אני סולד מאלימות בכל צורה, אפילו אם היא סוג של משחק.

הבן הקטן שלי וחברו הטוב, למרות השפע במשחקים ובפעילויות, אימצו לעצמם משחק חדש לאחרונה - "משחק המכות"
ככה ביום שבת אחר הצהרים, בזמן שאצל כולם שקט ושלו, אצלי נשמעות זעקות ה"תיכנע!" "ניכנע?" המשך הרפרוטאר לא ממש מפואר.

ואני לא מצליח להתעלות על עצמי ותמיד מתערב, למרות שאח"כ אני כועס על עצמי שהתערבתי. גם הילד לא אוהב שאני מתערב, כועס עלי ומסביר לי שזה רק משחק.
ממשחקים כאלו אני פוחד יותר מכל, איך שזה לא יגמר, זה לא יגמר טוב (עבורי מספיק בכי או שריטה קלה, כדי שזה לא יהיה סוף טוב)

חוץ מזה שהבן שלי הוא חנון קטנצ'יק והשני בריון קטן, לא נוח לי לראותו יושב על בני ושואג את רפרטואר התיכנע. (שיוותר לו קצת, בכל זאת הוא נמצא במגרש הביתי שלו )

איך אתם נוהגים?

מאחר וכולנו הלכנו מכות בילדותנו (מתוך משחק או על אמת), הייתי עוקב ביום קרב אחרי הבריון ומוצא את נקודות התורפה שלו.
לאחר מכן הייתי מעביר את ה"ידע" לחנון + אימונים וגוזר 3 קופונים.

הייתי נוסך אומץ בחנון, הבריון היה נרגע ואתה היית חוזר לשלוות השבת שלך.

looopy

עלית פה על נקודה מעניינת...
האינסטינקט שלי הוא כמו שלך בדיוק. מצד אחד.
מאידך- שמת לב שאנחנו מגדלים כאן דור של חנונים שכמעט ולא משחקים יחד, ולא משחקים "בחוץ" ותקועים כל הזמן בבית ב"משחקים חינוכיים"?

צריך לבלוע את הרוק... לתת לחנונים שלנו (כן.. "שלנו") לאכול קצת מכות,
גם אנחנו עברנו את זה, ורובנו שרדנו...

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

איזה מזל שלא היה לי בילדותי מי שיתערב לטובתי.
קבלתי הרבה מכות ואף השפלות מבריוני גוף(תלמידים ואנשי שכונה) ובריוני מעמד (מורים ומנהלים).
בחיים לא נכנעתי לא לאלה ולא לאלה. נאבקתי על עמדותי ומעמדי -בחשבון ארוך הטווח ניצחתי בגדול.
אני חושב שהמאבקים הללו מחשלים. (מכיר את הסיפור על הפרפר שאם לא יכה בכנפיו לא יזכה לחיים? זהו זה)
אל תתערב אא"כ אתה רואה שמתרחש משהו שמסכן חיים. עד אז -לא להתרגש מהפסדים של הבן שלך כולל חבטות ושריטות -זה חלק מהענין.
ואם הוא יבוא להתלונן - תשאל אותו אם הוא רוצה שאתה תתערב לו אצל חבריו , ואם הוא לא מסתדר עם הבריון הנוכחי - שידאג למצוא חברים שלא עוסקים באלימות.

אין לך אדם שאין לו שעה.

"שכל השכונה ואחותם יחטיפו לך החל ממחר".

נכון שלא מזיק לתת לילד להתחשל, אבל קביעה גורפת לפיה מי שיחטוף-יתחשל, אינה במקומה. כללי השכונה לא תקפים עוד והעולם היום, כמה קלישאתי, מורכב יותר. יש מי שלא יחטוף כמעט לעולם, יש מי שיחטוף רק פה ושם ולכן בכלל לא שווה להעביר אותו סדרת שבי כהכנה לכך ויש גם ילדים חלשים למראה שהם והאבא שלהם (שחטף הרבה כשהיה ילד?) יכולים לסובב את כל השכונה. יש גם דברים שבטוח תגיד "היה בזמני וגרוע יותר", אלא שכיום אין אף אחד שרוצה או יכול להתמודד אתם.

כמו תמיד התשובה לא רק באמצע אלא תלוייה בעד כמה אדם מבין את סביבתו. בסביבה של הילדים שלי אלימות פיסית יחסית נדירה ולא מהווה עבורי מקור לדאגה. אני אפריד בין ילדים מתקוטטים ולא אניח להם "להתחשל". זה כמובן תקף לשכונה ולבלוק שלי. שכונה אחרת=חוקים אחרים.

.

