוד מעניין החתונה. כשהם החליטו להתחתן היא אמרה לי: 'אבא, זה בחיר לבי, אני מאוד אוהבת אותו והוא אוהב אותי'.
"ראיתי כבר הרבה דברים בחיים", מוסיף האב, "אבל במקום חתונה להגיע לקבורה זה מזעזע. כואב לאין שיעור. בעיקר כשמבחינת המנהיגות אין רגישות לכאב שבא מהעם. הפיצוץ בא ואנחנו חוזרים לשגרה".
נעלבת כשתל אביב חזרה לשגרה ולבילויים שעות ספורות לאחר מות בתך?
"לא, כי ברור לי שאנשים פה חיים בהכחשה. אנחנו עם של מנותקים, אנחנו עם שמטפל בעצמו בחופשות, בקניות, בבילויים - אבל זה טיפול זמני, טיפול מקומי ושטחי לבעיות שלנו. במקום להיות מעצמת היי-טק ותקשורת, הפכנו לקבלנים של בתי קברות. בכל מקום שאתה הולך, בכל קניון, אתה מוצא צעירים בכיסאות גלגלים. יש בינינו אלפי אנשים מוגבלים לשארית חייהם שחיים בכאב יומיומי. מנסיוני בצבא, כשפוגעים באדם אחד צריך ארבעה שיסחבו אותו.
"המטרה של המחבלים היא לשבש את חיינו ולהפוך את כולנו לנכים מחד ולמטפלים מאידך. הם רוצים שנסתובב עם קביים, שנהיה מוגבלים ושלא נהנה משום דבר בחיינו. ואלה שנהרגו, איתם זה הכי קשה. דורות שלמים נעלמים מהמפה, נמחקים מהאדמה. גם יעל שלי חלמה להתחתן. היא ואופיר היו צריכים להקים משפחה, שכבר לא תהיה. לי כבר לא יהיה נכד מיעל".
ויומיים לאחר הפיגוע התגלתה מכונית תופת בשכם.
"זה רק מוכיח לי שאני חושב נכון, שאני לא טועה. בשבת פוצצו פלוגה שלמה, הרגו אנשים, ואלה מלמעלה אומרים לנו שהכל בסדר. יומיים אחר כך מכונית נוספת אמורה להרוג עוד יהודים, אז מה זה אומר? שאנחנו לא קוראים את המפה נכון ושזו טעות טרגית. אלה שקמו להורגנו לא באו על עונשם. שחררנו מבתי הכלא מאות ואלפי אסירים, שחוזרים ומכים בנו בגלים. הם מקבלים אספקה ועזרה מהכפרים והערים סביבנו, ואנו חיים באשליה שמישהו שם יפתור לנו את הדבר הזה.
"ואני אומר למנהיגי המדינה, חברי ורעי מהצבא: תפקידכם המוחלט הוא לקום כאיש אחד ולשים קץ לדבר הזה. בשום מדינה לא נשמע שיום אחרי יום ילד לא יכול לשחק עם חבריו ברחוב, ללכת לבית הספר ולקניון. אנשים לא יכולים לבלות, לצאת, לאהוב, לחיות. ואם לא תיפתר הבעיה ואם לא ייעשה משהו בנדון ומיד, אנחנו היהודים לא חייבים לאף אחד שום דבר. אני אדאג לקום ולדחוף כדי שנעשה מעשה שישנה את פני ההיסטוריה הכואבת שבה אנו נמצאים כרגע".
מה זה מעשה?
"ביקשתי משר הביטחון ומראש הממשלה, שהוא חבר וידיד, לפתור את הבעיה בנחרצות, בהחלטיות ומיד. מבחינתי, ההתנתקות לא קיימת. אי אפשר להמשיך בקו הצבאי והמדיני הזה ובה בעת להמשיך לקבור את ילדינו ולשתוק. זה חטא גדול לא לעמוד על האמת, לא להתריע בזמן שקוברים את הילדים. כי שתיקה זו הסכמה.





