16-03-2008, 11:06
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
האיבה הבריטית לישראל – זו שאינה על רקע אנטישמי (וישנה שם תופעה מעניינת של איבה שמקורה אינו אנטישמיות) – מקורה הוא בעיקר בחוגי משרד החוץ מימי בריטניה הקולוניאליסטית/קולוניאליסטית wannabe. חוגים בריטיים – עוד מימי סוף מלחמת העולם הראשונה – ראו בתנועה הציונית הפרעה לתכניותיהם במזרח התיכון: גם מבחינה מדינית וגם מפאת מה שהם ראו כחוסר התאמתם ל"פאזל" שרצו להרכיב במזרח התיכון – מתיישבים שחלקם רווי ברעיונות קומוניסטיים (ואסור לשכוח שבשנות ה-20 וה-30 בריטניה הממוסדת הייתה מראשי המזהירים מהקומוניזם שאז היה לה הרבה מה להפסיד מהתפשטותו) ובעיקר כאלה שלא מקבלים את התפקיד הקלאסי של "הנייטיב" ומכאן שהבריטי הקולוניאליסטי אינו יכול "לעבוד אתם".
המתיישבים היהודיים בארץ ישראל "סירבו" לעבוד לפי כללי המשחק הבריטיים. בשלבים מאוחרים יותר של תקופת המנדט (החל מסוף שנות ה-30) רעיונות אנטי אימפריאליסטיים ואנטי בריטיים ברמה כזאת, נפוצו מאוד (החל מקבוצות אנטי בריטיות עד העצם כלח"י, ועד לחוגים מן הצד השני, שאולי לא היו אלימים אולם לא הזדהו על בריטניה ודרכה) ולמעשה במכוון או בדיעבד נתפסו כהתרסה כנגד האימפריאליזם הבריטי, מין אמירה של "אנחנו אולי חלשים ממכם אבל שלא תעיזו לחשוב שאנחנו איזה בן זולו". הפעולות הרועשות של אצ"ל ולח"י הבהירו לבריטים לא רק שאינם רצויים כאן, אלא גם שתרבות האימפריאליזם והקולוניאליזם (שהממסד הבריטי עד לאחרי מלחמת העולם השניה ראה כדרך חיים) לא תוכל להיות מוכלת על יהודי א"י. כמה מפעולות המחתרות, שכוונו בכוונה תחילה כ"מידה כנגד מידה" (הלקאת שופטים וקצינים בריטיים, תליית חיילים בריטיים, שריפת תיבות הדואר, שחרור אסירים מאסיבי בכוח), ההתרסה של אותם "נייטיבס" כנגד הממסד ובמיוחד העובדה שהתנועה הציונית העולמית, בעזרת בני בריתה, הכניסו את בריטניה לפינה בניגוד לרצונה (בשאלת א"י), הותירו אצל הממסד האדמיניסטרטיבי-פוליטי הבריטי תחושה קשה של השפלה.
הבריטים ממילא פינו כמעט את כל המושבות/שטחי כיבוש עד שנות ה-50: מרצונם כמעט תמיד, אולי בא"י הם יצאו עם תחושה כפולה:
- שהיישוב היהודי היה כפוי טובה והשיב להם רעה תחת טובה
- שהם הושפלו בידי האנשים הנ"ל ובמיוחד שבשלב האחרון של ההתרחשויות לא יכלו "לשלוט" במהלך העניינים בפאסון הבריטי הידוע.
האיבה של הממסד הבריטי המשיכה במלא המרץ אל תוך שנות ה-50. היו חוגים רבים שהיו ידידותיים יותר לישראל, אולם הממסד המקצועני/צבאי מעולם לא סלח לישראל. הסלידה הבריטית ממגע פורה עם ישראל בא לידי ביטוי ממשי בתהליכי הבישול של מלחמת קדש. יש לא מעט תיאורים (לאחרונה קראתי את ספרו של מאיר עמית, שם הוא מתאר את הסלידה של הבריטים מהמגע עם הישראלים) אודות כך ועל איך שבפועל היו הצרפתים המתווכים בין השתיים.
להערכתי האיבה המתמשכת והיסודית של משרד החוץ הבריטי והממסד הצבאי, היא ששימרה את גרעין השינאה שלא דעך, לאורך השנים. הגרעין הזה, שמטעמים ברורים חילחל גם לעיתונות ולאקדמיה, מצא לו מצע נוח להתרבות והשתכללות כאשר התחזקו בבריטניה היסודות הערביים/פרו ערביים (וכאן לבריטים תמיד הייתה חולשה, כמעט ילדותית, ל"אחמדים האציליים", וכבר ב 1917 תיארו מן הצד בליגלוג את החולשה הזאת, אלה שלא היו אנגלים וסבלו ממנה לא מעט) החל משנות ה-80. אפילו בימי מרגרט ת'אצר – ידידת ישראל (שביקרה כאן כמה פעמים בשנים האחרונות) ויותר מכך: אוהדת קטנה מאוד של הערבים/איסלאם – לא חל שינוי ממשי בטונים: אפילו לא כאשר בזמנים קרובים מאוד ישראל ובריטניה ניהלו שתיהן מלחמות שנראו כמלחמות ברירה, ושניהם ניהלו פעולות כוחניות כנגד אוייב חלש יותר.
אין מה לעשות: הבריטים עדיין רואים עצמם כמין אימפריה (משהו כמו המצרים של היום: הם יודעים שהם "אקס אימפריה" אבל עדיין מאמינים שזה בגלל ששאר העולם גדל ולא בגלל שהם קטנו...) ובישראלים מין נייטיבס מורדים: משהו כמו הבורים בדרום אפריקה.
_____________________________________
.
|