החיים בארה"ב עוותו כנראה את השקפתי הישראלית. בסביבתי הורים קופצים להפריד עימותים עוד הרבה לפני שהם מגיעים לפסים פיזיים, זה בהחלט מוגזם בהרבה מקרים, אבל אלימות היא ממש טאבו, לפחות בגילאים הצעירים, גם כשהיא סוג של "משחק". אני משוכנע שבהעדר מבוגרים יש אלימות בין ילדים, אבל כשמבוגרים מעלימים עין (או מעודדים) אלימות הם בעצם מעבירים מסר של לגיטימציה. די להשוות משחקים של ילדים בגן שעשועים בישראל לגן שעשועים בארה"ב (אני מניח שתלוי איפה) כדי לראות כמה האווירה בישראל היא כוחנית ורווית אלימות כבר בגיל הרך.

תסלחו לי שאני לא מצטרף להתלהבות מחישול הילדים, אני לא חושב שללכת מכות זה חוויה מחשלת, זה בעיקר חוויה מקלקלת. כשילד בן ארבע דוחף ילד אחר מהמגלשה והוריו צופים בארוע מבלי להגיב ולהתערב הוא לומד שזה דבר מותר, כשילדים בני שמונה הולכים מכות והוריהם לא מתערבים הם מבינים שזה אמצעי לגיטימי ל"תקשורת" ולפתרון בעיות. כשאנחנו מקבלים אלימות כמשחק, אנחנו משאירים לילדים את שיקול הדעת מתי לנקוט באלימות, מבחינת ילדים בני שמונה גם להחדיר מקל לפי הטבעת של חברם לכיתה יכול להיות סוג של משחק (סילחו לי על הבוטות). כשמכות הן משחק מותר איך מוודאים ששני הצדדים "נהנים"? מה קורה כשלאחד נמאס והשני עדיין מעוניין להמשיך? איך מונעים מהמכות להדרדר לדברים מסוכנים?

כי על פי

יוטיוב
מעונות רקנאטי באנובירסיטאת תא
"הסרטים הביתיים המטורפים ביותר" בערץ אגו
העיתון של אתמול, היום ומחר
מה שראיתי במו עיני
ועוד ועוד

ישנם כמה וכמה אמריקאים (או הרבה יותר אמריקאים כשהם רחוק מההורים ולייד אלכוהול וpot) שמצליחים "לפצות" על הסטטיסטיקה שלך באופן שמעולם לא ראיתי בישראל.

מעולם לא התרשמתי מהאמריקאים שהם אינם אלימים. נהפוך הוא : הם אלימים מאוד, רק לא מבזבזים זמנם על משחקי "כאפות". כאן הם באמת מנומסים.

.

אני לא מנסה לטעון שהגישה האמריקאית פותרת בעיות של פשיעה או אלימות קשה. אבל היא כן הופכת את האינטראקציה היומיומית בין אנשים ובין ילדים רגילים לדבר רגוע בהרבה - בגן השעשועים, בתור בסופרמרקט, על הכביש... האלימות שאני מתייחס אליה היא מהסוג שלא מופיע בסטטיסטיקה - הדברים היומיומיים הפעוטים לכאורה.

ואולי עבודתי שהיא בעיקר מול אמריקאים שחקה אותי לגמרי מהם, אבל במילים פשוטטות אני אומר שהאמריקאים הם אנשים שטובים מאוד בהצגת מציאות ואסטטיקה של מציאות. הם כל כך טובים בזה עד שפשוט קשה לי שלא להגדיר אותם כצבועים. הם לא דוחפים אצבעות (לעולם) לאוכל בציבור, הם לא נוגעים בך בשעת דיבור, גם כשהם מתלוננים על משהו (ומאוד מעוצבנים) הם מתחילים בחמש דקות ריכוך של מחמאות, הם חסודים מבחינה מינית כאילו היו האפיפיור וכו' וכו'

אני רואה מעבר לכך, ואני בטוח לא היחיד. האמריקאי, "כשיש לו", נמנע מכל אי נעימות עם זרים ובכל מחיר. לא כל כך כי הוא מנומס, אלא כי זה לא משתלם לו לריב. יש לכך מחיר, כבד מאוד. מי שמכיר את החברה האמריקאית, חייב להכיר אותו. תג המחיר העיקרי הוא תלות כפייתית ב:חיים מסודרים" ופחד קמאי מחוסר וודאות.

וזה בלי להכנס לתרבות הטראש האמריקאית, שמנפקת אלימות שלוקחת את כולנו בהליכה.

.

יש הרבה מן האמת במה שאתה אומר על האמריקאים, אבל השיפוטיות משקפת פער תרבותי. מה שבעיניך צביעות הוא בעיני האמריקאים נימוס, מה שבעיניך זו ישירות ישראלית בעיני האמריקאים זו גסות רוח שאין כדוגמתה. זה נכון שלעומת הבוטות הישראלית, האמריקאי ינסח את הביקורת שלו באופן מרוכך, אבל אם תלמד את התרבות של השפה תדע מתי הביקורת אכן רכה ומתי היא חריפה. הפער התרבותי בהקשר הזה הוא כל כך גדול שהוא ניכר מאד גם ביחסים הדיפלומטיים בין ישראל לארה"ב ואפילו בסוגיות מהותיות מאד.