[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/4_3_2005/images/orbach_2.jpg]

לוויית יעל אורבך ז"ל, השבוע
צילום: רונן טופלברג

"אנחנו לא מתכוונים יותר להיות בני ערובה של השמאל בישראל, לא מתכוונים להיות בני ערובה של האנשים שיושבים בתל אביב עם כוסות הקפה שלהם, ולא מתכוונים להיות בני ערובה של האנשים שהחליטו לחתום על הסכמי שלום בכל מצב ובכל מקרה, גם אם ההסכמים יגרמו לרצח ולהרג העם הזה. לא נשתף פעולה. הגענו לקו אדום, וזה הרגע להתעורר, לקום ולהגיד: די, מספיק.

"אנחנו לא קורבנות וכבשים שמובלים לטבח. אנחנו עם חזק שניצח במלחמות. המפקדים הגדולים, שרון וחבריו, לקחו את עמנו לנצחונות ואנו בטוחים שאם הם יבינו את המצב לאשורו, נדע שהגענו לנקודת האל חזור ויימצא פתרון החלטי לבעיה. ואם לא, אנחנו העם ניקח את הכדור לידיים שלנו".
הסקרים והרכב הכנסת מראים שתושבי ישראל בכל זאת מעדיפים את דרך השלום.
"עוד לפני שכוחות צה"ל נכנסו לפנות מיקוש, אני כבר מסקתי זיתים ועבדתי בחקלאות. הילדים שלי גאלו את הגולן ואחרי זה את יהודה ושומרון בשביל העם היהודי. אנחנו לא מתכוונים שמה שסבא שלי בנה, ומה שאבי ואמי וכל האנשים שהקריבו את חבריהם בנו, יבוזבז לריק.
"אבל אני יהודי וישראלי ולעולם לא אזוז מכאן, מההר הזה, מהבית שלי. האנשים האלה שהרגו את יעל חשבו שהנה הם חיסלו עוד יהודיה, אבל זה לא נכון. יעל לא מתה לשווא. תסתכלו מסביב: בקרוב יהיו פה עוד הרבה 'חוות יעל'. ישראל אורבך בא ממשפחה של גיבורים שלא נסוגים או בורחים, ולא נותנים לאויב לזנב בקרוביך, במשפחתך ובידידיך. אנשים צריכים להבין את גודל ההקרבה שלנו לחיות את הארץ הזאת".

"יש לנו אחריות על הדור הבא"
בעת הביקור בחוותו של אורבך בתחילת השבוע מתארח בבית המשפחה ד"ר טל אורבך, אביה של נעה בת ה-17, שנרצחה בפיגוע בכפר סבא לפני שלוש שנים כשחזרה מבית הספר. טל אורבך, שמבקר בנבי סמואל מתוקף תפקידו כראש העמותה לנפגעי הטרור, מוצא שהוא ואביה של יעל הינם קרובי משפחה.
ישראל מספר לטל אורבך על החווה, ומנצל את ההזדמנות כדי לקרוא "לכל עם ישראל להגיע לחוותי בהר שמואל הנביא, ולנטוע עץ כדי להנציח את זכרה של יעל, כי עץ זה חיים".
תגיד, זה מה שבא לך לעשות בגילך, לשבת ולשמור פה במקום לחיות בשלווה?
"יש לי תפקיד וחובות למלא ויש לי אחריות לעם שלי. אני רועה צאן וגם אבא לכבשים שלי. רועה צריך להנהיג את העדר, כדי שהכבשים יגיעו למקום מבטחים. אתן לך דוגמה: לא מזמן היתה לי כבשה שנתפסה בשיח פטל, והיא נתלתה באוויר ונאבקה להשתחרר ללא הועיל. שעה וחצי עמלתי כדי להתיר אותה מהסבך, תוך כדי שהיא בוכה ופועה. גם תפקיד המנהיגים הוא להוציא את עם ישראל מהסבך. זה שאת רואה הרבה כבשים שעושות טעויות ומשתוללות, זה לא אומר שלרועה מותר להיות מבולבל. שרון הוא רועה אמיתי".
אבל אתה מתנגד לדרכו.
"יש באיש אוצרות גדולים, ועובדה שהקדוש ברוך הוא שם אותו כראש ממשלה. האיש הזה מלא אהבה וחום והוא מנהיג דגול, אבל יכול להיות שהעם צריך להשמיע את קולו".
העם השמיע את קולו בבחירות לכנסת, בעצומות, בתנועות מחאה.
"העם לא השמיע. עם כל פיגוע אנחנו מידרדרים יותר. אם שרון ילך להתנתקות וייסוג, הוא יירשם בהיסטוריה כמפסידן, כמנהיג שכשל. ולא רק הוא, אלא גם ראשי הצבא, המפקדים, המנהיגות וראשי מערכת הביטחון".
לדעתך יהיה כאן פעם שלום?
"אני חושב שזה לא שלום, זו אשליה. מה שבנו זו אשליה מפלצתית, מסורסת ומוטעית. אני חקלאי ויודע שעץ טוב נותן פרי טוב, ואם יש לך עץ שנותן פרי מורעל, משהו בעץ הזה לא טוב וצריך ללכת לשורש. עץ השלום הזה שכולם מדברים עליו מגדל באושים, מרעיל את עמנו, גורם למוות ולשכול. הוא נותן רק הרס, קברים, בכי, טרור ושקר. ואנחנו ניתלים בענפיו ומנסים להיות שותפים בעץ שכולו רעל. אני אומר שצריך לחתוך את העץ, לטפח אותו, לטפל, למצוא שיטה חדשה כדי שיגדל פה עץ של אחדות, אהבה ומנהיגים שיודעים להנהיג. לא ייתכן שמנהיג לא יהיה לו עם ולעם לא יהיה מנהיג.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tam.co.il/4_3_2005/images/orbach_1.jpg]

"עץ השלום הזה, שכולם מדברים עליו, מגדל באושים, מרעיל את עמנו, גורם למוות ולשכול"

"רק עכשיו, אחרי שבקושי הוצאנו את הילדים מסיני אחרי הפיצוצים הגדולים, חזרנו לשארם. הילדים שלנו הלכו לשם בסוכות אחרי שאמרו להם שיש שלום עם מצרים. לפעמים אני שואל את עצמי: אולי אנחנו עם מזוכיסטי שאוהב להכאיב לעצמו? אולי אנחנו אנשים חסרי תבונה, חסרי הבנה. והאם נלקח מאיתנו הכישרון לקרוא נכון את המפה, כי יש לנו אחריות על הדור הבא".

אתה מרגיש שנכשלת בהגנה על יעל?
"לא נכשלתי. הילדה שלי לא מתה, היא נרצחה בידי מחבלים שנכנסו לתוך הארץ לאחר שנעשו הסכמים. נסוגונו מלבנון ויום אחרי יום אנחנו מספרים לכולם שבכוונתנו לסגת מעמדותינו ומהמקומות שבהם נפלו בנינו. זה לא רק גוש קטיף. זה כל אלה שנלחמו ומתו ביום כיפור, בששת הימים, במלחמת העצמאות. יש לנו אחריות כלפיהם.
"אני מזכיר לך שניסינו את הדרכים האלה בעבר. אני מעולם לא האמנתי בזה, אבל המנהיגים ואלה שהיו אמורים להוביל אותנו לשגשוג לא השכילו לעשות זאת. לכן חייבת להיות התעוררות כללית בעם, להבין שבזה שמוסרים שטחים ונסוגים - אנו מסמנים לאויבינו להשמידנו".
חוותך נמצאת מעבר לקו הירוק. מה תעשה אם ירצו לפנות גם אותך בעתיד?
"אני לא אדם שמתפנה ולא נכנס לזה עכשיו. אני לא יושב ומשרטט מפות ועושה הסכמים. אני יודע בדיוק מה שייך לנו ומה לא".

http://hydepark.hevre.co.il/hydepar...asp?forum_id=99

האמורים לשמור על בטחונם של כל אלו הנמצאים בתוך גבולות מדינת ישראל+אותם השטחים שישראל מחזיקה בהם היום ובעתיד לבוא.
אין לאף אחד אחריות להבטחת בטחונם האישי של אלו שאינם פועלים בהווה או שלא יפעלו בעתיד על פי החלטת ממשלות ישראל.

ואם כך, מדוע יש לכבד את רצונו להישאר על ההר הזה - ואין לכבד את רצונם של הורים ששכלו את ילדיהם בגוש קטיף להישאר ליד קבריהם?

ויסכימו לחיות (למות...) תחת ריבונות פלסטינית.
חוץ מהחלק לגבי ה"למות", הוא כתב זאת בעבר.