האמריקאים החסודים מבחינה מינית הם יצרני הפורנו הגדולים בעולם, ולפי סקרים השוואתיים הם גם די פעילים בין הסדינים. הם רק לא רוצים את כל העסק בתקשורת המיינסטרימית שלהם, והם מצפים מנבחריהם לסטנדרטים שהם אינם מצפים מעצמם (אני לא חושב שזה רע דווקא). זו צביעות או התחסדות, או שמא זו קביעה של איזה סטנדרט תרבותי? זה בעיני המתבונן.

על כל פנים, זה ממש גולש מהדיון המרכזי.

האמריקאים שאתה רואה בגן השעשועים יתרחקו מכל אלימות פשוט כי זה משתלם להם בחישוב הכללי, לא בגלל שהם אידאולוגית פחות בעד אלימות מהישראלים.

אגב: מעניין אותי לשמוע באילו גני שעשועים בצפון ת"א נתקלתה באלימות? כמי שיושב כמעט כל יום שעה בגן שעשועים, ובמקום רחוק מאוד מתל אביב בסריאוטיפ שלו, אני פשוט לא מכיר אלימות מן הסוג ש"תחסר" לך בשכונה all white באמריקה.

.

מה שמשנה זה אם לבן שלי מרביצים בגן שעשועים, או שהוא יכול להנות ולשחק ללא חשש וללא צורך להלחם על כל דבר. זה לא מעניין אותי אם הילד בן הארבע שמחכה בתור לנדנדה לפניו הוא רוצח סדרתי מודחק, כל עוד הוא לא מרים יד, או לפחות כל עוד ההורים שלו שיושבים לא הרחק ממנו ירגישו שחובתם להתערב אם יתפתח עימות פיזי.

אני לא מבין את האידאולוגיה מאחורי אמא שיושבת ומדברת בטלפון ורואה איך הבן שלה בן החמש דוחף ילד קטן ממנו מהמגלשה ולא טורחת להעיר לו, לא כל שכן לקום ממושבה ולחדול מפטפוטיה לכמה דקות. אני גם לא מבין מה האידאולוגיה מאחורי הורים שיושבים וצופים בילדיהם בני השש/שבע משתוללים עם ענף גדול ומנופפים אותו קרוב מאד (בכוונה כמובן) לפניהם של ילדים בני שלוש וארבע שמשחקים בארגז חול. כנראה ההורים האלה נפעמו מעוצמת החוויה המחשלת שילדיהם עברו והעניקו לילדים האחרים במקום.

ואגב, מדובר בגן שעשועים מאחורי המרכז המסחרי ברמת אביב ג' אם זה באמת חשוב.

מה שהכי מפחיד אותי זה זה:

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Sam Weller כשמכות הן משחק מותר איך מוודאים ששני הצדדים "נהנים"? מה קורה כשלאחד נמאס והשני עדיין מעוניין להמשיך? איך מונעים מהמכות להדרדר לדברים מסוכנים?

מעבר לזה, אין ביננו הסכמה. בתור אחד שחי לא מעט שנים בארה"ב, אני לא מסכים עם הקביעה , כולל גני השעשועים. וכמה שהם גדלים יותר - המצב הופך עגום יותר.

הייתי עם הילדים שלי בעשרות גני שעשועים בארה"ב במדינות שונות, באזורי ספר ובערים גדולות, ורמת האלימות שבה נתקלתי היא כאין וכאפס לעומת עשר הדקות הראשונות שהייתי עם הבן שלי בגן שעשועים בצפון תל אביב, והתברר שעשר הדקות הללו לא היו חריגות.

אני גם לא יודע אומדנים מדוייקים.

בשל עבודתי, חיינו לא מעט שנים במספר מדינות בארה"ב ובאירופה. אני אמנם לא גר בצפון ת"א, מעולם גם לא לקחתי את הילדים שלי לגן שעשועים שם. בינתיים, בעיר שלי, עם הסטיגמות הקיימות, מקומות הפנאי עבור הזאטוטים הם בין הנינוחים שנתקלתי בהם (אולי בגלל שאני גר בעיר הילדים ), ואני מהאנשים שבודקים היטב להיכן לקחת את ילדיי או לשלוח אותם אליהם..

ויחד עם כל האמור, אני כן חושב שבשנים האחרונות, ישראל באופן כללי כן הופכת יותר ויותר לחברה אלימה, אם כי לא ברמות של ארה"ב עדיין.

ללכת מכות זה לא "משחק". אם הם רוצים לריב במשחק
שילכו לחוג קראטה/ג'ודו/קונג-פו/ אגרוף שבהם יש מבוגר אחראי
שיוכל לדאוג שאכן מדובר במשחק עם חוקים ברורים ובשטח מתאים לכך, ולא ריב חסר חוקים
שיכול להוביל לתוצאות איומות. כך שמחובתך כאב להתערב ברגע שיש אלימות פיזית
ולדעתי אתה לא צריך להרגיש לא נוח.
וכל מי שחושב שאני מתחסד שיתנדב יום אחד בשניידר כמוני
ויבין טוב מאוד למה אני מתכוון...

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.