בריאיון עם פדרמן הוא אמר שהוא חבריו מוכנים להישאר תחת שלטון פלסטיני ולא להתפנות. אני מאמין שגדוד מאורגן של מתנחלים יכול להגן על עצמו טוב יותר מצה"ל, מה שנקרא "בלי בג"צ ובלי בצלם". אז למה לא מנסים לקחת את האפשרות הזאת בחשבון ? צריך להלבין את העניין הזה, כפי שהלבינו את עניין הטרנספר.

{ללא טיפת ציניות}

אין ספק שהם יכולים להגן על עצמם בלי צה"ל, אם יושאר בידיהם נשק - אלא שיהיו הרבה מאוד הרוגים
ערביים, שישראל תוצג כאחראית לגורלם. איש בעולם לא יקבל את הטענה ש"יצאנו מהשטח", כאשר כל
חיילי הגדודים הללו ייו כאלה שעברו הכשרה צבאית ביחידות הכי טובות בצה"ל. סיבה זו מונעת בכלל דיון
על הנושא. סיבה נוספת היא שאם יווצר בקרב המתיישבים חשש שהם מופקרים לנפשם, תהיה קריאה
לחיילים לעזוב את הצבא ולבוא להגן על הבית - והצבא יספוג נזק נוראי ביחידות הכי קדמיות.

למעשה, כבר נתקלתי באתר שמאלני שדיבר בדיוק על החשש מגורלם של ערבים, אם יישארו רק
מתיישבים חמושים בשטח (הגדה השמאלית). מסיבה זו, קרא האתר לפירוק נשקם של המתיישבים,
במידה ויישארו בשטח (דבר ששקול לאישור לטבח המוני)...

כבר ההינו ב"סרט" של חלוקת מדינת ישראל - מאחת חזקה לשתיים מחוסלות.
שום דבר לא נלמד.
אם זוהי המחשבה מוטב לחסלה בעודה בעיבה.

נימקתי את הסיבות לאי הפקרתם בכך שאם לא יפורקו מנשקם, הרי שיש חשש שיגנו על עצמם טוב
כ"כ, עד שהפלסטינים ייללו לעולם שיושיע אותם מהישראלים האלה, ובכך שהשארתם בלי הגנה רשמית
של המדינה, תגרום לכך שאלפי חיילים מצה"ל יעזבו את הצבא כדי להגן עליהם.
בשום מצב, רצונך בטבח שלהם - לא יתגשם. את זה כבר הבהרתי - החשש הוא לגורל צה"ל (חשש
שלי, וגם של ראשי הצבא, שהבהריו דעתם בנושא, ולא חשש שלך - שחושב שאש"ף יגן עלינו...)

אם אכן יש לפרק אותם מנשקם הוא באם ממשלת ישראל תחליט בכל מקרה להעבירם בניגוד לרצונם ו/או יהיה חשש שיפגעו על ידם אנשים, אתרים ומתקנים שמדינת ישראל מחוייבת בהבטחתם.

ואז כאשר יושארו בשטח - יהיו תחת חסות פלסטינית...

אם הם יהוו סכנה למדינת ישראל חייבים לפרקם מנשקם.
אם יאוו להשאר במקומותיהם ולכבד את חוקי המלכות - המלכות שתשלוט בשטח תחליט מה מותר ומה אסור.

"חוקי המלכות" הם חוקי אש"ף. אתה אומר שתהיה מוכן להשאירם עם נשק - רק בתנאי שאש"ף יאשר
להם זאת. זה בדיחה...

לא אני קובע את רצונם .
יחד עם זאת במקומות בהן תקום מדינה פלסטינאית (בפועל או בדרך), שם יחולו החוקים הפלסטינאים.
כמו שבמדינת ישראל חלים חוקי ישראל וכל מי שמצוי בתחומי המדינה מחוייב בציות להם.

ואתה מצפה שמישהו שפוי יסכים להפקיר עצמו לחסדיהם - ולא ירצה יכולת להגן על עצמו?

אגב, אחרי זה תמכור למישהו אחר לוקשים שאינך תומך בפירוקם מנשקם, במסגרת השארתם בשטח.
אין ממשלה פלסטינית שתסכים לקבלם, מבלי שיהיו נטולי נשק (יותר קשה לרצוח אדם חמוש...).

כל עוד הוא איננו פוגע ו/או מפר את חוקי המדינה.

גם לי אין בעיה לאפשר לו להשאר במקום, אבל יש לאפשר לו להגן על עצמו.